חלמתי הלילה שאני מנקה בית ילדים גדול שדייריו לא נמצאים.
הבית, מתברר בהמשך, הוא הכוללת שהיתה של הכיתה שלי בקיבוץ. [כוללת, קראו לה, כי היא כללה הכול: לימודים, אכילה, מקלחת, שינה. כל החיים בלי לצאת מהבית]. אבל בשלב מסוים מתברר שיש עוד אגף, נוסף לשניים שהיו קיימים במציאות, אחד בן ארבעה חדרים והשני בן שלושה. כשאני נכנסת לאגף ההוא אני מגלה שיש בסופו דלת המובילה לקומה שנייה, שאף אחד לא ראה חוץ ממני.
אני מנקה ומנקה, כל חדר נראה אחרת. יש חדר עם שטיח מקיר לקיר ומעט מאד ציוד ורהיטים, כך שבעצם לא צריך לנקות אותו ואני סוגרת אותו כמו שהוא. יש חדרים שאני לא מצליחה לנקות כמו שצריך, לא מצליחה להגיע לפינות. יש חדרים שבהם הדיירים כן נמצאים, כי הם לא נסעו. עבודת הניקיון בעיקר נורא נורא מעייפת אותי. אני יודעת שלא אספיק הכול, אבל מאד רוצה לפחות לסיים אגף אחד, כדי שלמחר יישאר לי פחות: האגף השני, הקטן יותר, והחללים המשותפים.
כשהתעוררתי, חשבתי כמה עבודת ניקיון הותירה לי ילדותי בקיבוץ. כזאת שאני נאבקת איתה עד היום. וכמה היא מעייפת. כמה לכלוך הותירה הילדות הזאת, כתמים כתמים, על שורדיה.
בדצמבר 2000 התפרסמה במוסף הארץ כתבה 'האישום: ניסוי אכזרי באלפי ילדים'. נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, הרים שם את נס המרד. בפתיח לכתבתה של ורד לוי-ברזילי נאמר: "זה עלול להתפתח לתביעה ייצוגית שתטלטל דורות של קיבוצניקים, אבל גם אם לא, זהו כתב אישום ציבורי קשה: נחשון גולץ, יליד קיבוץ רוחמה, מתכוון לתבוע את התנועה הקיבוצית על ביצוע ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים שתוצאותיו הרות אסון – הם נהפכו לנכים רגשית, עשוקי משפחה ובית, נטולי זהות מגובשת, לעתים קורבנות להתעללות מינית בחדר הילדים המופקר. כל מי שגדל בארץ הזאת יודע שגולץ לא מדבר רק בשם עצמו".
מהסערה שקמה בשלולית, זכורים לי בעיקר ההכחשה והכעס של דור הוותיקים, ברובו. בינתיים התפרסם סקר המראה שרוב בני הקיבוץ, כ-60% נדמה לי, זוכרים לטוב את ילדותם בלינה המשותפת. ואני חשבתי על ארבעים האחוזים שיצאו שרוטים, כך או אחרת. מובן כי לא בתביעה משפטית יש כאן צורך, אלא בהכרה ציבורית. ובדיבור. בינתיים יצאו סרטים כמו 'אדמה משוגעת' ו'ילדי השמש', ונעשה קצת יותר לגיטימי לאוורר את הנושא הלא-מדובר דיו הזה.
ביום שני 15.3 יתקיים ערב בנושא, במכון ון-ליר בירושלים, בהשתתפותם של עו"ד נחשון גולץ וחנוך דאום, במסגרת הסדרה 'ייצוגים חדשים של הקיבוץ הישן'. אולי זאת תחילתה של עוד הזדמנות.
