"מה את מתביישת בזה?"
לשמירה על פרטיות אין שום קשר לבושה. אלא, לרצון לשמור דברים ב-ד' אמותינו. כי הם פרטיים שלנו ואנחנו רוצים שיישארו כאלה.
הדוגמא שאני משתמשת בה בדרך-כלל כדי להמחיש את הנקודה הזאת – וסליחה מראש על הוולגריות הקלה – היא שאנחנו (או לפחות רובנו, יש לקוות) גם לא מתביישים בזה שאנחנו מקיימים יחסי מין. ועדיין, לא מבצעים את האקט הזה על השולחן בבית הקפה.
הסטת הדיון ל"בושה" מעבירה את הנטל מהפוגע בפרטיותי אלי, שכביכול פגומה בכך שאני מתביישת בדבר שאנשים נורמליים אינם אמורים להתבייש בגינו. ובכלל, בושה זה passé לגמרי… מי שחושב כך מחמיץ את התפקיד המוסרי החשוב שיש לבושה, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי.
אז לא, אני לא מתביישת. אבל זה פרטי שלי. דריסת הרגל של הזולת בתוכו כשמה כן היא: דורסנית.
"ויתרתי על הפרטיות שלי". (ומה עם שלי?)
זהו טיעון שגור מאד בקרב חובבי החשיפה העצמית. אין להם שום בעיה לדבר (או לכתוב) על ענייניהם האינטימיים ביותר, אתכם או עם אחרים אבל בפומבי, שעה שמאזינים להם שלא מרצונם אנשים רבים אחרים, במרחב הציבורי. ובכן, העובדה שהסובייקט מוותר על פרטיותו אין משמעה שמותר לו לחדור לזאת של אחרים. וכאשר כופים עלי להאזין לפרטים אינטימיים מחייו של הזולת, או לצפות בהתנהגות אינטימית שלו (ראו לעיל) – פוגעים גם בפרטיות שלי. בזכותי שלא להיחשף בניגוד לרצוני לחייהם הפרטיים של אחרים. מעבר לכך, התנהגות כזאת – בין אם נעשית מתוך אטימות בין אם מתוך התרסה כנגד הסדר "הבורגני" – מפגינה גסות רוח וחוסר התחשבות בזולת. והתחשבות בזולת, בורגנית או לא, היא עדיין מידה טובה.
והפרטיות של האחרים הנחשפת, מה אִתה?
לפעמים אנחנו חושפים באמת רק את עצמנו. אבל הרבה פעמים החשיפה כוללת גם אחרים, הנחשפים באותה הזדמנות. כי חיינו קשורים אִתם לבלי התר. בני משפחה, למשל. לא סתם הסעיף המגן על הזכות לפרטיות ברוב האמנות לזכויות אדם כורך את ההגנה על זכות זאת בין השאר עם חיי המשפחה. (למשל: סעיף 17 לאמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, סעיף 11.1 לאמנה הבין-אמריקנית לזכויות אדם).
לאיש אין זכות לחשוף את זולתו, גם אם הוא קרוב משפחה או חבר, ללא רצונו של זה או באופן הגורם לו אי-נוחות או פגיעה. אם דיברנו על גסות רוח וחוסר התחשבות – כאן הן מועצמות ומוכפלות אלפי מונים. אם יש למישהו ספק, זה לא קוּלי. זאת סתם נבזות.
עוד בנושא:
אסון החברה השקופה
מרחב ציבורי או שטח הפקר?
קרוא וכתוב 
מסכים לכל מילה שנכתבה כאן
הייתי לוקח את זה צעד קדימה
האם אופן הלבוש שלנו או על כמה אנחנו מדברים עם זולתנו אינה פוגמת בהגדרה שכתבת?
סבתנו הבינה שהאופן שבו היא לבושה מגדיר בעליל את מידת החשיפה הציבורית שלה
וככזו היתה לבושה באופן שונה מאיתנו
האם זו אומר שפרטיותה היתה גדולה משלנו? כיון שאם כן, נוכל להשליך מכאן על משמעות החשיפה שלנו
כפי שכתבת, אינך מעונינת שאנשים אחרים ידברו בפניך על נושאים הקשורים בפרטיותם בלא רשותך
א"כ, אולי לבושה של אישה והאופן שבו היא חושפת את עצמה עלולים להכנס להגדרה שהגדרת?
