בעקבות הכתבה על הייעוץ המשפטי שקיבל צה"ל במבצע בעזה, שקישרתי אליה בפוסט הקודם, התפרסם היום כי מרצים באוניברסיטת ת"א מנסים למנוע את העסקתה של ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, אל"מ פנינה שרביט-ברוך, כמרצה למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים (לאחר שחרורה, כמובן).
כי ככה זה בשמאל המתקדם, אתם יודעים. כשמנסים לחסום אותם – זאת פגיעה בלתי נסלחת בחופש הביטוי; כשהם מנסים לחסום אחרים – זאת פעולה מוצדקת נגד הפאשיזם. כשמפקחים על מה שהם אומרים בכיתה – זאת פגיעה אנושה בחופש האקדמי. כשהם מבקשים לפסול מינוי אקדמי – זה קידום ערכים ראויים.
יסולח לי, אני מקווה, שבה במידה שאני מזדעזעת לראות בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה מודעה המפנה לאתר הפועל נגד מרצים "אנטי-ישראליים" באקדמיה הישראלית, כך נפשי נוקעת מהתארגנויות דוגמת זאת, ומטיהורים אקדמיים נוסח סטלין.
החינוך האקדמי שאני קיבלתי, ומנסה גם להעביר לתלמידי, הוא שכאשר עמדות מסוימות נראות כבלתי-קבילות, הדרך להתמודד אתן היא להציב מולן טיעונים נגדיים, מנומקים. לבסס את עמדתך ולהצביע על פרצות וחולשות בעמדה המבוקרת; לא למנוע כניסה או ביטוי ממי שדעתו שונה. הידע האקדמי נצבר ומתפתח על-ידי דיון. דיון בין דעות שונות. לא רק עם מי שחושב כמוני. הדבר נכון גם לגבי עמדות במשפט הבינלאומי.
גם למי שאינם מבינים את הנקודה העקרונית, כדאי להיזהר כמו מאש מפסילת מינויים אקדמיים. זוהי חרב פיפיות מסוכנת, שלא עוצרת היכן שמתאים להם. היא תפעל נגדם באותה מידה. מי יאייש את הוועדות שיקים השמאל כדי לבחון את ראויותם של המינויים? מי תהיה הסמכות שתאשר את חברי הוועדה? ומי יחבר את המבחנים שיעביר השמאל כדי לבדוק את כשירותם של המועמדים להעביר חינוך משפטי (או אחר) לסטודנטים? הבולשביזם חי ובועט באוניברסיטת תל-אביב.
כי ככה זה בשמאל המתקדם. השאלה לעולם איננה עקרונית אלא רק במי מדובר. כשזה מופנה נגדם זה מקרתיזם בזוי. כשהם מפנים את זה כלפי אחרים זאת רדיקליות מבורכת. ואנחנו, לנו לא נותר להתיירא אלא מהצבועים.
