קרוא וכתוב

יוצא שאני קוראת בימים אלה שני יומנים. שונים מאד זה מזה. ובכל זאת. יומן אבל של רולאן בארת’ מלווה את כותבו לאחר מותה של אמו, בסגנון הפרמגנטרי המאפיין אותו (מומלץ במיוחד שיח אהבה).

בדידות = אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי.

למי אוכל להציג את השאלה הזאת (ולקוות לתשובה)?
האם היכולת לחיות בלי מישהו שאהבנו פירושה שאהבנו אותו פחות מכפי שסברנו…?

יומן של הלן בר הוא יומן אישי של סטודנטית צעירה הנכתב בפריז הכבושה החל מ-1942. הוא ראה אור בצרפת רק ב-2008, 66 שנים לאחר שנכתב, והסעיר את הקהילה הספרותית שם. והוא לא פחות מפנינה.

קולה הצלול של בר, האופטימיות והפיכחון שבו היא מתבוננת בסביבתה הופכים את הספר הזה לתעודה נדירה. בר, כמובן, לא כותבת היסטוריה אלא יומן אישי. בכך מזכיר הטקסט שלה יומן מופלא אחר, זה של אתי הילסום ההולנדית, (חיים כרותים, שיצא מאוחר יותר במהדורה מורחבת בשם השמים שבתוכי). את יומנה של הילסום קראתי כשהייתי צעירה מאד, והוא מלא בסימונים שנמתחו בקפידה בעזרת עיפרון וסרגל. כולם תובנות על חייה הפנימיים, מחשבותיה על האהבה. התייסרויותיה. זהו ספר מטלטל קודם כל מבחינה זאת.
ברקע, כמו אצל הלן בר – השמים המתקדרים של אירופה. שחורים משחור.

ההצטלבות של נפש רגישה בעלת עין בוחנת, המתבוננת בעצמה ביושר פנימי ובסביבתה במה שהכרח לכנותו טוהר – משותף לשני היומנים, של הילסום ושל בר, על אף השוני ביניהם. עולמה של בר חצוי. הוא נחצה בין זה האישי שבו היא סקרנית, פורחת ומאוהבת, לבין החיצוני, החודר אל הראשון בברוטאליות ואופף אותו בייאוש שחור ובידיעה על הצפוי לבוא. ב-8 ביוני 1942 היא כותבת:

…מזג האוויר זוהר, רענן מאוד אחרי הסופה של אתמול. ציפורים מצייצות… היום גם אענוד לראשונה את הטלאי הצהוב. אלה שני הצדדים של חיינו בימים אלה: הרעננות, היופי, עלומי החיים, שמתגלמים בבוקר הזך הזה; הברבריות והרוע, שאותם מייצג הטלאי הצהוב.

כמו יומנה של הילסום, גם זה של בר נהפך למסמך היסטורי – גם לכזה! – רק בדיעבד. אבל השאלות מדוע היא כותבת מטרידות אותה יותר מאשר את כותב היומן הרגיל. גם היא מבינה שמעבר לרישום חיבוטי הנפש שלה, היא מוסרת עדות. 10 באוקטובר 1943:

…כי לעומת כל הנימוקים האלה ניצב נימוק אחד גדול, שיהיה מכריע אם אשתכנע בתקפותו: מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן מנסה לעשות את המאמץ המכאיב הזה, לספּר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול.

איזו תמימות. האמונה בכוחן של המילים. המחשבה שאם רק אנשים יידעו – משהו ישתנה. ייפסק.

בר סייעה להצלת ילדים יהודים, בארגון המחתרתי Entraide temporaire. היא מסרבת לנטוש אותם. אפשר לשחזר באמצעות יומנה את מוראות חייהם של יהודי צרפת תחת הכיבוש הגרמני. גם את חוסר ההחלטיות שבסופו של דבר עלתה לחלקם בחייהם. צריך לעשות הרבה יותר מכך.

אני חושבת על ההיסטוריה, על העתיד. על “כשנהיה כולנו מתים”. כמה קצרים החיים, וכמה יקרים. עכשיו אני רואה אותם מבוזבזים סביבי מכל עבר, סתם כך, באיוולת ובצורה נפשעת, והקרקע נשמטת תחת רגלי. כשהמוות ניצב מולך בכל רגע, הכול מאבד את משמעותו…
אבל אין זה פחד, כי איני פוחדת ממה שעלול לקרות לי; אני מאמינה שאשלים עם זה, כפי שכבר השלמתי עם הרבה דברים קשים, ואופיי אינו כזה שמתקומם נוכח תלאות החיים. אבל אני חוששת שחלומי היפה לא יכול להגיע אל סופו, לא יוכל להתגשם. לא לי אני חוששת, אלא לדבר היפה שהיה יכול להיות.

אתי הילסום והלן בר הן שתי נשים צעירות שדמותן מזדהרת מעל אימי התקופה ושולחת לנו מסר נוקב בעוצמתו, הודות לכשרונן המופלא לצקת מצוקות לתבניות אסתטיות של מילים. שתיהן פותחות לנו צוהר למורכבותה של הנפש האנושית ומעמקיה. שתיהן הושיטו יד לעולם סביבן. יומנה של בר מסתיים במילים “Horror! Horror! Horror”. זה של הילסום במילים: “הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים”.

אתי הילסום נספתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943.
הלן בר מתה מטיפוס בברגן בלזן, לאחר ששרדה את צעדת המוות מאושוויץ, בתחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה בידי הבריטים.

רולאן בארת, יומן אבל. מצרפתית: חגית בת-עדה. הערות ואחרית-דבר: דרור משעני.  כתר, 2009.
הלן בר, יומן. מצרפתית: ניר רצ’קובסקי. אחרית דבר: פרופ’ רנה פוזננסקי. מודן, 2010.
חיים כרותים, יומנה של אתי הילסום 1941-1943. מהולנדית: שולמית במברגר. כתר, 1985.