עוד בנושא
אדמה משוגעת: אגרוף בבטן
קרוא וכתוב 
1) באחת משתי העבודות שהצגתי בכנס "השוק" בעין השופט לפני כשלושה שבועות (לצערי אין ברשותי תצלומים מספיק טובים של העבודה) הנחתי על קיר 200 קופסאות גפרורים עליהן מצויירות-מנוקבות עיניים. לעבודה קראתי"שורו הביטו וראו" וליווה אותה הטקסט הזה:
חברת הילדים. המוסד החינוכי. התנועה. הבגדים מהקומונה עם המספר. ללכת זקוף עם המגש בחדראוכל.
אין רגע של פרטיות, כל הזמן מסתכלים.
כל הזמן מסתכלים ולא רואים אותי ממטר.
2) http://www.notes.co.il/arif/26137.asp
3) גם אני מהקבוץ של נחשון (שנתיים מתחתיו. ממתי הוא עו"ד ?!) אני חושבת שעניין התביעה מופרך אבל השריטה הזו לא מפסיקה לדמם.
גם בלבן וגם גולץ משום מה קושרים את האידאולוגיה הקיבוצית לציונות:
"כמי שנפל קורבן לאג'נדה הציונית והקיבוצית"
הדי ג'ממה
ברור שאידאולוגיית התנועה הקיבוצית קשורה לציונות, אבל האידאולוגיה הקיבוצית לבדה אינה קשורה לציונות ממש.
נו באמת.
אולי גולץ מנסה למצוא חן בעיני שכניו והקולגות מהאונ'?
אולי בגלל הטראומה מהקיבוץ, שנתפס כ"הממסד", ניגף בעיניהם כל הממסד באותו החולי ודה-לגיטימציה?
אני לא מקל בחומרת טענותיהם או מפקפק בצדקתן.
אורית: תודה, מותק. מה דעתך על ספר "קומיקס" בנושא? ברצינות.
גם אני לא ידעתי שהוא עו"ד, אבל כך כתוב בהזמנה שקיבלתי מון-ליר.
משה: אני לא מריחה.
אבל אם אתה לא מקל ראש בחומרת טענותיהם או מפקפק בצדקתן, מדוע אתה מעלה השערות שכל מה שגולץ מנסה לעשות הוא למצוא חן בעיני שכניו והקולגות מהאוניב' (מי הם?). כי זאת בדיוק טכניקה, די מוכרת, להקל בחומרת הטענות ולזלזל בהן
ובמבט לאחור זה נראה כמעט לא אמיתי: המטפלת שיודעת עליך הכל ולא בגלל שהיא אוהבת אותך, הדגש חסר הפרופורציה על סדר וניקיון, להתיישר כל הזמן לגובה הדשא כדי שלמערכת יהיה נוח איתך, מדידות הבגדים המביכות, הריח המגעיל של חדר האוכל…
אבל בסופו של דבר גם בקיבוץ המשפחה היא שנתנה את הטון, ובתכל'ס היו לנו אחריצוהריימים שלמים לבילוי נטו עם המשפחה, בלי הפרעות של כביסות, בישולים וסידורים. הבונוס, לפחות בשבילי, הוא כמה בני כיתה שהם מהאנשים הכי קרובים אלי גם היום.
ספק אם יש ילדות בעולם שאין בה חומר לצלקות, רק שלנו, בוגרי בית הילדים, יש צלקות משותפות.
מעניין אם באמת יש איזה "תיסמונת בית ילדים" נפשית שיכולה להוכיח שלגולץ יש עילה לתביעה.
בישראל של שנות האלפיים הבון טון הוא לתקוף את כל מה שמריח מקולקטיביות וסוציאליזם (קיבוצים, הסתדרות, מפא"י וכו'), ואחר כך לצקצק בלשון ולהגיד לאיפה הגענו שהפערים הכלכליים ושיעורי העוני צמחו כל כך? איך הגענו למצב שבו כל כך הרבה עובדים הם עובדי קבלן חסרי זכויות מנוצלים?
