מזה שנים אחדות שאני סבורה שכתב העת ארץ אחרת הוא מהטובים והמעניינים הרואים כאן אור. רוב הגיליונות של כתב-העת העוסק ב"ישראליות ויהדות", בעריכת במבי שלג, מוקדשים לנושא מרכזי אחד. מאמריו מגוונים, נבונים ומעוררי מחשבה. כותרתו של הגיליון האחרון היא 'כפיייה – בין רמות בית שמש לקאבול'. הוא עוסק בהקצנה בחברה החרדית וחוקר, כדוגמא עיקרית, את הטרור המופעל נגד אזרחים שלווים המתגוררים בשכונות רמות בית שמש, מצד גורמים חרדים קנאים ואלימים.
למרות שחילונים, בעיקר, נוטים לראות את "החרדים" כמקשה אחת, הם רחוקים מלהיות כאלה. על-פי מה שעולה מארץ אחרת, ברמות בית שמש מדובר בגרעין קשה ואלים של כמאתיים איש, שאליהם מצטרפים על בסיס מזדמן כארבע מאות נוספים. אלה מפילים חיתתם על הרוב החרדי הדומם באותן שכונות ועל עיר בת מאה אלף תושבים. האלימות והטרור מופנים כלפי חילונים, דתיים-לאומיים, וחרדים אחרים, מתונים. זאת, כמובן, עובדה מאלפת. היא מבהירה (למי שעדיין זקוק לכך), עד כמה תופעות של כפייה קנאית כלפי מי שאינו כמוני ומהווה עלי איום רק בשל כך, לעולם לא עוצרות בקבוצה אחת. מה שסבלו חילונים מדתיים "מתונים" סובלים אלה היום מהחרדים, והחרדים עצמם סובלים מידי הקבוצות הקנאיות והקיצוניות ביותר שלהם.
הקולנוענית ענת צוריה מספרת סיפור מצמרר על לינץ' שעברה אוריה פרדהיים, צעירה דתיה שעלתה לאוטובוס "מהדרין" בקו 497 מבית שמש לכיוון יהוד. חטאה התחיל בישיבה בטעות באזור הגברים (מקדימה). הוא הוחמר בסירובה לעבור למקומה "הנכון" גם בעיצומו של הפוגרום שנוהל נגדה. מה שהתחיל כאלימות נוראית מצד חמישה מנוסעי האוטובוס, מלווה בצרחות "שיקסע", "פרוצה" ו"פורצת גדר", ללא שום תגובה מצד הנהג, הסתיים בהתפרעות של מאות חרדים ובחמש ניידות משטרה שכוחותיהן התקשו להשתלט על ההמון המוסת והזועם שניסה לתלוש את אוריה ממקומה. רק יריות באוויר הצליחו לחלץ את אוריה ואת החייל שהגן עליה בגופו. המקרה זכה לסיקור שטחי של התקשורת והמשטרה אמרה לאוריה שתוקפיה לא יאותרו לעולם. כתבתה של צוריה מסתיימת במילים הבאות:
"למרות שראיתי באוריה פרדהיים גיבורה ישראלית אנונימית, בחרתי בסופו של דבר לא לכלול את עדותה ועדויות נוספות לאלימות המתחוללת בתוך אוטובוסי ה'מהדרין', דווקא משום שהיא אינה חלק מהחברה החרדית. בסרטי 'שיקסע' בחרתי לספר את סיפורה של האלימות המתרחשת בתוככי העולם החרדי ומופנית כלפי הנשים 'שלהם' ללא מפריע; שכן שם, מאחורי החומות הגבוהות, מתחוללת אלימות קשה ביותר, אבל – אחרי הכל מדובר בעניין פנימי. באווירה הרב-תרבותית הישראלית מי מתעניין באמת בנשים חרדיות? תנו לשבט לטפל בהן בדרכיו ועל פי הנהגותיו של איזה גדול דור, 'בלי בג"צ ובלי בצלם'". (ההדגשות שלי).
