1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.
2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).
3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.
קרוא וכתוב 
תודה על הפוסט המעולה כרגיל.
הערותיי:
לגבי טענה 1: יש לשער שהיא לא החיילת היחידה שהוציאה מסמכים מסווגים ללא אישור. קצינים בכירים עושים זאת מעת לעת, מאבדים לפטופים וכדומה, ושם יש חומר מסווג לא פחות, אולי יותר. השאלה היא מדוע כאן יש חקירה מאומצת כל כך ובמקרים אחרים לא. גם לגבי בלאו, אילו ישיב את המסמכים הוא למעשה מפר את האתיקה העיתונאית, והופך מודיע של השב"כ נגד מקורותיו, ועוזר להרתיע אנשים מלהדליף לעיתונות על פרשיות שחיתות (ר' כאן, מדוע זה חיוני). בג"צ (ציטרין 1987, הכשרת הישוב-שוקן 1994) כבר קבע שאין לשאול עיתונאי לגבי מקורותיו, או אדם כלשהו אם היה מקור לכתבה עיתונאית.
לגבי טענה 2: אני מסכים, אך צריך לזכור שבמקרים רבים ביהמ"ש מאפשר לגופי החקירה לעקוף את העיתונאי, כמו במקרה שבו ניתן צו לקבל את פלט השיחות של ברוך-קרא, אשר חשף את המדליפה על שחיתות סיריל קרן.
לגבי טענה 3 – מסכים לגמרי. העניין הוא שהיא מוצגת כבוגדת, לא כגיבורה (whistle-blower).
לגבי טענה 2 – בהנחה שהסיפור שעולה מהמסמכים (המתומצת בטענה 3 שלך) הוא ראוי, מה יכול היה "הארץ" לעשות על מנת להגן על מקורותיו? לא לפרסם? להדליף לעיתונות חו"ל ואז לצטט מקורות זרים?
קם נחשפה בעקבות חקירת גורמי הביטחון, ללא תרומה של "הארץ" או בלאו. אני גם לא בטוח שקם לא היתה (מראש) מוכנה לשלם את המחיר.
דוד, אני מפנה אותך למאמר של חנוך מרמרי שהתפרסם בעין השביעית בינואר 2010.
http://www.the7eye.org.il/Metukshar/Pages/100110_The_sources_of_Haaretz_and_their_very_secret_documents.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/hanoch_marmari.aspx
כמה ציטוטים נבחרים:
"החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי, מצדו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על-ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות." (…)
"אזכור קיומם של מסמכים סודיים בידי הכתב היא טעות קשה. על-פי החוק, אסור לשום אדם שאינו מוסמך להחזיק מסמכים, אפילו הוא עיתונאי. צה"ל יכול להשתגע ולתבוע עיתונאי שמסתמך על מסמכים סודיים" (…)
"אין לי ספק כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף "הארץ" ללא כל אזכור של המסמכים. אבל גם אם היה הצורך לאזכרם, ניתן היה לעשות זאת באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין בהם, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור."
את זה כותב חנוך מרמרי, שהיה עורך הארץ כידוע. וגם אם לוקחים בחשבון את האינטרסים שלו – יש פה טענה ברורה. וחמורה.
העברות של יאיר נווה ידועות לכל מפרסום הכתבה ורצח הינה העברה הקשה ביותר בספר החוקים.
מה נעשה מאז? האם הוא נחקר בנושא? הועמד לדין?
מדוע את ככותבת לא פותחת את הפוסט בעברה הקשה ביותר מכל העברות שמנית ושהיא גם העברה הראשונה מבחינה כרונולוגית?
בפועל צה"ל מכסה את העברות שלו על ידי הוספת כותרת "סודי ביותר" ומאותו הרגע כל מי שידווח על כך מסתכן בעברה על סעיף 113 וכו וכו וכו
האם את היית מעיזה לפרסם את עברותיו של צה"ל במידה והייתי מביא לך הוכחה ברורה? לא? אז תורידי את הכובע לפני מי כן מעז במקום לנסות לנחש את סיבותיו ולשפוט אותו כרודף פרסום.
יניב, נא להרגיע.
