קרוא וכתוב

יהודית ודמוקרטית

בדרך-כלל אני עוסקת בצירוף הזה מול הביקורת שבאה מאותם חוגים הטוענים כי מדינה יהודית במובנה של מדינת לאום יהודית, או ליתר דיוק מדינת הלאום של העם היהודי, איננה מתיישבת עם היותה מדינה דמוקרטית. לא סתם איננה מתיישבת, ממש סתירה גמורה. בעיני זוהי טענה פשטנית. מה שקובע את התשובה לשאלה הזאת הוא איזו פרשנות נעניק ל'יהודית'. יכול שיהיה כאן מתח, אך אין הוא הכרחי. בפרשנות שלי, של 'מדינת היהודים' יותר מ'מדינה יהודית', לא חייבת כלל ועיקר להיות סתירה. 'יהודית' אין משמעה איזו שהיא עליונות או זכויות יתר לאזרחים היהודים, אלא מדינה שבה הם יכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית. יהדותה של המדינה היא צביונה הבא לידי ביטוי בשפתה, סמליה ותרבותה, כמו בכל מדינת לאום. צביון שנקבע  על-ידי העדפותיהם של רוב אזרחיה. העם היהודי זכאי להגדרה עצמית ככל העמים. אין לרעיון זה ניסוח נאה יותר מזה המובע במגילת העצמאות ויפה גם היום, כשרבים כל-כך קוראים עליו תגר: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

ממש החודש לפני עשר שנים כתבתי שהציונות שלי "מינימליסטית ביותר: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זאת בלבד. לא לגיטימציה להפקעת אדמות, גירוש, שלטון צבאי ואפליה." נגד העוולות שגורמת הציונות יש להיאבק. טעות היא לראות בהן את חזות הכול. אני עדיין ציונית מינימליסטית.

אבל צריך לומר גם כמה מילים על הגרסה של מדינה יהודית שאכן איננה מתיישבת עם מדינה דמוקרטית. זוהי הפרשנות שלפיה מדינה יהודית משמעה מדינת הלכה. מדינה הנשלטת על-ידי כלליה וערכיה המעשיים של הדת היהודית. מדינה כזאת אכן לא תוכל להיות דמוקרטית. משום שההלכה אינה דמוקרטית. היא אינה רואה יהודים וגויים כשווים, היא אינה רואה גברים ונשים כשווים. הריבון לדידה אינו העם אלא האל, ריבון העולמים. לשמחתנו ישראל איננה מדינת הלכה. אבל בשני מישורים עיקריים שבהם מתקיימת כפייה דתית חייב לבוא שינוי. חיוני שבשבת תתקיים תחבורה ציבורית, והמדינה חייבת לאפשר נישואים אזרחיים בגבולותיה.
למדינת לאום יהודית יש ערך מיוחד, לדעתי, ליהודים חילונים. משום שהמסגרת שלה מאפשרת חיים יהודים חילונים שאינם תלויים בפרקטיקה דתית. כאן היהדות מובנת מאליה. היא לא תלויה בהליכה לבית-כנסת בשבת.

הצירוף "יהודית ודמוקרטית" העסיק, כמובן, גם את בית המשפט העליון. נשיאו הקודם אהרן ברק קבע מספר פעמים כי הרכיב הדמוקרטי של הצירוף הזה מגביל את הרכיב היהודי שלו: רק פרשנויות ל'יהודית' המתיישבות עם היותה של המדינה דמוקרטית הן קבילות. תפיסה זאת ראוי שתנחה אותנו בשני הכיוונים שאליהם ניתן למשוך את הכותרת 'יהודית'. מדינה יהודית צריכה ויכולה להיות המדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית ('מדינת היהודים', בקיצור). לא מדינה המפלה אזרחים שאינם יהודים; לא מדינה המתנהלת על-פי חוקי ההלכה. יהודית ודמוקרטית.

ניסיון שלא נכשל

עמי גינזבורג כותב בהארץ: "הסופר עמוס עוז, חבר קיבוץ חולדה לשעבר, הגדיר פעם את הקיבוצים כ'ניסיון שלא נכשל'". כן, רק מי שהגדיר כך את הקיבוצים לא היה עמוס עוז אלא מרטין בובר. איפה העורכים, לעזאזל? (בהנחה שהשם בובר אומר להם משהו).

