קרוא וכתוב

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך.

פסיקה שמרנית

הפסיקה שניתנה, בניגוד להד שעוררה, שמרנית באופייה. בסופו של דבר, היא אומרת כי ללא הוראת חוק ספציפית, לא ניתן לפגוע בזכויות היסוד המעורבות בסוגייה זו: חופש הביטוי והזכות לפרטיות. לו היה נוקט בגישה של אקטיוויזם משפטי, לא היה נמנע בית המשפט מלהיכנס לעובי הקורה, לערוך את האיזון הנדרש ולקבוע איזו זכות נסוגה מפני איזו זכות (במקרה זה הזכות הנגדית היא זכותו של הנפגע לשם טוב). ואילו כאן הוא קובע שכל עוד שאלות של חיסיון וחשיפת זהות באינטרנט לא הוסדרו על-ידי המחוקק – לא ניתן לעשות זאת באמצעות "חקיקה שיפוטית". בדמוקרטיה יש הפרדת רשויות, ואין זה נכון שבית המשפט ייכנס בנעלי המחוקק. אליך, הכנסת. לא מפליא אותי שריבלין, מהטובים שבשופטי העליון כיום, הוציא מתחת ידיו פסק-דין כזה.

הזכות לפרטיות והזכות לאנונימיות

מהותית, אני חולקת על התוצאה של הפסיקה, כי הזכות לפרטיות זהה לזכות לאנונימיות ולכן גם לאחרונה יש מעמד חוקתי. וזאת התוצאה למרות שהוא עצמו קובע שהיא רק "חלק" מן הזכות לפרטיות. כך, אומר ריבלין בסיום דבריו: "תפישתי שלי [בניגוד לזו של השופט רובינשטיין שכתב את דעת המיעוט – נ"כ] היא כי האנונימיות מבטאת זכויות יסוד חשובות – זכות לחופש ביטוי וזכות לפרטיות – ויש לה מעמד חוקתי". אין ספק שבנסיבות מסוימות פרטיות דורשת אנונימיות. לעיתים אכן היכולת לשמור על עילום שם היא תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. חשיפת שחיתות או חיסיון למקור עיתונאי הן שתי דוגמאות מצוינות. אך אין לבלבל ולחשוב שמדובר בזהות בין שתי הזכויות. זוהי נקודה חשובה משום שפרטיות היא זכות חוקתית בישראל. ואם אנונימיות זהה לה, משמע שיש לנו זכות חוקתית לאנונימיות.

בגנות האנונימיות

יש לשים לב כי על אף הכול, אומר בית המשפט, גם בדעת הרוב, דברים נכבדים נגד האנונימיות:

"האנונימיות אינה חזות הכול. האינטרנט אינו 'מערב פרוע' ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין. האנונימיות באינטרנט היא שטר ששוברו בצדו, והשובר הוא פטור מאחריות ומתן כסות גם למעשים עוולתיים. בענייננו, מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אין ספק שהקלות שבפרסום במסגרת האינטרנט עלולה להרבות בפרסומי לשון הרע, בבחינת 'הקלות הבלתי-נסבלת של הדיבה'. האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם. (…) הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת".

בית המשפט מבהיר כי אינו סוגר את השער בפני האפשרות לחשוף את זהותם של מעוולים באינטרנט. ראשית, אם מדובר בעוולה שהיא גם עבירה (פלילית), פתוחה הדרך להגיש תלונה לרשויות האכיפה שלהן, ולא לבית המשפט, הסמכות על פי דין לחקור ולבדוק. שנית, מביע בית המשפט את תקוותו כי בסופו של דבר יוסדר העניין בחוק תוך יצירת המסגרת הדיונית הראויה והתוויית האיזון שיש להפעיל בין השיקולים.

ממשפט לאתיקה: לא כל מה שאיננו בלתי-חוקי – ראוי

הטוקבקיסט מתגובה מס' 32 שפתחנו בה נהנה, עד להודעה חדשה מטעם המחוקק, מחיסיון על זהותו. משמעות הדבר היא אך ורק שלא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט שלו לחשוף את זהותו האמיתית על-פי ה-IP שיספק האתר, כדי לאפשר לנפגע – השופט ריבלין במקרה זה – להגיש תביעה אזרחית נגדו בגין לשון הרע. לא זה היה המצב לו היה מדובר בעבירה פלילית שלשם חקירתה היו רשויות אכיפת החוק מבקשות חשיפת פרטים כנ"ל. זה גם אינו אומר שאתר אינטרנט צריך לאפשר כל תגובה. שאלת האחריות המשפטית של האתר עצמו למתפרסם בו היא שאלה נפרדת. אבל הרבה יותר חשוב: לא כל מה שאיננו בלתי-חוקי – הוא ראוי. אתר יכול לנקוט במדיניות של סינון וניטור תגובות. יכול להיות שתגובה 32 "התחלקה" למנטר של אתר הארץ ועברה בטעות את חורי המסננת. עובדה כי היא נמחקה לאחר מעשה. אבל אם אתר המתהדר במדיניות ניטור, ומודיע לגולשיו כי תגובות מתפרסמות לא אוטומטית אלא רק על-פי "שיקולי המערכת", מאפשר ביב שופכין כמו זה שמתקיים בטוקבקים של אתרי הארץ ו-Ynet, נניח – זה לא ממש נזקף לזכותו. כן, יש אינטרסים כלכליים. אבל זה לא המקרה היחיד שבו מתקיימים אינטרסים כלכליים מול שיקולים אתיים. למעשה, אין רבותא במוסר אם הוא אך ורק מה שעולה בקנה אחד עם האינטרס העצמי שלנו; כי אז הרי הוא סתם פעולה אינטרסנטית.

כללים אתיים הם מסוג של הסדרה עצמית, שגוף – אתר אינטרנט במקרה זה – לוקח על עצמו מרצון. בדרך-כלל כשזה אינו נעשה, והתוצאה היא פגיעה בזכויות יסוד, אינטרסים ציבוריים כבדי משקל או ערכים אחרים – מתערב המחוקק וכופה מבחוץ. יש תחומי פעילות שבהם זה ממש לא רצוי. למשל, התערבות בחופש העיתונות, שבוא תבוא אם התקשורת תמשיך להתעלם ולרמוס ברגל גסה את כללי האתיקה שלה עצמה. ולפעמים זה כן רצוי, כי יש צורך בהגנה משפטית על אינטרס שהוא חשוב דיו.  במקרה זה ניתנה גם חוות דעת מיעוט, של השופט רובינשטיין, שקבעה כי ניתן לאתר מסגרת משפטית המאפשרת סעד, ועילת תביעה כזאת הוכרה בפסיקה. קיומו של דיון נוסף, בהרכב מורחב, מחמת חשיבותה של הלכה חדשה – איננו בלתי סביר במקרה זה. כך שייתכן שגם בהיעדר חקיקה מפורשת טרם נאמרה מִלתו האחרונה של בית המשפט בנושא.

בינתיים רצוי לזכור כי לא יהיה זה מופרז להתייחס במידת הספקנות הראויה לדברים שאומרם אינו עומד מאחוריהם. בחסות האנונימיות אפשר לומר הכול בלי לקחת אחריות. כך או כך, העובדה שמשהו (כרגע) איננו אסור בחוק איננה אומרת שהכול מותר והכול פרוץ. לעיתים די קרובות ריסון עצמי הוא דבר מומלץ.

עוד בנושא: אחרי מות – תגובה תכתוב?

*  (© לכותרת: דבורית)