לקולקטיביזם יש יתרונות וחסרונות (ומעניין שהייצוגים התרבותיים לעולם לא מזכירים כיום את היתרונות והדברים החיוביים שבקיבוצים, הסתדרות ומפא"י), וכך גם לאינדיבידואליזם. אבל צריך להבין מה אנחנו בדיוק רוצים. במידה והגענו למסקנה שהעוול החמור ביותר בתוך החברה הישראלית עצמה כיום הוא עודף האינדיבידואליזם והקפיטליזם החזירי, אזי יש להפנות את כל המרץ לתקוף דווקא בעייה זו ולא להמשיך ולהוסיף אש למדורה של שנאת הקולקטיביזם והסוציאליזם.
מטענתו שהם נהפכו לנכים רגשית עקב ה"ניסוי" ברור שהם כאלה גם אם זה לא רק עקב הניסוי.
לכן מוצדק לעשות שימוש ב"תו חנייה" של "הנכים" בכל מקום מותר.
שנכחו בה קיבוצניק וקיבוצניקית בני דורות שונים בקיבוץ ושוחחנו על בתי הילדים (או שמא – טראומת בתי הילדים?). שניהם לא קיבוצניקים היום, כמובן.
מעניין, הטיימינג וגם הרעיון של ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים.
הייתי בן יחיד.
ישנתי לבד. אכלתי לבד. שתיתי לבד.
הייתי בודד כאשר הורי לא היו.
אני תובע פיצויים!
שמדברים עליהן (גילוי נאות: הייתי אמנם מהדור שישן בבית הילדים, אבל אני באופן ספציפי ישנתי בבית מגיל 3-4 בערך ועד כיתה ו') אחד הדברים שגיליתי כשהפכתי לאם הוא שבעצם אני לא יודעת איך מתנהלת משפחה באמת, כזו שכולם חיים בה אחד עם השני וישנים יחד וכו'.
ואני מצטרפת לשחר בזה שהקשרים עם בני כיתה הם משהו שאין דומה לו (לדעתי) בשום קשר אחר.
(אורית, לא ידעתי שאנחנו שכנות לשעבר! הייתי בטוחה שאת מקיבוצי הצפון.)
אין לקיבוצניקים מונופול על צלקות נפשיות מהילדות. גם משפחות רבות מאוד, קונבנציונליות ואחרות, לא יודעות להגן על הילדים. וזה עוד לפני שמדברים על הזוועות הגדולות ביותר.
יש הרבה צלקות לכל ילדות ולכל סוג של ילדות. אני בספק אם הצלקות של הקיבוצניקים נוראות יותר משל אלו שגדלו בתרבות הלא-קיבוצניקית.
מה שלדעתי היה וישנו, הוא חינוך קיבוצי שנותן משקל עצום לתיאוריות בהבניה של החוויה של הפרט. קיבוצניקים שאני מכיר אישית עברו תהליך שבו החוויות שהיו נראות להם בעבר חיוביות נראות להם היום מחרידות. הם חושבים שזו האמת, ושבעבר הם לא הבינו אותה (הם לא טוענים שהם הדחיקו). אני חושב שיש פה הבניה קיבוצניקית אופיינית, שפועלת משום מה כנגד עצמה.
מה שחסר מאד הוא מחקר כמותי. הילדים בקיבוצים בפירוש נהנו מהשכלה איכותית יותר ומתנאים פיזיים טובים יותר מהממוצע במשק. עד כדי כך, שיוצא הקיבוץ הממוצע מזהה את עצמו לא לפי השיוך הכלכלי שלו (תפרן) אלא לפי היכולת שלו או שלה להפוך לאליטה, בדרך כלל בזריזות גדולה מאד. משהו צריך לבטא את המרכיב החיובי שבחינוך הקיבוצי, זה שאיפשר לאנשים לנחות בלא-משנה-איפה (בין טוקיו לניו יורק), בלי גרוש, מילולית, ולדאוג לעצמם ולעצמן. באמת, לא צריך לזלזל בדבר הזה. כך שמה שמאד חסר במחקר הכמותי הוא כימות של הדברים הטובים, ביחס למצב הכלכלי של הקיבוצניק (התפרן).