כשאתה תכתוב את הפוסט, אתה תקבע את סדר האייטמים בו. בינתיים אני הכותבת.
אין בעיה לפרסם, רק צריך להגן על המקור. אני לא דואגת להארץ, על סוללת עורכי הדין שהוא מחזיק. ואם אתה חושב שתקשורת מפרסמת סיפורים כאלה רק בשם האינטרס הציבורי ולא כי היא רוצה לפרסם סיפור, להגביר רייטינג ולהקדים מתחרים – נו טוב.
הטענה החשובה היא טענה 3, ואני מבקש לחלוק על כך שקם נושאת באחריות פלילית. מה שעומד לדיון הוא השאלה "מהי החובה החוקית של מי שמגלה עבירות חמורות בדרגים הגבוהים ביותר?"
הפרשנות המילולית\דוקנית של החוק המגן על סודיות אינה האפשרות היחידה, ודומני שאף לא המתבקשת. תכלית החקיקה ועקרונות השיטה שלנו מכוונים דוקא לעמדה לפיה קם לא עברה עבירה כלל (לפחות בכל הקשור לחשיפת הפוטש הקטן של צה"ל). בהקשר זה חשוב לזכור שלא מדובר בעבירות של שחיתות אישית מצד האלוף – שכן אז אולי קל לצפות שקם תיגש למשטרה, אלא מה במה שנראה כמדיניות של הרשות המבצעת המנוגדת לחוק (והחמורה כשלעצמה).
דומני שבמקרה כזה חובתה של קם למצוא דרך לפרסם. יתר-על-כן, יש אינטרס ציבורי מובהק בפרסום הגובר (כמעט) על כל שיקול אחר. בקיצור, העובדות הללו לא רק צריכות "לעמוד לזכותה" אלא לזכותה ממש בשל העדר אשמה. (קו"ח לתרץ את פעולתיה, כמובן)
במישור הרצוי. לא במצב המשפטי הנוהג.
כפי שכתב השבוע מרדכי קרמניצר בעין השביעית: "חסר אצלנו סייג לאחריות פלילית למקרה שבו הידיעה מתייחסת לפשע חמור או להפרה קשה של סדרי המשטר החוקתי וכוונתו של מוסר הידיעה היתה להביא את המתרחש לידיעת הציבור כדי שהפשע או ההפרה יטופלו כדין".
השאלה "מהו המצב המשפטי הנוהג" היא בדיוק שאלה לבית המשפט, וההגנה על קם היא שלא נעשתה עבירה כלל. תתכבד התביעה ותסביר כיצד על אזרח שומר חוק לנהוג כאשר נדמה שהשרות המבצעת מפרה חוק כמדיניות. ומדוע פניה לעיתונות ולציבור במקרה כזה אינה מעשה סביר (ואלי המעשה הסביר). ד"א, את כוונתו של קרמניצר באותו מאמר ניתן גם להבין כקריאה לבית המשפט לסייג באופן זה האחריות הפלילית. מהמאר שלו עצמו עולה שסייג זה מתבקש ומתיישב עם השיטה המשפטית שלנו, עם עקרונותיה, ומניה וביה עם תכלית החקיקה.
במילים אחרות, אילו רונלד דוורקין שופט, כיצד לדעתך הוא מכריע? אהרן ברק (לפחות בכובעו כהתיאורטיקן)?
ומה הבעיה להעביר את המסמכים אנונימית לגורמים כמו הפצ"ר, היועמ"ש לממשלה, פרקליט המדינה, מבקר המדינה, אפילו לדורית בייניש? כולם בעלי סיווג ביטחוני.
ליוסי:
יפה. אז הכל מתמצה בשאלה אם סביר במדינה דמוקרטית במקרה כזה שחיילת בת 20 תפנה לעיתונאי, לשופטת, או ליועץ המשפטי (אולי היא ניסתה אותו בבית אבל הילדים לא פתחו לה הדלת כי אסור לפתוח לזרים?).
תיקון קטן:
לא נראה לי שביקורתו של מרמרי נכונה. עצם פירסום המסמכים לא היתה הבעיה, אלא שלאחר מעשה, לפי גרסת הארץ עצמו, נמסרו הרבה ממסמכי קם ולא רק השניים לרשויות החוקרות וזה איפשר לעלות עליה. כלומר שני המסמכים לא עזרו לזהות אותה. רק המסמכים האחרים שבלאו והארץ מסרו אח"כ הובילו אל קם.
