כשההתנתקות עמדה על סדר היום כתבתי על זה בקצרה. עכשיו, כששוב עולה הטענה מצד המתנחלים ש"לא יעלה על הדעת" שהצבא יפנה אזרחים, כנראה צריך לחזור לזה.
יש שתי סיבות עיקריות לכך שלא רק שלצבא יש סמכות לפנות אזרחים תושבי השטחים, אלא שזה תקין ואפילו מתבקש. כדי להבין זאת, יש להבין מכוח מה יושבים המתנחלים היכן שהם יושבים, מבחינה משפטית.
השטח שבו יושבים המתנחלים איננו שטח ריבוני של מדינת ישראל אלא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית (belligerent occupation). הוויכוח בישראל איננו על המצב המשפטי-העובדתי הזה, שבו הכיר גם בית המשפט העליון, אלא ויכוח פוליטי בשאלה מה צריך להיות מעמדו של השטח בעתיד. דיני התפיסה הלוחמתית מאפשרים תפיסת שטח רק על-פי צווים צבאיים. וכך נעשה גם לגבי תפיסת השטח לצורך הקמת ההתנחלויות. למעשה, אין למפקד צבאי סמכות חוקית לתפוס קרקע בשטחים אלא אם כן השטח כבוש (occupied). כלומר, המתנחלים יושבים היכן שהם יושבים רק בזכות זה שהמפקד הצבאי התיר להם לעשות זאת. מי שבוחר בכל-זאת לטעון שהשטח איננו כבוש, חייב לתת הסבר משפטי מכוח מה נתפסו שם שטחים.
אחת הנפקויות של תפיסת שטחים באמצעות צווים צבאיים מכוח דיני התפיסה הלוחמתית, היא שישיבתם שם היא זמנית. את זה לא אני אמרתי. את זה אמר בית המשפט העליון; בבג"ץ בית-אל, שבו קבע השופט לנדוי כי
"היישוב האזרחי יוכל להתקיים באותו מקום רק כל עוד מחזיק צה"ל בשטח בתוקף צו התפיסה. החְזקה זו עצמה יכולה לבוא לידי גמר באחד הימים, כתוצאה ממשא ומתן בינלאומי העשוי להסתיים בהסדר חדש שיקבל תוקף לפי המשפט הבינלאומי והוא אשר יקבע את גורל היישוב הזה, כמו של ישובים אחרים הקיימים בשטחים המוחזקים".
ולענייננו – מי שהעלה הוא זה שיוריד. זה נכון משפטית ומכל בחינה אחרת.
הסיבה השנייה היא שכאשר בהפרות חוק של אוכלוסייה היושבת באותו שטח מטפלים שני גופים שונים – בפלסטינים הצבא ובישראלים המשטרה, כפי שרוצים המתנחלים – זה מזכיר את המִלה הזאת שאסור להגיד בקול רם. לא שזה תקדים או פעם ראשונה. הם גם כפופים למערכת חוקים שונה; הם גם נוסעים בכבישים נפרדים. זה לא ממש טיעון שישכנע מישהו מאותו גרעין קנאי של המתנחלים, אני חוששת, אבל בכל-זאת צריך לומר זאת.
עוד בנושא:
כשהנוכחות מלכתחילה אינה חוקית
מהי קטסטרופה הומניטרית
במורד האפרטהייד (ב')
כביש נוסף במורד האפרטהייד