שנית, כמובן, דיבור יותר מדויק על היקף הנזקים ביחס לאוכלוסיה בכלל. ההשוואה המקובלת היא ביחס לאליטת מעמד בינוני עליון שכזו, ואני חושב שמדובר ברעיון מופרך.
אפרופו מעמד בינוני עליון, צריך לזכור, שה"ניסוי הגדול" הזה, הקנה לילדים בקיבוצים (שוב, תפרנים) את מה שהאפר-מידל קלאס הבריטי נתן לילדים שלו, בלי לחשוב שעושים להם עוול. פנימיות לבני טובים היו מאדדד לגיטימיים בתרבות המערב
לבסוף, משהו שמאד מטריד אותי, הוא השלילה המהירה והחדה של כל מה שקשור לחדרי ילדים. מפתיע שלא נולדו שום שכלולים של חדרי ילדים: שימוש חלקי (פעם בשבוע ? ), הכשרה מאד מתקדמת לצוות (דוקטורים לחינוך, מצידי), קבוצות קטנות, לא משנה מה.
אני חושד, שכמו בהפרטות המקובלות כיום, אף אחד לא הצליח לתקצב לימודים מתקדמים, צוות גדול יותר, והרבה הרבה עדכון של החדר המשותף, כך שיוכל להיות תפקודי וטוב גם כשהקיבוצים גדלו מאד בכמות התושבים והילדים. מטריד מאד שהביקורת מופנית רק כלפי אלו שהיו בעד חדרי הילדים, ולא רואים בשום מקום – למיטב ידיעתי – ביקורת כלפי אלו ששללו את החדרים, כלומר לא תקצבו להם תפקוד טוב יותר. שוב נראה כמו אידיאולוגיה אחידה מדי.
ניסויים בילדים נעשים תמיד, בכל מקרה, ולרוב אפילו עם כוונות טובות. למה מי יודע איך עושים את זה הכי טוב? אם יש מזל, נולדים להורים בעלי אינסטינקטים טובים ועוד כמה תכונות מועילות.
הדרך הקיבוצית. אין זה מקרה שדווקא בשנים האחרונות בהן הקיבוץ התפרק מנכסיו הרוחניים וחלק נכר מהחומריים שקיים עיסוק אובססיבי בנושא הלינה המשותפת והוא עיסוק של בני הדור השני והשלישי. דור זה נטש את המפעל הקיבוצי המקורי,התפרק מכל הערכים של שיתוף ושוויון וקבר את חלום האוטופיה,שאולי לא הייתה לו הצדקה מלכתחילה. האצבע המאשימה ביחס ללינה המשותפת היא דרך להתמודד עם רגשות האשמה על כשלונו של אותו דור להמשיך במשימה.
הילדות בקיבוץ לא הייתה רעה מילדות של ילד שגדל במשפה בת 14 נפשות שחיו בדירת שני חדרים ולא יכול היה לחלום על יתרונות של השכלה והעשרה ואפילו תזונה כמו בקיבוצים.
גם כיום גדלים ילדים למשפחות עסוקות מאד שאין להן כמעט זמן להקדיש לילדים -על הילדים האלו איש לא יעשה סרט הם סתם ילכו לטיפולים נפשיים
ראשית, מזה מספר שנים אני עו"ד ומאז הספקתי גם לסיים את התואר השני במשפטים.
לגופו של עניין, התביעה שהוגשה בזמנו (ולצערי נדחתה) הייתה נגד רשם האגודות השיתופיות על כך שאישר את תקנון הקיבוץ אשר איפשר לקיבוץ להיות אפוטרופוס על ילדי הקיבוץ במקום ההורים וזאת בניגוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
הרשם, במעשה שאינו הולם רשות שלטונית, הגיש הודעת צד ג' נגד הקיבוץ והורי, ובכך מחד גיסא הודה באשמתו ומאידך גיסא הוציא את העוקץ מהתביעה בדרך של סחטנות.