כלומר לא מדובר בעניין רגעי של ריצה זולה ולא מודעת אחר פירסום, אלא במעשה הרבה הרבה יותר חמור שנעשה מתוך שיקול ועכשיו הוא עף אליהם חזרה שכן קם טוענת שמסרה הרבה יותר מסמכים ממה שבלאו העביר ועכשיו שניהם מסובכים עד צווארם.
ברור שזו האשמה מגוחכת שהיא ניסתה לפגוע בביטחון המדינה שכן אין שום עדות לכך שהיא ניסתה למסור את המסמכים ל"גורם עוין".
הביקורת על "הארץ" בקונטקסט הזה מוצדקת, וידועה לי עמדתך כלפי העיתון, ובכל זאת – "הארץ" ובלאו הצדיקו את קיומם בעצם פרסום הכתבה הזו. זו בדיוק המטרה של עיתונות חוקרת, וזה בדיוק מה שאף כלי תקשורת אחר בארץ לא עשה חוץ מ-"הארץ". למרות שהוא פישל בהגנה על קם, וזהו אסון הראוי לביקורת נוקבת, צריך גם להזכיר את המעלות הטובות של העיתון שבאו לידי ביטוי בפרסום הכתבה.
את קובעת כי מהמסמכים שפורסמו בהארץ עולה כי צהל הפר החלטת בגץ. מקריאה שלי את המסמכים עולה כי לא כך הדבר. אם אני מבין אותם נכון הם נוסחו בלשון זהירה מאוד ובשום אופן לא מצויה שם הוראה להרוג את המבוקש בכל תנאי. ההיפך למעשה.
ברוך: את זה קבעו גדולים ממני. השאלה היא אילו תנאים.
אומר פרופ' דוד קרצמר באותה כתבה:
"מתברר כי בניגוד גמור לפסיקת בג"ץ ישנם מקרים שבהם יש הוראה לחסל אדם כאשר ניתן לעצרו. אישור מראש להרוג גם אזרחים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה מוסיף חטא על פשע. עקרון המידתיות, שלפיו אם פוגעים במטרה צבאית פגיעה נלווית באזרחים לא תהיה בלתי חוקית, אינו חל במקרה שבו הפגיעה עצמה היא בלתי חוקית – כגון במקרה שבו יש חובה, לפי פסיקת בג"ץ, לעצור את החשוד"
"על העובדה כי חיסולים יכולים להמתין עד לתום מפגשים מדיניים, אומר קרצ'מר: 'דחיית מבצע בשל שיקולים מדיניים היא הוכחה חד-משמעית לכך שלא מדובר במצב של 'פצצה מתקתקת'."
במסמכים ניתן אישור "ליירט" אנשים מסוימים ולא לעצור אותם. ואם אפשר לדחות את זה בגלל שיקולים מדיניים – זה לא עולה בקנה אחד עם הפרמטרים שהציב בג"צ.
אפשר להוסיף שגם בלי פסיקת בג"צ, חוקיותם של "סיכולים" תלויה הרבה מאד במשטר המשפטי השורר. משטר של כיבוש, שבו יש לישראל שליטה אפקטיווית, לרשויות יש תפקיד של השלטת סדר והוא מחייב אותן לעצור חשודים, בדיוק כפי שהמשטרה צריכה לעצור חשוד. הפעלת כוח מותרת – באופן מידתי – כאשר זה נדרש במהלך המעצר (החשוד מתנגד, תוקף וכו'). תאר לעצמך שמשטרה היתה מחסלת חשוד במקום לעצור אותו, כשיטה.
ועוד משהו: תגובתו של קרצמר משונה. נראה כאילו לא קרא את המסמך כלל. ראי מה הוא אומר:
"מתברר כי בניגוד גמור לפסיקת בג"ץ ישנם מקרים שבהם יש הוראה לחסל אדם כאשר ניתן לעצרו".