בלבו של הגיליון תחקיר של סימה זלצברג, "הבהלה לצניעות". זלצברג, המעידה על עצמה בפתח תחקירה כי שיטוט בשכונות חרדיות אינו זר לה, מספרת שהבינה מראש מחרדים מבית שמש ומחוצה לה, כי "בשכונות החרדיות והמתחרדות של בית שמש שולטים כללי משחק קצת אחרים. נורמות ההתנהגות ועימן נורמות הצניעות בהן שונות במידת-מה מאלה הנהוגות בשכונות החרדיות של ירושלים, ומדובר למעשה בקנאות דתית חסרת תקדים גם בקרב החוגים הנחשבים קיצוניים ביותר". זלצברג מספרת, בין השאר, על עקירת ספסלים שהוצבו ע"י העירייה לאורך רחוב נהר הירדן (הכביש הראשי המחבר בין רמה ב' לרמה א', הכוללת גם שכונות שאינן חרדיות) בידי קנאים קיצוניים. מדוע נעקרו הספסלים? חרדית תושבת הקריה מסבירה: "הם עשו זאת כדי למנוע מנשים לשבת עליהם, כי לדעתם זה פוגע בצניעות. הם גם לא רוצים שנשים וגברים – בעל ואישה – ישבו על ספסל ביחד". העירייה לא מתכוונת להתקין מחדש את הספסלים. ברמת בית שמש ב' מוקמו שלטים המבקשים מנשים להימנע מישיבה על הספסלים כי "כל כבודה בת מלך פנימה". כותבת זלצברג: "הקנאות בשמירה על צניעותן של נשים הוא אחד המאפיינים הבולטים והחמורים ביותר של הקבוצות הקיצוניות בבית שמש". היא מתארת תקיפות של נשים ונערות, שחלקן על סף פוגרומים. הסבר להתנהגות תוקפיה של נערה בת 15 מן הציבור הדתי-לאומי ושתי חברותיה, בליל שבת לפני כחצי שנה, מספקת אשה חרדית מן הקבוצות הקיצוניות במקום:
"'בליל שבת, כשהגברים יוצאים מה'טיש' (…), דואגים אצלנו שלא יהיו ברחוב בחורות, כי בשביל מה להם [לחסידים] לראות את כל הזבל הזה אחרי כל השירים והקדושה שסופגים בטיש'". (ההדגשה במקור). הדרישה ללבוש צנוע (במיוחד) המלווה במסע הפחדה ואלימות, היא חלק מדרישותיהן של קבוצות קנאיות בבית שמש לא רק ברשות הרבים "שלהם" אלא גם באזורים שאינם נחלתם הבלעדית או הפרטית של הציבור החרדי.
מעניינים במיוחד דבריו של אדם חרדי תושב המקום, על הקנאות בתחום הצניעות והתוקפנות המתלווה אליה. הוא מצביע על מִתְאם בין הקצנה בנושא לבין בעיות מיניות שאינן מטופלות, והשתקתן מביאה לקנאות ואלימות בכל הנוגע לצניעות. "העיסוק המופרז בצניעות הוא לדידו 'ההפך הגמור מצניעות. שהרי אם אתם לא רוצים שגברים יחשבו מחשבות רעות [מחשבות על נשים ועל מין] למה אתם כותבים על כך בכל מקום, למה אתם מדברים על זה כל הזמן? צניעות זה מה שמוסתר ולא מה שגלוי'. "ואכן [כותבת זלצברג], הפיקוח המחמיר על המיניות מעיד דווקא על שיח רב וגדוש על מין והוא מוביל באורח פרודקסלי לעיסוק אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, בנושא (…) השיח הרב והגדוש על המיניות הבוקע מכל פינה כמעט בשכונות החרדיות והמתחרדות בית שמש, הוא אפוא חלק ממנגנון השליטה של הרבנים הקנאים ואנשיהם על כלל התושבים".
"חוקרים רבים רואים בנורמות צניעות מחמירות (בכל חברה באשר היא) אמצעי להסתרת גופה של האישה ולשלילת זכותה על גופה, ומפרשים נורמות אלה כביטוי לדיכוי פטריארכלי (…) לדעתה [של החוקרת מקרתי-בראון], הפונדמנטליזם חותר לשליטה על הכוחות העמומים של גוף האדם ותאוותיו, במיוחד אלה שבתחום המיני, ורואה בהם איום מרכזי. מאחר שברוב החברות הנשים נתפשות כמייצגות את הצד הגופני והחושני של האדם, הן נעשות על פי מקרתי-בראון לאובייקט שניתן להשליך עליו את כל מה שאינו רצוי או שמאיים על הקיום האנושי: מיניות, רגשות, טומאה, חטא ומוות. באמצעות שליטתם בנשים נדמה לגברים כאילו החושניות נתחמת במקום שאינו מאיים עליהם, והכוחות הטהורים והבהירים של ההיגיון והרוח מתפנים לפעול כדי להוביל לעולם מסודר, ודאי ובטוח יותר. זו הסיבה, לשיטתה של מקרתי-בראון, שהאג'נדה הפונדמנטליסטית מתקדת בהגבלת הנשים ובפיקוח על מיניותן, דבר הבא לידי ביטוי בין היתר במיסודן של נורמות צניעות מחמירות".
(סימה זלצברג, "הבהלה לצניעות", ארץ אחרת 51. ההדגשות שלי).
תובנות מעניינות, בתחקיר המרכזי ובמאמרים אחרים בגיליון, לגבי תופעת הסגירות וההחמרה של הקנאות הדתית, מבארות מושגים כמו "מובלעת" שטבעה הסוציולוגית והאנתרופולוגית מרי דגלאס, או "החברה הסגורה". הגיליון מביא גם קולות אחרים, ובכך מדגיש שאין להתבונן בחברה החרדית כגוש מונוליטי.
את ארץ אחרת מומלץ תמיד לקרוא. גיליונו החדש פותח צוהר לתופעה מפחידה, שאינה מוכרת ומדוברת דיה. היא מתרחשת בלבה של ישראל. במקום שבו נוצרת מובלעת שרגל החוק אינה דורכת בה; מושלטים פחד וטרור; ושכניה, כמו גם חבריה החלשים של אותה תרבות, מופקרים לנפשם.
עוד בנושא:
אפרטהייד? לא, בסך הכול נשים
הגנה תרבותית: על חשבון מי?
קרוא וכתוב 