לכל המשווים – ההשוואות אינן במקומן אל מול חברה בה כל הערכים שמוצגים לילד שונים מהמקובל.
לדעתי העובדה שהדיון בנושא מסרב לדעוך מוכיחה יותר מכל דבר על עוצמתה של התיאוריה שהוצגה בשלהי 2000
היה באמת ראוי לבדוק ולחקור מה תוצאות "החינוך האיום" של הקיבוצים. כך לדוגמה, מה שיעורי הרצח בקיבוץ לעומת העיר?
כל אלו המדברים על תביעת גוף זה או אחר בנושא הלינה. צריכים ראשית לתבוע את הוריהם. את האצבע המאשימה יש להפנות להורים מדוע בכלל הסכימו לכך? האם הם היו חלשי אופי? חסרי דעה? האם מאן דהוא כופף את זרועם?
הישירו מבט אל עבר ההורים והכינו כתב תביעה נגדם. רק לאחר מכן תיפנו לעבר גופים אלו ואחרים.
מה אתה דפוק? חלשי אופי אולי היו מחוסר ברירה, מכיוון שהגיעו בעליית הנוער ב47 וקיבלו קורת גג ואוכל בקיבוצים, וברור שלא יכלו להתנגד ולהביע דעה במאומה…..
חסרי דעה הם לא היו אבל לא הם יכלו להתנגד לכלום ונגררו עם שאר חברי הקיבוץ!
אני לא מסוגלת להביט בעינייה של אימי היום ולומר לה " אמא אני מצטערת שכל השנים האשמתי אותך לשווא בהזנחה וחוסר אהבה כלפיי"
היום , יודעת שלא קיבלתי את האהבה והחום מאימי פשוט בגלל שהיא לא טיפלה בי והרבה נשים אחרות טיפלו בי מרגע שיצאתי מבית היולדות ישירות לבית התינוקות.
יש לי בקשה לכל החכמים, המתרברבים והחושבים שמבינים את הטראומה שעברנו…לא תקבלו, לא תשלימו ותבינו זאת לעולם, כי לא חוויתם את החוויה הזאת !
ילדתי 4 ילדים, את כולם הנקתי מספר חודשים, אין ספור של לילות שהתעוררו ובמיוחד עד גיל 3 חודשים.
קמתי, פסעתי כמה פסיעות לקחתי אותם למיטתי לריח שמוכר להם, והנקתי אותם בשלווה בשקט וברוגע בלי שישמעו את בכים וקולותיהם של תינוקות אחרים.
אמא……מצטערת שנלקחה ממך החוויה הזאת !!!
ונימאס לי לשמוע "מה את זוכרת דברים כשהיית קטנה"
שימו 4 נשים ומולם תינוק בן 5-6 חודשים, הוא לא יושיט מייד ידיים לאימו האמיתיית?
אחת: לא כל אלה שזוכרים לרעה את ילדותם בבית ילדים, יצאו שרוטים. הם פשוט לא אהבו להיות בבית הילדים. ואומר יותר מזה: עצם העובדה שהחוויה של חיים בבית הילדים הייתה טובה, אינה אומרת שמי שחווה אותה לא יצא שרוט. אולי הוא לא יודע כמה טוב יכול היה להיות לו?
חשוב יותר: עצם העובדה שילדים היו בבית ילדים, אינה ניסוי. זו הייתה הדרך שבה אנשים חשבו שיהיה טוב ביותר לגדל את ילדיהם. אף אחד לא גידל את ילידיו, מתוך סקרנות "מעניין מה יקרה". לשם השוואה: גידול ילדים בעולם שיש בו מושיבים אותם מול טלוויזיה כבייבי-סיטר, זה ניסוי? לא. זו פשוט דרך שהורים מגדלים את ילדיהם.