במסמך אין כל הוראה לחסל. להיפך. יש הוראה לעצור. מה שיש במסמך זה אישור לבצע חיסול על פי שיקול דעת בשטח יש בכך צורך. מבחינה משפטית זה הבדל שמיים וארץ.
ממ.. במסמך המקורי (לקחתי מאתר הארץ) רשום כך:
1. המשימה היא מעצר.
2. יש אישור לכח לבצע ירוט וזאת על פי הע"מ במהלך ביצוע המשימה.
כמו שאני מבין את זה המשימה לא הוגדרה מראש כמשימת חיסול וישנה הרשאה לכח להרוג את המבוקשים בתנאים מסוימים.
זה לא נראה לי נוגד את פסיקת בגץ.
לברוך: לו היית מכיר את פרופ' קרצמר, לא היית מעלה את האפשרות שהוא לא קרא מסמך שהוא מגיב לו. זה המשפטן הכי זהיר ולא מתלהם שאני מכירה. הוא בר-סמכא במשפט בינ"ל של זכויות אדם, ה-מומחה בארץ לפסיקות בג"צ בשטחים, וכתב מאמר חשוב ומצוטט בנושא של סיכולים ממוקדים.
במסמך ניתן אישור _מראש_ לחסול אנשים מסוימים המופיעים בו בשמם, כחריג למשימה הכללית שהיא מעצר.
בין הפרשנות שלך לבין הפרשנות של פרופ' קרצמר – צר לי, אבל אני מבכרת את זאת של קרצמר.
אני לא מכיר את קרצמר אבל אני תמיד שמח לשמוע שאנשים מסוימים הם אנשים זהירים. להיות זהיר זה מצוין. לעצם העניין, השאלה היא אם משתמע מהכתוב כי זיהוי האנשים המסוימים הוא תנאי מספיק לצורך יירוט. מניסוח הפקודה עולה שהתשובה לשאלה זו היא שזה לא תנאי מספיק. ישנה דרישה נוספת "על פי הע"מ". בקיצור, עם כל הכבוד לאיש הזהיר, לא נראה לי שיש פה קייס.
ההסבר פשוט מאוד:
עצירת המבוקש הספציפי אינה סובלת דיחוי ולכן יש לעוצרו, ואם על פי הע"מ בשטח לא ניתן לעשות זאת ללא סיכון לכוחות, אז יש לחסלו.
זו בדיוק פסיקת בג"ץ.
והדייחה בשל שיקולים מדיניים היא באמת בעיה, אבל לא בגלל שהיא מוכיחה שאין מדובר בפצצה מתקתקת, אלא להפך, היא מוכיחה שהקברניטים שלנו מוכנים לסכן את אזרחי ישראל ולעכב חיסולים של פצצות מתקתקות בשל "שיקולים מדיניים", שהם שם קוד ללחץ אמריקאי, ביקורת מהאיחוד האירופי, וכדומה.
ואת יודעת מה, אם עקב חשיפת המסמכים שכרנו יהיה בהעמדת רה"מ באותה התקופה לדין בעבירה של בגידה בבטחון המדינה בשימו "שיקולים מדיניים" לפני עצירת פצצות מתקתקות, אז אני בעצמי אצא להפגין למען שחרורה של ענת קם.
אבל אלה כמובן חלומות באספמיה.
נושא הרג צריך להחקר עד תום. נקודה. סוף. יש לי שתי שאלות רעות: החדירה של הימין לכל מערכות צה"ל גדולה ורבה משל השמאל. לימין גם יש מנגנון משומן של מחליקי , מיישרי, ומטפלי מצפון. הרעיון שבו עורכי הארץ הם קריטריון סופי למותר ולאסור בנושא של דליפת מידע מצה"ל הנו שווה ערך לרעיון שרבי צ'ונגלה מחברון או יצהר הנו שווה ערך לעורכי הארץ. ואז רבני השמאל והימין יפרסמו את מה שיפרסמו בשם המוסר והדת האלוהית והחילונית. האם כך ניתן לנהל חברה אנושית?