אלא שאולי הקביעה הזאת, "ניסיון שלא נכשל", יפה גם למדינת ישראל כולה. כי למרות כל הפגמים, הקשיים והבעיות, צריך לזכור את ההצלחה הכבירה, שלא תאמן כמעט, להקים כאן מדינה. רבת הישגים בתחומי החקלאות, המדע, הרפואה והספרות, אם למנות רק כמה. לא, לא הצלחנו להיות אור לגויים. רחוק מכך. היום-יום מייאש לעיתים קרובות. וכשחושבים על האלפים הרבים שנתנו את חייהם למען הקמת המדינה הזאת וקיומה וזאת התוצאה – זה אפילו מדכא. קיומנו עדיין אינו מובטח; אין לנו גבולות של קבע; אנו שולטים בעם אחר ושוללים ממנו את זכויותיו; מפלים את האזרחים הערבים; השחיתות פושה; התרבות הציבורית קצרת רוח, גסה ובלתי-מתחשבת. כל אלו נמנים די והותר מדי יום. ואם אפשר להביע משאלה ל-60 השנים הבאות: הבו לנו מנהיגות קצת יותר ראויה.

אבל לפעמים כדאי להסתכל על הדברים קצת ממרחק, ולראות שכולה מדובר בשישים שנה. למדינות  אחרות לקח הרבה יותר זמן להגיע למה שהגיעו. נכון, כמו שההישגים היו מהירים ומעוררי השתאות כך גם ההתדרדרות מהירה, לעיתים מבהילה. אבל אולי בכל-זאת יש עוד מקום לאופטימיות. אולי עוד נעשה תיקון. בינתיים אנחנו ניסיון שלא נכשל.

זהו זמן מתאים לצטט מראיון שנתן לפני כחודשיים פרופ' זאב שטרנהל, שיקבל הערב את פרס ישראל:
"אני לא רק ציוני, אני סופר-ציוני. בשבילי הציונות היתה ונשארה הזכות של היהודים לשלוט בגורלם ובעתידם. זכותם של בני אדם להיות אדונים לעצמם היא זכות טבעית בעיני. זכות שההיסטוריה שללה מהיהודים והציונות החזירה להם. זאת המשמעות העמוקה שלה. ובכך היא באמת מהפכה אדירה שנוגעת בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו. (…) אני לא מאמין שאפשר להגן כאן על הקיום ללא מדינת-לאום. אני לא משלה את עצמי. אני חושב שאם הערבים היו יכולים לחסל אותנו הם היו עושים זאת בשמחה. אם הפלסטינים והמצרים, וכל אלה שחתמו איתנו על הסכמי שלום, היו יכולים שלא נהיה כאן הם היו מאושרים. לכן נשקפת לנו עדיין סכנה קיומית. והעוצמה היא עדיין פוליסת הביטוח שלנו להמשך הקיום. ולמרות שאני מתנגד לכיבוש ולמרות שאני רוצה שלפלסטינים יהיו זכויות זהות לשלי, אני מבין שאני זקוק למסגרת של מדינת-לאום כדי להגן על עצמי (…) אני לא חושב שהציונות היתה תנועה קולוניאלית. היא לא שמה לה למטרה להשתלט על אוכלוסייה מקומית או על אוצרות טבע או על הדרך להודו. כדי להבטיח את זכותם של היהודים לחירות ולביטחון היא היתה זקוקה לפיסת קרקע שעליה אפשר יהיה להניח את הראש.
אבל הסכנה היא שבגלל הכיבוש של 1967 הציונות תהפוך בדיעבד לתנועה קולוניאלית. כבר עכשיו אנחנו במצב קולוניאלי למחצה שאיננו מצליחים להשתחרר ממנו. לכן אם לא נגייס מספיק כוחות נפש לפנות חלק ממה שקיים מעבר לקו הירוק נגיע למבוי סתום. ניאלץ לבחור בין קולוניאליות מלאה לבין דו-לאומיות. בשני המצבים האלה אני רואה חיסול הציונות. מדינה קולוניאלית סופה לעורר התקוממות נוראה של האוכלוסייה הנכבשת ואילו מדינה דו-לאומית לא תוביל לשום פתרון וסופה יהיה במרחץ דמים.
אני לא באתי לארץ לחיות במדינה דו-לאומית. אם הייתי רוצה לחיות כמיעוט יכולתי לבחור במקומות שבהם נעים יותר ובטוח יותר לחיות כמיעוט. אבל גם לא באתי לארץ כדי להיות שליט קולוניאלי. בעיני לאומיות שאינה אוניוורסלית, לאומיות שאינה מכבדת את זכויותיהם הלאומיות של אחרים, היא לאומיות מסוכנת. לכן אני חושב שהזמן דוחק. אין לנו זמן."

חג שמח.