חברה העבירה לי הבוקר אי-מייל המבקש לחתום על עצומה נגד ביטול נקודת זכות לאמהות לילדים מעל גיל 8. העצומה קוראת ל"כל הנשים העובדות, אמהות חד הוריות להתאסף ולהשמיע את קולנו נגד ביטול נקודת הזיכוי שתשלם לממשלה הרחבה שביבי הקים את המשכורות, הרכבים וההטבות השמנות שהעניק לעצמו ולחברי הממשלה". (התחביר העילג במקור). אבל אחר-כך מסכים האי-מייל לכלול בקהל היעד של החותמים הפוטנציאליים, מלבד אמהות ואמהות לעתיד גם "גברים נשואים לאימהות / בחורים שיינשאו בשנים הקרובות" ואפילו "סבתות וסבים לעתיד".
חלוקה מחדש של הכנסות (שמערכת המיסוי היא האמצעי הראשי להשגתה) היא נושא מובהק של צדק חברתי. לא נושא של "נשים", לא של "אמהות עובדות" או של "חד-הוריות". נכון שתמיד יש קבוצת אוכלוסייה שנפגעת יותר ממדיניות מסוימת, ואך טבעי שהיא תרים את קולה יותר. אבל המאבק – אם מסכימים לו, ויש ויכוח גדול בשאלה של נקודות זכות מול סף המס וכן הלאה – חייב להיות משותף לכל מי שצדק חברתי יקר לו. ויש גם מספר גברים כאלה, למיטב ידיעתי. אני אפילו מכירה כמה מהם באופן אישי. ואילו העצומה עצמה (כאן, למי שבכ"ז רוצים לחתום) מנוסחת אך ורק בשם "הנשים העובדות".
אבל מה שהקפיץ אותי באי-מייל הזה יותר מכול היה המשפט המסיים שלו: "גם אם אתן רווקות ולא אימהות עדיין זה לא לנצח ואם ילדיכן בוגרים אז זה עבור הכלות שלכן..". אם אתן רווקות ולא אמהות עדיין זה לא לנצח? למה לא, בעצם? רגע, ומי שאין לה ילדים לא יכולה להיות שותפה למאבק הזה מתוך תפיסת עולם כללית, אם זאת תפיסתה?
מסתבר שניהול מאבק חברתי (צודק או לא) עדיין לא הופך אף אדם למתקדם. הוא יכול להשאיר אותה עמוק בתוך המוסכמות המקובלות בכל שאר הדברים.
קרוא וכתוב 
מאחת שאין לה ילדים ולא יהיו לה, אבל שותפה רעיונית למאבק הזה כמו גם לרבים אחרים שנוגעים לאמהות.
נדמה לי שהגישה הזו נובעת מהמקום שנותן משמעות לחייך רק אם יצרת חיים אחרים. הדעה הרווחת בחברה שלנו היא ששכפול והתרבות הם הטעם העמוק להמצאותינו כאן, דעה שמושרשת היטב גם אצל חילוניים רבים.
מעולם לא הצלחתי להבין מדוע אם אין משמעות לחייך בפני עצמם הם יקבלו ערך ומשמעות כאשר תכפיל אותם… המתמטיקה הפשוטה אומרת שאפס, כל כמה שתכפיל אותו, ישאר אפס.
הנחמד הוא שכאשר הבעתי דעה זו לפני שהפכתי לאם הסתכלו בי במבט מרחם "נו ברור, היא מקנאה", ואילו עכשיו כשאני מנסה לומר זאת אני סתם צבועה…
זה נובע לדעתי מהתפיסה הקיומית הנפוצה כיום – אנשים פועלים רק מתוך אינטרס.
אין אפילו ציפייה כבר שאנשים יעשו משהו אלא אם זה נוגע להם ישירות.
ומה שהכי עצוב הוא שהתפיסה הפוליטית-חברתית השמאלית לפיה זה לא חייב להיות ככה נחשבת היום על גבול ההזויה בציבור הרחב.