וכאן השאלה השניה: בהנחה שעדיין חלק מהאמצע המבולבל ואובד העצות מאמין בישראל ובציונות ושולח את בניו לצה"ל האם מישהו מוכן לערוב לגורל מידע צבאי שקובע מוות וחיים [ראה טבח אנשי השייטת בפיקוד קורקין בלבנון] שיגיע למערכת הארץ? אתם בטוחים ב 100% ? האם אחרי ענני הצדקנות המשפטנות ההתחכמות החקלקות הספינים והעמדות הפנים ניתן כך לנהל מדינה?
ואני חושב שמדינה לא מנהלים על ידי שאלות ואילו. עובדה: מכל המסמכים שנגנבו על פי החשד, ודגש, לא ידוע לנו מספרם – פורסמו שתי ידיעות שוהעברו דרך מערכת הצנזורה הצבאית הממקמות את קם כ-wistleblower ולא כטרוריסטית.
אופס, תראי מה זה, גם בעיתון הארץ כבר לא טוענים שהמסמכים מוכיחים כי צהל מפר החלטת בגץ. הנה מה שכותב בניסוח זהיר מאוד, עמוס הראל:
"מהכתבה עלה, כי צה"ל אישר ליחידות המבצעיות להפעיל הנחיות גמישות לפתיחה באש, באופן שעלול להביא גם לחיסול המבוקשים בעת מעצרם".
תחושה שלי, קרמצר, האיש הזהיר, לא היה כל כך זהיר הפעם.
הנה הלינק לכתבה בהארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1161686.html
אתה רשאי, כמובן, לאמץ את הפרשנות הנוחה לך.
כך או כך, אני אודה לך אם תתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. זה לא מוסיף שום דבר לטענה שלך.
שמעתי אתמול אחה"צ את פרופ' סוזי נבות בטלוויזיה. לטענתה לא עולה מן המסמך שפורסם משהו שמנוגד להחלטת בג"ץ.
הצדקנות הצבועה ממשיכה בעוז. זה שמה שכנכתב בעיתון עבר צנזורה אינו אומר דבר על תוכן המסמכים הגנובים. אם נגנבו פשוט נגנבו 50 מסמכים ולא אלפיים זה מצדיק את הגניבה?. האם בכלל בתוך דיייסת חצאי האמיתות המקורות החסויים והגלויים ובעלי העניין החל בעיתון הארץ וכלה בעו"ד פלדמן שזה עתה שחרר בנו שבשרות הארץ פשע במצרים ניתן כיום לדעת את האמת? חוץ מהעובדה שנגנבו מסמכים ועיתון הארץ ו/או עיתונאים מחזיקים במסמכים אלו. בעזרתם סוחטים היטבים מהמערכת. מעשה סחיטה שכנראה לא עשו לא וענונו ולא טלי פחימה, בין היתר. האם זכות הציבור לדעת מצדיקה גניבת רכוש? מדוע איזה כסיל חושב שזכות זו לגנוב תשאר שמורה לקבוצת הייחוס שלו ולא תהפוך לנוהל כללי. האם הופעת עיתונאי הארץ במערכות תקשורת ערביות אנטי ישראליות בעליל והשמצת ישראל כחלק מתהליכי הגניבה והפרסום לא תהיה תקדים לעוד מעשים כנ"ל.
אתה לא חושב שמדינה לא מנהלים ע"י שאלות, מתחכם שכמוך. אני לא מנהל כלום, אני רק חי כאן מתפרנס משלם מיסים וחתום על "הארץ" ומתגייס כשקוראים. יש המון חכמים שדנים בנושא שיענו על שאלותי.
אני לא יודע למי ענית, בטח לא לי.
תודה נעמה על פוסט מאוזן מול ההתלהמות מכל הכיוונים (קצת יותר מהשמאל הסהרורי לצערי)
ברוך טועה ומטעה כשהוא טוען שהמשימה לא הוגדרה מראש כמשימת חיסול, וממש אין צורך להיות פרופסור למשפטים כדי להבין זאת מתוכן המסמך שפורסם בהארץ.
כפי שטוען ברוך ובצדק, הסעיף הראשון ב"דגשי האלוף" למשימה קובע כי "המשימה היא מעצר". אלא שני סעיפים שמגיעים לאחר מכן, מסייגים זאת.
