מחר אני נוסעת לכנס באוניברסיטת יורק שבטורונטו, בנושא של המודלים האפשריים לפתרון הסכסוך, שתי מדינות או מדינה אחת? התבקשתי, מאד מאוחר, לדבר בכנס על הנושא של הפליטים הפלסטינים.
התלבטתי קשות אם להיענות לבקשה, והאמת שאינני יודעת אם טוב עשיתי שהחלטתי בחיוב. מדובר בכנס בעייתי מאד. בתחילת דרכו הנושא שלו הוגדר כמדינה אחת כדרך לפתרון הסכסוך, ורק לאחר מכן בעקבות input של ישראלים מרכזיים שאליהם פנו להשתתף בוועדת ההיגוי, כבחינת מודלים אפשריים. אני מעריכה שהפנייה המאוחרת אלי באה כדי לנסות לאזן את התכנית: התבקשתי במפורש להציג את הגישה הישראלית לתביעת השיבה, על סמך דברים שכתבתי. למרות מאמציהם של מארגני הכנס, עדיין התרשמתי שהתכנית איננה מאוזנת וגם היתה לי התכתבות אתם בנושא.
מנסיוני, כנסים כאלה, גם כשהם מאורגנים בתום לב ועם כל הרצון הטוב, "נחטפים" לעיתים קרובות על-ידי חלק מהמשתתפים או אפילו הקהל. הפזורה הפלסטינית, ממש כמו היהודית, מתאפיינת בכך שהיא עוד יותר קיצונית מהקולקטיב החי בישראל. הדבר נכון במיוחד לגבי תביעת השיבה, שהוא הנושא של הפאנל שלי, הטעון במיוחד. חששתי, אפוא, שהכנס יהיה מעין "דרבן" אקדמי.
הדיון בתביעת השיבה בהקשר של המודל לפתרון הוא "טריקי" במיוחד, שכן כאשר גם אלה שמדברים על מודל של שתי מדינות דורשים את מימושה אל תוך ישראל עצמה, הם בעצם חותרים תחת הרציונל של הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. התוצאה תהיה אמנם שתי מדינות, אבל לעם אחד. מדינה אחת פלסטינית (בלי יהודים, לפי דרישתם של חלק) ומדינה שנייה פלסטינית עם מיעוט יהודי ("דו-לאומית"). כך, למשל, אפשר לקרוא במגזין של מדה אלכרמל (סבלנות עם הקישור), בין השאר: "אין כל סתירה בין יישום זכות הפליטים ובין ההסדר של שתי מדינות, מלבד הסתירה בתפיסה הישראלית הרשמית, המתעקשת על יהדותה של המדינה." למרות שמדה אלכרמל הוא מכון המזוהה עם בל"ד, הכותב הוא הישאם נפאע, עיתונאי באל-איתיחאד (ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית, התומכת בפתרון של שתי מדינות). כן, אלה הדוברים ה"יותר מתונים" של הפלסטינים בישראל, לא של הגולים המגיעים לכנסים בחו"ל…
מדוע, אפוא, לנסוע? ההתלבטות היא תמיד האם להשאיר את הבימה רק לדוברים הקיצוניים והחד-צדדיים ביותר, או לנסות להשמיע קול שונה, להציג מורכבות ולהביא למודעות שיש כאן זכויות של שני צדדים. בנוסף, הכנס הזה עורר רעש גדול בקנדה. ארגונים יהודיים מחו נמרצות, ופתחו בקמפין שמטרתו לנסות ולמנוע את קיום הכנס. קמפיין שכלל פניות לאוניברסיטה ואף לממשלה בבקשה להסיר את המימון החלקי שהיא נותנת לו (בהצלחה חלקית, כנראה), והפגנות המתקיימות בקמפוס. אתמול התבקשנו להקדים את הגעתנו לפתיחת הכנס שכן ההפגנות עלולות לגרום לעיכוב בכניסה אליו. כניסתה של הליגה להגנה יהודית לתמונה נראית כסיבה מצוינת דווקא לקיים את הכנס ולהשתתף בו, ולא להיכנע ללחצים, לנסיונות השתקה ולפגיעה בחופש האקדמי.
כך שאני נוסעת חצויה. לא עם הרבה חשק. ובכל זאת מתכוונת לומר, בתמצית:
פתרון פוליטי חייב להימצא לבעיית הפליטים הפלסטינים. אך התביעה כי הם יחזרו לישראל גופא הוכחה כמכשול מרכזי לכל הסדר. ההתנגדות לחזרה כזאת מהווה קונסנזוס כמעט יחיד בין אזרחיה היהודים של ישראל. בכוונתי להראות כי בניגוד לטענת הפלסטינים, תביעתם זאת איננה יכולה לקבל ביסוס כזכות במשפט הבינלאומי של זכויות האדם. סעיף 12.4 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות אוסר רק על שלילה שרירותית של זכותו של אדם להיכנס לארצו (שגם לא חלה על צאצאי הפליטים); אמנת הפליטים איננה רלוונטית (הם אינם עונים להגדרת הפליט בה והיא מטילה חובות על מדינת היעד לא על מדינת המוצא; זאת מעבר לטעם הפורמלי שהיא אינה חלה על מי שמקבל סיוע מגופי או"ם אחרים ולא מנציבות הפליטים); החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם איננה מדברת על "זכות", ודאי שלא יוצרת אותה, מעבר לכך שאין לה תוקף מחייב והיא איננה מקור לדין בינ"ל. (עוד על 194 ראו בסוף הקישור שבסוף רשימה זאת).
ישראל איננה יכולה להיות בעלת חובה לאפשר את שיבתם של הפלסטינים, שכן שיבה כזאת תפר את זכויותיהם של אנשים אחרים (אזרחיה), הן כאינדיווידואלים הן כקולקטיב. הלוגיקה של שיח הזכויות לא מאפשרת להכיר בזכות רק ברמה הסמלית, מבלי לאפשר את מימושה, כפי שמציעים לעתים.
אך גם לו אפשר היה לבסס את תביעת השיבה כזכות, רשאים הצדדים לסכסוך להגיע להסכם המקבל הכרה בינלאומית אשר לא מאפשר את מימושה. הדבר הוכר בתכניתו של מזכ"ל האו"ם לעניין קפריסין.
תמיכה בזכות השיבה משמעה חתירה לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו המוכרת להגדרה עצמית. בין אם זאת המטרה המוצהרת בין אם זאת "רק" תוצאה הכרחית של השיבה, משמעותה בקשה ממדינה ריבונית לפרק את עצמה ולוותר על אופייה הלאומי המועדף על רוב אזרחיה. תביעה כזאת לא יכולה להיות מוצגת באופן לגיטימי למדינה ריבונית. ואעז לומר כי באופן מיוחד לא למדינתו של עם היהודי, שההיסטוריה של רדיפתו לימדה אותו ואותנו שיעור טרגי במיוחד בתוצאות של היעדר ריבונות.
הפתרון חייב להיות פוליטי. ואחד היתרונות של המודל של שתי מדינות לשני עמים (ולא שתי מדינות עם זכות שיבה לישראל…) הוא האפשרות של חזרה, חלקית, למדינה הפלסטינית. ההיסטוריה לימדה אותנו פעמים רבות מדי כי מי שמתעקש על הכול סופו שהוא נשאר פעמים רבות בלי כלום.
עוד בנושא:
רק הפליטים יכולים. להנציח את הסכסוך
קרוא וכתוב 