בחברה מרוסקת לאטומים, ליחידים, בכוונת מכוון פתאום מגלים היחידים שלבד זה לא הולך.
אז מחפשים קבוצת ייחוס, מישהו שיבין שידע שמכיר. נקודת ההנחה האומללה היא שרק הדומה לך במה שיותר איפיונים הוא יבין הוא ייתחבר ואז אולי נזיז את האבן מפי הבאר.
החרדים קלטו זאת ומשום כך הם נצמדים ביחד גם אם היחד איום ונורא. לפעמים כך גם קבוצות אחרות. הנה עכשיו גם קיבוצים שהצליחו לשמור על היחד מצליחים לא רע.
אם לא נצא מזה, אם לא נקלוט שצריכים למצוא דרך לחבר ציבורים גדולים, נאבד. הקליטה והיציאה מהמערכת המתרסקת והמתפוררת לאיזה יחד לא ברור כרגע יהיו קשות. יש מי שמפורר ומרסק עוד ועוד קיראי בלוגים ברשת, גם זאת, ותיווכחי
מהריסוק הזה לא ייצא טוב אם לא נבין ונדע מה הולך כי המרסקים מתכוונים להפוך את כולנו לרסק דייסתי מדמם ואז נאבד כולנו וזה יקרה מהר.
את צודקת. בעניין הגזל השפל הקונקרטי הזה קורבנות שותפים כולנו. אני כתבתי לחמישה חברי כנסת, זה מה שאני יודע ויכול, ואיני אם לילד מעל 8
לחיים. הופכים אותך לפחות אגואיסטית ומרוכזת בעצמך.
מי שאין לה ילדים נהפכת ללא נחמדה ולכזו שדואגת רק לעצמה. לתשומת לב המגיבה כמה קומות מעלי.
זה לא מוכח מחקרית אבל זה ככה בשטח.
הילדים מוציאים בך תכונות שלא היו לך קודם ולהיות אמא זה תוספת עצומה.
להיות מרצה למשל, זה תוספת אגואיסטית, קרייריסטית וריקה. זה מרדף אחרי תכונות של פיתוח עצמי – שוב זה אני, אני ואני.
ולצעוק ברחובות: אני פמיניסטית, זה רק מעניק לך סיפוק שאת לוחמת למען זכויות נשים ולמען זכויות אדם, כי את יודעת את הלוגיקה שמאחורי כל הפלפול הזה של מה זה זכויות ומה זה להגן עליהם.זה סיפוק אינטלקטואלי.
אבל את לא מרגישה מה זה רוך ומה זה לדאוג ליצור חסר ישע.
וגם אם תקחי חתול… זה לא אותו הדבר.
ולכן אני לא מסכימה עם הגישה שמתגאה בכך שמי שאין לה ילדים היא מתקדמת. מי שאין לה ילדים היא בסך הכל עסוקה בעצמה. ואומרת לכל העולם שהיא מתקדמת.
אני תוהה. כלומר, היות ואני חלק מהציבור המודר (גבר, מודר טיפה פחות, אבל אותו עקרון), אני מצד שני מעריך את הענייניות של המאבק הזה, שכנראה נשמר מתיאוריה ומצדק חברתי. לא מדובר בביטוי של עמדה כללית, אלא בגיוס של בעלי (בעלות) אינטרסים לפעולה משותפת.
אני משער שבמקרה הזה המדיום מתערבב עם המסר: אי שם מישהו – מישהי – החליטה לפעול בלי פמיניזם, תיאוריה, צדק חברתי וכדומה. אני חושב שמעבר לכך שזו זכות סבירה, מדובר גם במגמה ראויה. הלוואי על כולנו הרבה מאבקים שיהיו יותר ענייניים, ויותר אד הוקים. אישית, אני מוכן לספוג את ההדרה (הסבירה) שלי מהם, וגם את בעיות ההגהה.