סעיף 2 במסמך קובע כי "אם ישנה הפללה של אחד מבכירי הגא"פ, ווליד עובייד, זיאד מלאישה, אדהם יונס, יש לכוח אישור לבצע יירוט, ע"פ הערכת מצב במהלך ביצוע המשימה". במילים אחרות, האישור לבצע יירוט – כלומר חיסול – תלוי בזיהוי של אחד משלושת "בכירי הגא"פ" הנ"ל. אם מי מהם נמצא ברכב – לכוח מותר לחסלם. אלו הם "התנאים המסוימים" שברוך מדבר עליהם בתגובה שלו למעלה. זה מנוסח כמשפט תנאי בעברית, שחור על גבי לבן.
סעיף 4 במסמך מאשש את הטענה הזו. נאמר בו כי "במידה וישנם ילדים ונשים ברכב השיטה היא מעצר". במילים אחרות: במידה ואין נשים וילדים ברכב (והכוח מזהה את אחד מהשלושה שנזכרו הנ"ל) השיטה היא לא מעצר. מהי השיטה? סעיף 2 קורא לזה יירוט.
הניסוח הספציפי של המסמך מתאים לשיטת הפעולה של צה"ל במקרה הזה, ולפי עדויות לא מועטות בלא מעט מקרים נוספים של חיסולים בגדה המערבית, שהוצגו בדיעבד כניסיונות מעצר:שולחים כוח "מיוחד" (פעמים רבות מסתערבים) שפועל באותה שיטה שבה צה"ל עורך מעצרים מורכבים בדרך כלל. אלא שבמידה והכוח מזהה אדם ספציפי (שאותו רוצים לחסל), מבצע ה"מעצר" הופך למבצע חיסול , בכפוף לסייגים שצויינו במסמך לגבי פגיעה בנשים וילדים.
למה ברירת המחדל היא מעצר והחיסול כרוך ב"הערכת מצב"? כנראה למקרה שהכוח המחסל יעצור בטעות את המכונית הלא נכונה.
בכל מקרה, אחד הדברים שמעניינים במסמך שצוטט בהארץ הוא שישנו אישור להפוך את המעצר לחיסול בכפוף לזיהוי של שלושה אנשים שונים. כלומר, נראה שהמסר למחסלים במקרה הזה היה משהו כמו: "בגדול צריך לחסל מלאישה. אבל אם במקרה אתם רואים ברכב גם את עובייד או את יונס (מי יודע, הג'יהדיסטים האלה כנראה נוהגים מדי פעם להשאיל אחד לשני את המפתחות של הרכב) – יאללה בלגן".
כמובן שאפשר להבין את סעיף 4 בצורה הפוכה לחלוטין ממה שאתה אומר.
מה גם שהפירוש שלך הוא כמובן כשל לוגי קלאסי מהסוג של Denying the antecedent
עד כמה שידוע לי "הפללה" משמעותה שאותם אנשים נושאים בנשק אבל זה היה מזמן מאז ששירתתי בשטחים ויכול להיות שזה השתנה.
עד סעיף 4 למפקד הכח היתה נתונה הרשות להחליט אם השיטה תהיה "יירוט" או מעצר בהתאם לתנאים בשטח כאשר העדיפות היא למעצר.
סעיף 4 קובע שבמקרה שיש נשים וילדים ברכב אופציית היירוט אסורה קטגורית – רק מעצר מותר, גם אם כל הנהגת עז-א-דין אל קסאם עושה חפלה על מכסה המנוע.
היות ולא אני ולא אתה ולא אף אחד שמגיב כאן לא היה בתדרוך האמיתי למבצע, לא יודע אם שונו ההוראות במסמך אחר שלא הודלף כל זה ספקולציות וכל אחד (כולל אותי) קורא במסמך מה שהוא רוצה לקרוא לפי עמדותיו ללא קשר למקרה הספציפי.
כתבתי תגובה שנמחקה, אז להלן עיקריה:
1. צה"ל מוציא הוראות פתיחה באש למבצעי מעצר. ברירת המחדל היא שתמיד מותר לפתוח באש במקרה שהחיילים שמבצעים את המעצר נמצאים בסכנת חיים (למרות שלפעמים התיר צה"ל לירות בפלסטינים חמושים שלא בהכרח סיכנו את החיילים, או בשוטרים במדים גם בלי נשק).
