מעת לעת אני כותבת כאן על משפטיזציית היתר של החיים הציבוריים בישראל, ועל הצורך להבחין בין מעשים שהם מגונים מוסרית אך לא נכון להפוך אותם ללא חוקיים. הכותרות היום מספקות לנו דוגמא חמה: המשטרה פותחת בחקירה פלילית נגד פרופ' הלל וייס בשל התנהגותו בעת פינוי חברון. לא מדובר במעשי אלימות אלא בהשתלחות מילולית ("השוטרים גרועים מגרמנים"), קללות ו"איחולי" מוות למח"ט חברון שאותו בירך שאשתו תהיה אלמנה, אמו תהיה שכולה וילדיו יהיו יתומים.
התנהגותו של פרופ' וייס היא מגונה, ויש להוקיע אותה. לשם כך יש אמצעים שונים ומגוונים במדינה דמוקרטית. החל מהודעה רשמית של הרמטכ"ל ושר הביטחון, עבור במכתבים למערכת ובמאמרים בעיתונות, וכלה בהפגנות מול ביתו של פרופ' וייס. לחקירה פלילית, לעומת זאת, אין מקום לדעתי וזוהי טעות לפתוח בה. המתחם המוסרי והמתחם הפלילי אינם חופפים. הראשון רחב בהרבה, וטוב שכך. לא היינו רוצים לחיות בחברה ממושטרת, שבה כל פעולה שלנו מוסדרת בחוק. יש מקום למצפון, יש מקום לחופש הרצון ולשיקול דעת, יש מקום למדרג של התייחסויות לבני-אדם בהתאם למעשיהם כאשר הם מפעילים את הללו. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בחופש הביטוי. עם כל ההסתייגות מפרופ' וייס, עמדותיו ודרכו, הוא צודק באמרו כי "לקלל זה במסגרת חופש הדיבור". יש לנו זכות לעשות גם מעשים לא ראויים ולפעמים גם לא מוסריים. זכויות הן חלק מן המוסר, היבט שלו, אך הן אינן ממצות אותו. וחופש הביטוי אכן מעניק זכות לומר גם דברים מקוממים או מעליבים. ודאי וודאי שאין להפליל ביטוי כזה. לחקירות בגין ביטוי יש אפקט מצנן אשר מרתיע אנשים מלהתבטא בכלל. "העלבת עובד ציבור" היא עבירה שמזמן הגיע הזמן לשקול את צדקת קיומה בספר החוקים, ובעיקר את הפעלת הסמכות בגינה.
את כל זה צריך לסייג. גם ביטוי הוא תלוי נסיבות, ובנסיבות מסוימות – למשל, כאשר ייחול למותו של אדם נעשה בידי אדם שיש לו עמדת מנהיגות סמכותית ועדת חסידים שוטים שעלולים להבין את האיחולים הללו כצו עשה – יש מקום לשקול חקירה כזאת. אבל זהו בדיוק תפקידו של היועמ"ש. לא ברור מהדיווח האם החקירה נפתחה לאחר שיקול כזה מצד מזוז (רק שפנייה אליו נעשתה), אבל אם כן מדובר בשיקול מוטעה בעיני: לא נראה לי שלוייס, פרופ' לספרות באוניברסיטת בר-אילן, דיביזיות שייצאו להפוך את קללתו למציאות. לא יפה, לא פלילי.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