תסלחי לי, אבל בתור מי שאמורה להיות אישה אינטליגנטית , את כותבת בצורה מאוד לא אינטליגנטית ולא מבחינה..
האם אדם (ולא רק אישה) ללא ילדים אינו יכול להיות אדם שאינו אגואיסט? האם תכונות של אהבה, חמלה, דאגה לאחר אינן משהו שניתן לפתח ולטפח מבלי להביא יצור נוסף לעולם?
מעניין שהרבה מאוד מהאנשים שדאגו ודואגים לאחרים מבלי להיות אגואיסטים ולדאוג רק לרווחתם, לא הביאו צאצאים (ראי דוגמא אמא טרסה והדלאי לאמה).
יותר מזה, פעמים רבות זה שיש לך ילד משלך, גורם לך באופן מידי לדאוג רק לילד "שלך", שהרי "שלך" קודם לילדים של "אחרים".
ולנעמה, אני קוראת אותך כבר זמן מה ומודה לך על הפוסטים החשובים.
ולא לנעמה כרמי
סמולן: "לא לגיטימי" זאת תוספת שלך. "לא מתקדם" – התייחס לקביעה ש"אם אתן רווקות ולא אמהות עדיין זה לא לנצח". (כדאי לשים לב גם למשוואה המוצבת בין רווקות להיעדר ילדים, כאילו אי אפשר להיות נשואה ולבחור להישאר בלי ילדים). כן, בעיני הקביעה שהיעדר ילדים זה מצב זמני, כי כל אשה תביא ילד מתישהוא – מבטאת גישה צרת אופקים ולא מתקדמת. באשר לגיוס בעלי האינטרס – אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתב אבי. "זכות" סבירה – כן; מגמה ראויה – בעיני לא.
קשת – תודה.
אכן, לא מתקדם (אני)
שאת צודקת…
(אם הבנתי, אני מניחה שכן, שהבנתי)
נעמה, שאלת תם:
הבנתי את הנקודה שלך לגבי זה שכל אחד/ת יכול/ה לתמוך במאבק של אחר/ת ללא קשר להשתייכות לקבוצת המאבק עצמה.
זה כ"כ ברור, אבל מסתבר (שוב) שגם על דברים ברורים כדאי לחזור לפעמים.
אבל –
לפני כן –
למה בכלל *צריך* לתת את נקודת הזיכוי הזו *מלכתחילה*?
יש כאן מילכוד לוגי מסוים:
אם, כפי שרבים יענו, מדובר באינטרס של החברה, מפני שילדים הם דור ההמשך, ואין לחברה קיום ללא המשכיות, אז נשאלת השאלה – למה רק לאמהות??? הרי זה מנציח את תפקיד האשה כאחראית בלעדית/עיקרית לגידול הילדים.
כלומר, במקרה זה ראוי היה להקל במס של המשפחה כולה (במקרה של תא דו-הורי) כלומר לחלק ההקלה בין הנישומים
ברם:
אם זה באמת הטיעון, הרי ששוב "דופקים" את מי שאין לו/ה ילדים
יתכן שהרזולוציה היא ש:
1. החברה רוצה לעודד ילודה וגידול ילדים (כאמור, מטרה לגיטימית)
2. משיקולי אדמיניסטרציה נוח יותר להקל במס של הורה אחד. גם אז, מן הראוי היה ליתן אפשרות בחירה – איזה הורה. בפרט – מה קורה לאב חד הורי או גרוש שמגדל את ילדיו רב הזמן?
אשמח לשמוע דעתך בנושא.
גלי –
קרה לך פעם שרצית שהאדמה תבלע אותך?
נגיד, אחרי שהתנהגת כמו פילה בחנות חרסינה?
לא?
באמת שלא?
שוין. אבא שלי אומר שהאוניברסיטה לא הפריעה לאף אחד להשאר אדיוט.