"אל תלשין." (אלא תעזור להעלים ראיות.) הצו הראשון שעדיין מעל כל מוסר, חוק ומצווה בהרבה קיבוצניקים ויוצאי קיבוצים.
אין צורך להיוולד או לגור שם כדי להכיר את הקיבוץ. כדי לראות ולהוות היום את מה שבתוך אנשי הקיבוץ, יש להביא ילד לעולם עם הורה יוצאת קיבוץ. רק דרך הנסיון והעיניים של הילדים המשותפים שלכם אפשר להווכח בטראומה של התעללות אכזרית, סדיסטית, מינית, כוחנית, אנוכית, מיניפולטיבית השואב ומזכיר ימי הקיבוץ בתפארתו.
כאשר בסוף ובלית ברירה (כהורה וכאזרח) אתה הולך לדווח ולמסור עדות ברווחה, ולהגיש תלונה במשטרה אז תגלה קיר אטום. בהגשת תלונה במשטרה, לא תקבל זכות לקרוא את מה שנרשם. רק לחתום. כל עו"ס רווחה, פקידת סעד ופסיכולוגית מטעם תעמוד על האחוריים כדי לדקלם בקול שאין יותר מקרי התעללות בקיבוץ מאשר בכל מקום אחר. וגם לא היו.( — נו באמת?)
בקיבוץ חינכו ילדים להיות מצליחי כוח. בני אדם לא גידלו. לימדו את ילדיהם את ערך הכוח. בעיקר כוח החרם. להוציא שעיר המשתלח לעזאזל מתוך הקן. מצאו בכל קיבוץ an outcast child ילד מוחרם, כתבו בסיפרות הפסיכולוגיה בזמן ההוא. החוקרים לא ידעו שזה היה לפי תורת הקיבוץ. בכיתה א' המחנכת בחרה בילד חריג ולמדה את הקבוצה לרדוף אחריו ולהרביץ לו. הילד רץ למפלט בחורשה מחוץ לגדר, השתגע ונמחק מן הקבוצה לצמיתות לטובת חישול הקן.
להבדיל אפשר להצביע ברמזים בספרות. למשל בספר החדש "היינו העתיד" (2011) של סופרת יעל נאמן יוצאת ק' יחיעם. (אין בספר תיאור של התעללות בילדים. אבל יש סיפורי התעללות בחיות מחמד ע"י ילדי הקבוץ כדי לרמוז בלקוי בחסר בספר. דיסיוטופיה dysutopia לתפארת.)
הקיבוץ של לינה משותפת היה עוד דוגמה בכתות משיחיות ביהדות. מעשיהם הגדולים בתקומת ובבניה נעלמים לתוך חור השחור הרובץ בנפש הקיבוץ. הודות למערכות בקרה אכיפת חוק מוטות ומושחתות.
על ילדי העתיד דבר אחד בטוח — הודות לקשר השתיקה צאצאיהם עוד ימשיכו להתעלל בילדיהם ולחפות, להתגונן בקשר שתיקה עד לסוף עשר דורות.
[…] אך בעיקר – ואת זה אין לשכוח – הילדים שגדלו כך. היה זה ניסוי בבני אדם. גם אם היו מי שנהנו […]
מדובר בחוויות מגיל 0 (שבוע ) זה פנימי מאד , לא מודע ,תת מודע , ככה שהרבה שרוטים ולא יודעים כמה הם שרוטים , היום יודעים שאופי האדם נקבע בשלש השנים הראשונות לחייו , שאני וחבר שגם היה שם, קראנו הספר האספה האחרונה, בכינו מאד ,אני הצלחתי לסיים הקריאה , ואשתי שלא היתה שם קראה ולא הזיז לה כלום , דהיינו הדברים כה עמוקים שזר לא יבין את זה .
לכן מי שלא נכח שלא יתערב כלום , ומי שנכח ידבר , ואם מכחיש שואה , שיערב לו .