סתם מחשבה שאין לי עליה תשובה ברורה
האם האבחנות המעניינות האלה באו אפרופו משהו? אני מניח שתמיד יש הדק כלשהו שמתניע את הדיון ואת התובנות. אשמח להתעדכן לגביו, בהנחה שזה לא פרטי כמובן(-:
מי שמוותר על פרטיותו צריך להבין שהוא מוותר גם על עצמאותו.
הרשי לי להוסף סעיף רביעי: חשיפה סלקטיבית. אנחנו לא חייבות לשחק את המשחק בכללים שקבעו אחרים. אני, למשל, מביאה את המקום החברתי-פמיניסטי-פוליטי גם לרשת חברתית בה אנשים שופכים את בני מעיהם באופן שפוגע בפרטיותי שלי (גם אם אינני מכירה אותם), ומרגע שהבנתי זאת – פשוט לא קוראת את מה שהם כותבים אלא מתמקדת בדומים לי בתכניהם. אנחנו אכן חיות בעולם שקוף אולם שמורה בידינו הזכות לוילונות והצללות ככל שנרצה.
חנה: רק ערב, לא יום. 🙂 וזה רק היה טריגר. התובנות קיימות אצלי ללא קשר לפייסבוק, וגם כתבתי על חלק מהן. מתי נסעת לאחרונה ברכבת ישראל?
סתם אחד: אני בהחלט מצדדת בקוד לבוש הולם במרחב הציבורי. אני מודה שמה שאני רואה היום כ"הולם" שונה ממה שראיתי כשהייתי בת 20, נניח. בשני סוגי המקרים – אלה שכתבתי עליהם והדוגמא שאתה מביא – אינני חושבת שצריך לכפות איזה קוד חיצוני, אלא לשאוף למצב שבו אנשים מכבדים את המרחב הציבורי ואת פרטיותם של אחרים.
אגב, מעניין שאתה מביא דווקא דוגמא של לבוש של אשה בהקשר של קוד לבוש. בעיני גברים המסתובבים בגופיה (או בחצי גוף ערום) ברחוב כשכרסם משתפלת לפניהם – לא מהווים פחות מפגע מאשה החושפת טפחיים. לעומת זאת, הניסיון לשלוט בלבוש האשה איננו נובע מטעמי כיבוד המרחב הציבורי אלא מתוך ניסיון להדיר אותה ממנו. ואם אי אפשר להשאיר אותה לגמרי בבית – נכסה אותה כך שלא נראה אותה. שלא נתפתה, חלילה, בעלי היצר שאין לשלוט עליו, כביכול.
צור: כתוב לי בפרטי.
אין ספק שכוונתי היתה גם לגברים
אך לדעתי אצל נשים זה בוטה יותר
אינני מתכון להסתרה של אשה בשום מקרה
מה שרציתי לומר – זה שאופן הביטוי הפרטי בהחלט עלול לפגוע באחרים
לגבי קוד לבוש – אין דרך להגדיר זאת, כיון שמה שאצל האחד נראה סביר אצל השני יחשב מבלתי נסבל
הנקודה המרכזית שאני לוקח מדבריך – תמיד תחשוב מה אחרים חושבים על אופן ההחצנה שלך, כיון שלפעמים אתה פוגע בהם
וזה ממש לא משנה, גברים או נשים
בדיוק כפי שאדם מבין שכשאתה מגיע לאירוע חברתי מסוג מסוים אתה אמור להתאים את עצמך לאופן שבו אנשים מצפים ממך
והאמירה – זוהי זכותי. אינה קבילה בעליל
כיון זכותך אינה זכות לפגוע באחרים
בעקבות התפרצות של דיכאון התחלתי בטיפול בנוגדי דיכאון. כל טיפול הוא ניסוי וטעיה והתברר שטיפול בנוגדי דיכאון ללא מייצבים הכניס אותי להתחלה של אפיזודה מאנית. לא רציתי להיות חידה לסביבה והזדהיתי כמי שמקבל טיפול בתרופות ע"י פסיכיאטר.
ברשת פגשתי גם ב מירב קנר ז"ל שכתבה בבלוג תחת השם פרנזול. מירב היתה האנטיתיזה המוחלטת ל דימוי שיש למחלות נפש בקרב בורים ועמי הארצות.
חולי הנפש מהווים מכשיר לעלבונות וסימון קלון על הזולת ולכן גם ברשת אני לא מסתיר מאומה. הדרך שמצאתי היא להגיד למי שעושה בחולי נפש כלי לעלבון הוא חלאה,מתועב שפל ומנוול.