רחל אמנו לא הסתפקה באהבתו המסורה של יעקב שעבד עבורה שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותו . לאור קשייה להרות היא פנתה ודרשה -הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי
–
אנחנו יכולים לדון ולדון ואף על פי כן תמיד תצוץ דרישתה של רחל מיעקב ושל חנה מאלקנה ואין מי שיכול לומר הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים
לגבי הרישא – אכן, זאת משמעותה של סולידריות במובנה הרחב. לתמוך במאבק רק כי הוא מקדם אותי זאת אינטרסנטיות. זה בהכללה, יש לכך חריגים (כמו פעילויות שיהיו פתוחות רק לחברי הקבוצה המקופחת, שאפשר להצדיק אותן בנסיבות מסוימות. הקבוצות להעלאת תודעה של התנועה הפמיניסטית הן רק דוגמא אחת שצצה כעת בראשי).
לשאלתך – אני לא מצויה מספיק בנושא כדי לחוות דעה מנומקת. כמה נקודות כלליות:
אני לא בטוחה (וודאי שלא טענתי זאת) שאני בעד נקודות זכות לנשים במס הכנסה. גם מהסיבות שאתה מעלה, ולא פחות מכך, מפני שאני מעדיפה שההתמודדות עם זה שנשים מרוויחות פחות מגברים באותה עבודה תהיה ישירה. משמע, שהתופעה הזאת תבוער, ולא ש"יפצו" את הנשים בדרך אחרת.
יש כאן אכן גם אפליה של גברים וגם אפליה של נשים ללא ילדים (שגם הן מרוויחות פחות מגברים).
נקודה נוספת, שהוזכרה דרך אגב בפוסט, היא ההתנגדות לחלוקה מחדש של הכנסות דרך נקודות זכות משום שנשים רבות לא מגיעות כלל לסף המס ולכן זה לא עוזר להן.
לגבי "עידוד הילודה" כאינטרס להמשכיות: אכן. אף כי במצבו של כדור הארץ לא בטוח שזה הדבר הרציונלי לעשות. בשתי האמנות המרכזיות לזכויות אדם מופיע הסעיף הקובע ש"המשפחה היא היחידה הקיבוצית הטבעית והיסודית של החברה, והיא זכאית להגנה מטעם החברה והמדינה". ברור שמשפחה קיימת בצורות שונות, וברור שקיימת זכות מוקנית לחיי משפחה (כאינטרס אנושי יסודי) ולהגנה עליהם. אבל אני תמיד שואלת את התלמידים שלי לגבי הקביעה המטאפיסית כמעט, אם תרצה, לגבי מעמדה של המשפחה. כאן משתמע דווקא משהו קצת תועלתני (כי זה אינטרס של החברה, כמו שאמרת, לא של האדם היחיד, שעל זכויותיו בד"כ מגינים).
דוק: דרישתה של רחל. ושל חנה. לא דרישתן של כל הנשים.
הבעיה היא בהכללה.
וגם, השאלה מה יש לעשות עם הדרישה הזאת. כלומר איזה מחיר צריך לשלם כדי למלא אותה, מבחינה _חברתית_. ראה, למשל, ברשימתי על הפריון (שבה מצוטט המשפט הזה שהבאת)
http://www.notes.co.il/carmi/9641.asp
אבל ניתן לומר שזו דרישתן של רובן המוחלט. נראה לי שהרצון לאמהות גובר על כל רצון אחר לרבות על הרצון לקשר זוגי תומך-אם בכלל רצון כזה קיים בגיל הפריון מעבר לרצון להוליד. הקשר הזוגי בדרך כלל נזנח לאחר הלידות ומשועבד לטובת הדור הבא. רק כאשר משימה זאת נזנחת או ממוצית יש סיכוי לקשר אחר
בסופו של יום תוכנת הקיום שלנו נוצקה בשחר האבולוציה והיא חזקה מאיתנו