2. זה לא מה שכתוב במסמך. כאן ה"יירוט" הוא בכפוף לזיהוי ("הפללה") של אחד משלושת "בכירי הגא"פ".במילים אחרות: אישור לחסל אותם ורק אותם.
2. "הפללה" בשיח הצה"לי היום אומרת זיהוי של אדם שמותר לחסלו. זה עולה באופן ברור מתוך העדויות של שוברים שתיקה על עופרת יצוקה: במקרים מסוימים, אדם יכול היה להיות "מופלל" אם עבר "קו אדום" מסוים. רק מהעדויות שהתפרסמו בשוברים שתיקה עולה כי לפחות שני אזרחים עזתים "הופללו" באופן הזה ונורו למוות.
3.לומר ש"לא היינו שם" ולכן איננו יודעים מה באמת קרה זאת היתממות. ראשית, חמורה מספיק העובדה היא שאלוף פיקוד המרכז מוציא מסמך שמתיר לחסל אנשים שאפשר לעצרם (בניגוד להוראות בית המשפט, ובניגוד לגירסה הצה"לית שמכרה סיפור אחר לגמרי). שנית, אם אתה בעניין של "עדויות מהשטח", הרי שתשמח לדעת שהמסמך הזה מאשש את מה שעדים פלסטינים סיפרו על המקרה (הוצאה להורג), כמו גם דפוס פעולה מוכר של צה"ל בגדה המערבית: משימה שמתחילה כמו מעצר, ומתנהלת כמו מעצר, ומסתיימת בכדור בראש לאדם ספציפי.
4. אשמח לדעת למה הניתוח הקודם שלי לוקה בכשל לוגי, כי לא הבנתי את דבריך. אגב, גם הפרשנות שאתה מציע (מפקד הכוח רשאי להחליט בשטח אם מדובר ב"יירוט") מתארת התנהלות לא חוקית, משום שבית משפט קבע שאסור לחסל את מי שאפשר לעצרו. וכאמור – ככה לא נראה היתר לפתוח באש במקרה של סכנת חיים.
תגובה מאוחרת אבל עדיין חשוב לי לא להשאיר את ינאי בלי תגובה.
השאלה שיש לשאול היא כיצד, ומתי קובעים האם ניתן או לא ניתן לעצור אדם (ואז החיסול מוצדק). בהקשר הזה עולות כמה בעיות עם הטענות של ינאי.
גם ינאי מודה, שמשימה שמתחילה כמו מעצר יכולה להסתיים ב"כדור בראש", לטענתו – רק בעקבות "סכנת חיים" לחיילים בעת ביצוע המעצר. הבעיה שתנאי זה קיים בפקודות פתיחה באש והוא נכון לכל מעצר. אין שום צורך בהחלטת בית משפט. יכל בית המשפט להגיד "אסור חיסולים" ועדיין תנאי "סכנת חיים" של ינאי היה תקף.
אם כך האם פסיקת בג"ץ באמת אינה מחדשת?
פסיקת בית המשפט דנה במקרה המיוחד בו ישנה דחיפות מיוחדת להפסקת פעילות החשוד, עד כדי כך שמתיר בית המשפט "לחסל" כאשר המעצר אינו אפשרי. במשתמע, בית המשפט מסכים שהדחיפות אינה מותירה מקום לנסיון מעצר כושל (או דחיה).
בכך, גם בית המשפט מכיר שיש תנאים שבהם ניתן "להכניס כדור בראש", גם ללא סכנת חיים מיידית, אלא מספיק ש"המעצר אינו אפשרי" – תנאי חמור הרבה פחות, שאינו דורש סכנת חיים.
אם לא נקבל הנחה זו, נגיע לסתירה, משום שאז בית משפט פשוט אמר ש"אסור לחסל" וזהו. הרי מתי באמת ניתן להחליט ש"מעצר אינו אפשרי", אם לא במהלך נסיון מעצר? אם בית משפט קבע שמותר לחסל את מי שאי אפשר לעצרו, מדוע מפקד הכח בשטח אינו האדם הכי מוכשר לתת הערכה לגבי האפשרות לאפשרות המעצר?