לפעמים יש אפולוגטיקה ונסיון להמציא מהדמיון סיווגים להפרעות נפשיות אבל הכח הוא בידי מי שיש לו את הידע.
הקורבנות של בעלי הפרעות אישיות אנטי סוציאלית ופדופילים הם הזולת ולא מי שמאובחן בהפרעה. כמו מי שמפזר המחאות ללא כיסוי הם מודעים לכך שהם מזיקים לכן לגביהם מחלות נפש לא רלוונטיות.
להוציא את שתי ההפרעות האלה שללא צדק כלולות ב DSM אין אף הפרעה פסיכיאטרית שכקוכה בקלון
מצטרף לשאלה של צור –
נראה שהיה כאן איזה טריגר. אוקיי, נאמר שלא מתאים לך לחלוק אותו בדיוק.
עדיין, לקורא המתעניין, (אני) חסר פה איזה קונטקסט רחב יותר של דיון לעגן את הפוסט ולהבין מה רצית לומר ובאיזה הקשר.
אני קורא קבוע, וזה בד"כ לא המצב פה 🙂
אז, תני עוד כמה מלים (לא פרטיות) שנבין על מה המהומה…
אחת המסקנות שאני מוציא מהדברים, וגם מכמה מהתגובות, היא חיזוק מחשבה שהייתה לי לאחרונה, לאחר שיחת חולין על פייסבוק:
פרטיות, במידה רבה, יכולה להיות מוגדרת כיכולת (או זכות) השליטה על מידת החשיפה. לכן, לגיטימי שאדם יבחר לחשוף חלקים נרחבים מחייו, כל עוד אכן בחר בזה וכל עוד הוא יכול לשלוט במידת החשיפה.
זה אכן לא זהה לבושה, אלא לשמירה על אוטונומיה עצמית. תחושת החילול והפגיעה עלולה לנבוע, לפחות בחלקה, מהתחושה שמישהו הפר את האוטונומיה, ללא קשר לפרטים שהוא ראה.
(זו נקודה שעלתה בשיחה על פייסובק, כנגד הטענה הרווחת לפיה מדובר בפרטים רגילים לגמרי ולא מביכים. ועם זאת, אני רוצה לשלוט בזהות האנשים אשר רואים תמונות שלי, גם אם הן רגילות לחלוטין.)
סתם אחד: חותמת על הניסוח שלך ב"הקודה המרכזית" וגו'.
שאול: אתה מעלה נקודה נכונה וחשובה. לפעמים נדרשת חשיפה. אתה מביא דוגמא אחת, של חשיפה הנדרשת לניפוץ סטיגמה. אפשר לחשוב גם על כך שלשמירה קנאית על פרטיות עד כדי חוסר יכולת/רצון לחלוק דבר עם אחרים יש מחיר של בדידות. בשני המקרים, מדובר בחשיפה עצמית מרצון, שלפחות בהקשר השני נעשית בד"כ בנסיבות של קשר קרוב או אינטימי. ובהקשר הראשון יש לו חשיבות ציבורית.
אחד (לא סתם): נדמה לי שמדובר בשלוש נקודות שאפשר לדון בהן ולהבינן באופן כללי, במנותק מהקשר ספציפי. עניין ה"זאת לא בושה", למשל, מעסיק אותי לא אחת כי זאת תגובה מאד שכיחה. את הנקודה השנייה כבר הזכרתי בעבר (ר' הקישור לפוסט "מרחב ציבורי או שטח הפקר?"), כשכתבתי על אנשים שדוחפים לנו את החיים הפרטיים שלהם בפרצוף. כלומר, מוותרים על פרטיותם ושוכחים שגם לנו יש אחת ושהיא כוללת את הזכות לא להיחשף לכל פרט בחייהם. לא אכחיש שלשתי הנקודות האחרונות יש גם טריגר ספציפי, אבל כמו שכתבת…אז נגיד שאני רוצה לחשוף את עצמי באיזה פוסט. מותר לי לחשוף גם את בן הזוג שלי, בלי לשאול אותו? את הילדים? בהקשר שיכול, לכל הפחות, להביך אותם? אני חושבת שלא
אלון: נכון.
הגבול בין האישי לפרטי, אותו אסור לחצות לעולם בעולם הוירטואלי
זה מצחיק אבל פרטיות היא מין חומה שדווקא מציינת חופש….
