קרוא וכתוב

בדרכי היום שמעתי ברדיו כי ועדת הפנים של הכנסת אישרה תיקון לחוק השמות, שעל-פיו אשה שמביאה ילד לעולם בהפריה מלאכותית תוכל לבחור את שם האב שאותו תרשום כאבי הילד. עד היום, כך נאמר (צריך להזהיר נהגים לפני שמשדרים ידיעות כאלה ברדיו, מטעמי זהירות בדרכים), חויבה האשה לרשום כשם אבי ילדה את שם אביה.  משבדקתי התברר לי שעל-פי החוק טרם התיקון, אם גם שם אבי האם לא ידוע, "רשאי שר הפנים לקבוע שם פרטי שיראוהו כשם פרטי של אביו" (של הילוד – נ"כ).

הידיעה הזאת משונה מכל כיוון. ההיגיון מחייב שכשאין אב ידוע לילד, יירשם "אב לא ידוע". האפשרות לתת בחירה לרשום איזה שם שרוצים משמעותה היא שהרישום פיקטיבי לחלוטין. אבל העניין המדהים יותר הוא, כמובן, המצב שנהג עד כה. אם אין לאשה אב ידוע לילדה, דרשה ממנה המדינה לרשום את שם אביה כשם אבי בנה או בתה; שהם נכדו או נכדתו, כידוע. (זה לא גילוי עריות בחסות המדינה?)
לכאורה, רישום האב בתעודת הלידה ועוד יותר מכך בתעודת הזהות, נובע מרצונה של המדינה לפקח על האוכלוסייה, במיוחד זאת שבה ישנם אנשים רבים הנושאים אותו שם ושם משפחה (אם כי מס' תעודת הזהות אמור להספיק לה לצורך זה). לא נראה לי שבאוכלוסייה הזאת רווח הנוהג של לידה מחוץ לנישואין באמצעות הפריה מלאכותית, אבל לא זה העניין.

באופן עמוק יותר, מצביעה האנקדוטה הזאת על תפיסה פטריארכלית שעדיין מושרשת. על-פי תפיסה זאת, אשה נמצאת לעד בפיקוחו של גבר. היא רק עוברת משליטת גבר אחד למשנהו. והדוגמאות מתרבויות ודתות שונות מצביעות על אותו דפוס בדיוק. חשבו על החברות שבהן נדרש הגבר לשלם מוהר למשפחתה של האשה שהוא מבקש לשאת. במילים אחרות, לקנות אותה מאביה. חשבו על חברות שבהן בעת גירושין או התאלמנות על האשה לחזור לבית אביה. חשבו על טקס הנישואין הנוצרי שבו אביה של הכלה מוסר אותה לבעלה המיועד. חובבי הז'אנר מכירים את השאלה שמטרידה כלות שאביהן איננו בתמונה, והיא מי "ימסור" אותן. צחוק צחוק (או בכי), אבל לסמלים ולטקסים יש משמעות. והמשמעות כאן ברורה: אשה עוברת מרשות אביה לרשות בעלה. ברשות עצמה היא איננה עומדת לעולם. לכן גם מתאימה כאן מאד המִלה "בעל", המסמנת את מי שהוא בעליו של רכוש או של בעלי-חיים. (גם המונח האנגלי husband  מקורו בגידול בעלי-חיים). ולמרות שזה לא מנדטורי, ההסכמה על סכום הכתובה לפני טקס הנישואין היהודי מתבצעת, בדרך-כלל, בין החתן לבין אבי הכלה.
המצב שאותו תיקנה היום ועדת הפנים של הכנסת הוא הקצנה של התפיסה הזאת, אבל זהו רק קצה הקרחון.