נניח וההערכה הראשונית סברה שניתן לעצור את היעד ועם הגעת הכוחות למשימה התברר כי יעד המעצר חמוש ומוגן ע"י מאבטחים, ונסיון מעצר יגרור בהכרח קרב שיסכן את הכח, בודאות גבוהה יסכל את המעצר, ובחילופי האש יכולים להפגע גם אזרחים תמימים.
לפי פסיקת בג"ץ לכאורה מתקיימים כל התנאים לחיסול. קיים הצורך, ואין אפשרות ריאלית למעצר. שיקול דעתו של המפקד בשטח הוא הטוב ביותר לקבלת החלטה זו, והסלמת המשימה לחיסול נוכח דחיפות העניין. אחרת מתי תתקבל ההחלטה ש"מעצר אינו אפשרי"? ודאי שינאי לא יסכים שההחלטה תתקבל מראש, ע"י דרג גבוה במפקדה, על בסיס מודיעין בן כמה שעות.
לגמרי הגיוני, ואפילו מוסרי, לדחות את ההחלטה על הפיכת מעצר לחיסול לרגע האחרון בהחלט. עד אז, ינסו הכוחות להעריך את הסיכוי למעצר מוצלח של היעד, ויפעילו כח רק במידה והמעצר אינו אפשרי בודאות.
לכן דווקא בניגוד לדבריו של ינאי, הגיוני שכל חיסול יתחיל במבצע מעצר, ולכן דווקא יהיו מעצרים שיסתיימו ב"כדור בראש", עקב התנאים שהתגלו בשטח.
לבסוף, אני אחלוק על הפרשנות האישית של ינאי למילה "הפללה". ברוב המקרים שמעתי את המילה "הפללה" במשמעות "קיום עדויות לאמצעי נשק ו/או כוונה לפגיעה" ולאו דווקא זיהוי של פלוני זה או אחר. "הפללה" של אדם היא בד"כ זיהוי של כלי נשק או התנהגות שמשתמע ממנה כוונה התקפית. באותה צורה "מפלילים" בניינים – כאשר מזהים אמל"ח נורה מתוכם, או כאשר ישנו מודיעין איכותי ו*עדכני* לגבי המצאות אמל"ח בבניין, או שימוש שלו לטרור.
נכון שיש עדויות לכך שהסף הנדרש לזיהוי כוונה / יכולת התקפית שונה מפעם לפעם. עם זאת אין לנו מידע ודאי על תנאי הסף ל"הפללה" בעת משימה זאת, ואינני ידוע על בסיס מה ינאי טוען בבטחון כזה שמדובר בזיהוי הפרטים בלבד.
לכן תרגום הפקודה ל-shoot on sight על בסיס המילה "הפללה" הוא פשטני ומטעה.
תזכורת: בשנת 1995, בהיותו אזרח, אפילו לא ח"כ, הדליף נתניהו את מסמך שטאובר, היישר מדיוני המטכ"ל.
אז למה ענת קם מואשמת בריגול וביבי יוצא נקי?
כי ביבי היה אז ח"כ מטעם הליכוד וראש האופוזיציה ונהנה מחסינות, בעוד שקם לא.
השאלה היותר מעניינת היא למה אנשים זוכרים את פחימה ויזכרו את קם, אבל שכחו לחלוטין איך ביבי הקריא מסמכים סודיים באמצע משא ומתן רגיש?
[…] נעמה כרמי, "בלאוקם: שלוש הערות ראשוניות" […]
מתברר שהצנזורית ייעצה לסגן עורך הארץ שלא לפרסם את המסמך המקורי, כי זה יחשוף את מקורותיו של העיתון. ובכל זאת פרסם זאת הארץ וענת קם מועמדת לדין. ממש החלפת תפקידים- הצנזור שומר על חיסיון המקורות והעיתון מפקיר אותם.
היה מי שהזדרז וחיבר עצומה הקוראת להעמדתו לדין של אותו סגן העורך, אבי זילברברג
http://www.atzuma.co.il/kamanat/
[…] עוד בנושא: העיתונאים והחוק העיתונאים והחוק (2) מה שהעיתונאים באים איתו בלאוקם: כמה הערות ראשוניות […]