פורסם במעריב,24.6.07
יום הפליט הבינלאומי, שצוין ב-20 ביוני, עומד השנה בסימן זרם גובר והולך של פליטים מסודן בפרט ומאפריקה בכלל, המגיעים לישראל דרך גבולה היבשתי עם מצרים. פליטי חבל דרפור שבסודאן נמלטו למצרים מרצח-העם המתחולל שם מאז 2003, שבו טובחות מליציות ערביות-מוסלמיות, בחסות ממשלת חרטום, בבני השבטים האפריקניים, מוסלמים אף הם. פליטים אחרים נמלטים משרידי מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך שנים בדרום-סודן, שם גם דתם של הצדדים לסכסוך שונה.
ממצרים מבקשים הפליטים להגיע לישראל מסיבות שונות. חלקם מוסיפים להירדף גם שם, על רקע גזעי או דתי; חלקם מנוצלים עד בוש; חלקם גורשו חזרה לסודן. עד לא מזמן, הועברו הפליטים אל הכלא, שם ישבו גם שנה ויותר. תופעה מגונה זאת של כליאת פליטים התמעטה מאד לאחרונה. לא בלי קשר, הולך וגובר זרם הפליטים הנכנסים.
שורשי אמנת הפליטים, שישראל היתה פעילה מאוד בניסוחה, טמונים באדמה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה
ישראל היתה מעדיפה לגרשם. למעשה, הם ישבו בכלא תחת חרבו של צו גירוש. אלא שהמשפט הבינלאומי אוסר על מדינות לגרש פליטים, או אפילו להחזירם כשרק הגיעו לגבולה, למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או למדינה שלישית, שעלולה להחזירם לאותה מדינה. עיקרון זה של ה-non-refoulement ("אין להחזיר") הוא עיקרון הליבה של אמנת הפליטים מ-1951, שישראל לא רק חתומה עליה אלא היתה פעילה מאד בניסוחה. שורשי האמנה טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה. עיקרון ה"אין להחזיר", באופן מיוחד, הוא לקח ישיר ממה שאֵרע באותה תקופה בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי, שבה נקבע גם כי אין להחזיק במעצר בלתי מוגבל פליטים שאי אפשר לגרשם מסיבה זו.
מה על ישראל לעשות, אפוא? פליטות, מעצם הגדרתה, היא מעמד זמני. הפתרון לבעיה נמצא באחת משלוש דרכים: או שהסכסוך בארץ מוצאם מסתיים והפליטים יכולים לשוב אליה ללא סכנה; או שהם מקבלים מעמד בארץ שאליה נמלטו; או שמדינה שלישית מקבלת אותם. ישראל מבכרת את הפתרון האחרון, אך מדינות שאליהן פנתה, הציגו כתנאי שאף היא תקלוט חלק מן הפליטים. מותר לישראל לבחון בקפדנות האם בכל המקרים מדובר אכן בפליטים. הגדרת "פליט" באמנה מצומצמת מאד, צרה בהרבה מהשימוש היומיומי וההומני במונח. בכל מקרה, סוגיות של הגירה דורשות שיתוף פעולה בינלאומי וחלוקת נטל בין מדינות.
מה שאסור להמשיך לראות הם פליטים הנזנחים ברחוב בשל ריב סמכויות בין הצבא למשטרה. יש צורך ברשות שתרכז את הטיפול בהם, בתיאום עם הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לפליטים, האמונה על כך. על אף האיסור להחזיר, האמנה איננה מחייבת מדינות להעניק מעמד של פליט, וזה נשאר בשיקול-דעתן. מה שנותרת היא החובה המשפטית לא לגרש, והחובה המוסרית לקבל, ולו זמנית, את מי שנרדף על נפשו. וגם חובתה המיוחדת של ישראל, שקמה כפרוייקט של פליטות. לא רק גֵרים (במובן זרים) היינו בארץ מצרים. גם פליטים היינו, בכל מקום. כבר שכחנו?