אני מבין את הפוסט הזה כתשובה על השאלה שנשאלת בפוסט הקודם. אם לא זו הכוונה, אז אני מציע שתמחקי את השאלה ההיא או שתבהירי את העניין כך.
כל עוד אינך עושה זאת את בעצמם מפיצה על עצמך שמועה שהיא אולי לא נכונה.
ולגבי הנושא, אני לא מסכים, המצב דומה בחוק לגבי האזנות סתר, די בהסכמת אחד הצדדים לשיחה לביצוע ההאזנה ולפרסומה. לא ניתן לכפות מבחינה משפטית על אדם להסתיר מהציבור פרטים מסויימים על חייו רק בגלל ששותפים להם אנשים אחרים.
הרי בהקצנה, אפשר תיאורטית לגזור על אדם לצנזר את כל קורות חייו – מי ההורים שלו, האחים שלו, הילדים שלו, בני הזוג שלו. מי היו החברים שלו בשכונה. מה נשאר? שמות גאוגרפיים, זהו?
לא יודעת על מה אתה מדבר. לא יודעת איזו שאלה נשאלתי באיזה פוסט, ובכל מקרה זאת לא תשובה לשאלה הזאת והפוסט לא נכתב בתגובה לא לשאלה כלפי ולא לעניינים שלי. כמו שכתבתי כבר קודם: מדובר בנקודות שניתן לדון בהם עקרונית, אף אם הטריגר להעלתן עכשיו היה קונקרטי (ולא קשור אלי).
לגבי הנושא: השאלה איננה משפטית והנושא לא נדון כאן מזווית זאת כלל וכלל. המשפט איננו ממצה את כל מה שראוי או לא.
http://lan2lan.co.il/topics/18149
http://lan2lan.co.il/topics/17497
אני חושב שאין מה להתבייש בלדבר על דברים אינטימיים. כולנו אנושיים, והשיח והדיבור גורמים לסברים להראות פחות מפחידים, יותר נגישים.
דווקא ההשתקה היא נשקם של המסתירים. כך למשל לא מדברים על הומוסקסואליות בקרב הציבור הדתי, מחשש שמה עצם הדיבור יתן לגיטימציה לתופעה הזו. אני בעד לתת לגיטימציה לתופעות אנושיות וחברתיות ככל שרק ניתן. אין שום דבר טוב במוסר ויקטוריאני צבוע. צריך לדבר על מין, ועל הומוסקסואליות, ועל זנות, ועל יחסי שליטה, ועל אונס ועל פחדים וקנאה ושנאה וחוסר ביטחון עצמי… רק אדם אמיץ יכול להרשות לעצמי להוריד את שיריון ההגנות שלו ולעמוד כנה מול עצמו ומול הסביבה, ואני מעריץ אנשים כאלו.
תודה על הדברים שכתבת.
כמשתתפת בפייסבוק, גם אני מוצאת את עצמי תוהה בשאלות על פרטיות וגבולותיה.
הבאת כאן את עמדתו של "הקהל", זה שצופה בחשיפה בלי ששאלו אותו אם הוא מעוניין בכך. מתוך הקריאה בטקסט שכתבת והתגובות אליו, עלו בי מחשבות לגביי האדם הנחשף בעצמו. במקרים רבים אני חושבת שמתרחשת תופעה של כדור שלג. האדם לא ראה בחשיפה הראשונה ויתור או פגיעה בפרטיות שלו או של אחרים. אבל מרגע שהדברים יוצאים לעולם, הם מקבלים חיים משל עצמם, ויוצאים משליטתו של הכותב. ופתאום ההשלכות של הדברים מכות את הכותב בפנים. ידם של החושפים קלה על המקלדת, והם לא מקדישים רגע לחשוב על התוצאות הצפויות, ההשלכות, של מה שהם כתבו. ואני חושבת שזה רק נדרש. זה שקול למחשבה נוספת, רגע לפני שאתה פותח את הפה ומדבר. רובנו עושים את זה לא מעט במרחב הלא-מקוון, אבל ברשת, שכחנו איך "לגלגל את הלשון בפה" כמה פעמים לפני שפותחים אותו.
מי שמכור לחשיפה, או לפרץ האדרנלין שמגיע בעקבותיה, שיהיה מוכן גם לנפילה הגדולה, אחרי שרמת "הסם" בדם יורדת. לכל התמכרות יש את הבוקר שאחרי, וחוסר הכרה בכך הוא מעשה חסר אחריות, ילדותי ומתפנק.