• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« הרוח הנושבת מ(ה)צמרת
אל תגעו לי באינדיווידואליזם »

התלושים והעקורים קמים לתחייה

9 בספטמבר 2010 על-ידי נעמה

פרויקט לזרוס מאת אלכסנדר המון. מאנגלית: טל ניצן. הספריה החדשה 2010, 297 עמ’.

ספריו של אלכסנדר הֶמון, כמו חייו, קרועים בין שני עולמות. בוסניה מולדתו וארה”ב ארצו המאומצת. פרויקט לזרוס מוסיף להם שלישי ושמא רביעי. תחילת המאה ה-20 בקישינב ובשיקגו.

לזרוס אָוֶרבך, מהגר יהודי ששרד את פוגרום קישינב ב-1903 (שעליו כתב ביאליק את ‘בעיר ההריגה’), מתדפק חמש שנים לאחר מכן על דלתו של מפקד משטרת שיקגו כדי למסור לו מעטפה. סופו של הביקור החטוף והמוזר הזה בגופה מדממת, מנוקבת כדורים. תוצאת חשדו של מפקד המשטרה בזר הצעיר. החשד המיידי מלבלב על רקע רדיפת אנרכיסטים, שנאת זרים מהגרים ממזרח אירופה ואנטישמיות, שארה”ב רוויה בהם באותם ימים קודרים. גל של איבה, שיסוי ופחד שוטף את העיר ומאיים להטביע תחתיו את תושביה. בשיקגו כבקישינב, השוטרים – נציגי הרשות – אינם מקור להגנה אלא מלבים את השנאה. לא נפקד גם מקומו של העיתונאי הציני, כתב השיקגו טריביון, המלווה את הפרשה בחסות המשטרה. ואמריקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, של אבו ג’רייב ומזכרי העינויים של ממשל בוש, עד כמה היא שונה מאמריקה של תחילת המאה, ביחסה אל האחר?

ולדימיר בְּריק הוא סופר בוסני שהיגר לארה”ב מסרייבו. הוא נשוי לאמריקנית, חי בשיקגו ומובטל מעבודה. חלומו להיות סופר מוּכּר פוגש בסיפורו של לזרוס שהוא מבקש לכתוב. מלגה נדיבה שהוא מקבל מאפשרת לו לנסוע לערי ההריגה במזרח אירופה כדי לנסות לשחזר את מסלול חייו הטראגי של לזרוס. למסע הזה הוא מצרף אליו חבר ילדות מסרייבו, רוֹרָה, צלם מחונן ומספר סיפורים ובדיות, שהוא פוגש בשיקגו.

לפנינו, אפוא, ספר הכורך יחדיו שני סיפורים. תחבולה ספרותית מוכרת של סיפור מסגרת שבתוכו הסיפור המסופר על-ידי גיבורו של הסיפור החיצוני. המעניין, כמובן, הוא נקודות ההשקה בין השניים.

פרויקט לזרוס הוא ספר של עולמות מקבילים הנשזרים פרק-פרק. פרק אחד מספר על לזרוס, פרק שני על מסעו של בריק בעקבותיו. בין שניהם מפגישה סרייבו, שעל תקופת המצור שלה מספר רורה לבריק סיפורי גוזמאות מדהימים. ומפגישה חוויית המהגר בארץ הזרה, שלעולם לא תהיה שלו, המשותפת למספר, לגיבורו וגם למחבר.

כמו בספריו הקודמים (ראו אור בעברית: ‘שאלת ברונו’ ו’איש משום מקום’), הֶמון מפליא ספֵּר את חוויית המהגר התלוש, שאינו מוצא את מקומו בארצו החדשה גם לאחר שרכש שליטה בשפתה והקים בה משפחה. שיאו של הספר הנוכחי הוא בחזרה לסרייבו שאליה מגיעים שני החברים עם תום המשימה של ביקור בלבוב, צ’רנוביץ’ וקישינב.

בדומה לגיבורו המספר, בן-דמותו, גם הֶמון העביר את שנות המצור על סרייבו בשיקגו, שם “נתקע” כשהגיע לביקור ב-1992, מבלי שיוכל לחזור לעירו הנצורה. בריק משלים את הפרטים החסרים על לזרוס בפרטים מחייו שלו (ושל הֶמון). ככלות הכול, כמעט כל מי שהוא פוגש במסעו נדמה לו כמי שהוא הוא עצמו. “זה אני”, הוא אומר לעצמו. “גם הוא היה אני”. או לפחות יכול היה להיות. כפי שבריק, והֶמון, יכולים היו להיות השורדים מקישינב לא פחות מהיהודי מזה הרעב. שהרי כולנו גם ממציאים את חיינו ומספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים המסייעים לנו לחיות. והסיפור הגדול הנרקם מהפרטים הקטנים, ב-1903, 1908, 1992 ובתחילת המאה ה-21, הוא סיפורם של המהגרים בעל כורחם, של העקורים והתלושים. זה מה שקם לתחייה באמצעות סיפורו של לזרוס (מי שחזר מהמתים בברית החדשה). לא לזרוס האיש שב לחיים בידי בריק ומאחוריו הֶמון, אלא חווית הזרות שאינה מוצאת את מקומה באשר היא. ההכרה בכך שבארץ החדשה לעולם לא תחוש בבית, גם אם היתה לך לבית חדש. בית הוא המקום שבו מרגישים בחסרונך, מצטט בריק מספר פעמים במהלך הספר. גם אם כל אדם יכול היה להיות הוא, הרי לא כל מקום, מסתבר, יכול להיהפך לבית. רק שנאת זרים, אבוי, יש בכל מקום.

Aleksandar Hemon, The Lazarus Project
כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אלכסנדר המון, ביקורות ספרים, פרויקט לזרוס | 3 תגובות

3 תגובות

  1. ב- 9 בספטמבר 2010 בשעה 21:53 צור שפי

    תודה על ביקורת שעושה חשק לקרוא את הספר. באשר ליחס לאחר בארה"ב, לא השתגעתי על ההשוואה בין ראשית המאה הקודמת לנוכחית, הרי האחר היהודי לא הטיס מטוסים אל תוך רבי קומות – אם להזכיר הבדל מינורי אחד. בכל אופן, שתהיה שנה טובה.


    • ב- 9 בספטמבר 2010 בשעה 22:13 נעמה

      הזכרתי את השאלה כי לדעתי היא עולה, אף כי מאד במרומז, מדפי הספר עצמו.
      שנה טובה.


  2. ב- 10 בספטמבר 2010 בשעה 12:42 צבי

    אלכסנדר המון הוא סופר נהדר.
    שני ספריו הראשונים שתורגמו, כמוזכר ברשימה – "איש משום מקום" ו"שאלת ברונו" – מציירים את ייחוד כשרונו ככותב חד מבט ומבע, ששפתו ודימוייו עשירים, חדים, ולעיתים ספוגים בהומור מושחז.
    מייד לאחר הגיעו לאר"ב אימץ את השפה האנגלית כשפת כתיבה.
    "פרוייקט לזרוס", שאותו היטבת לתאר, מציין שינוי-מה בכתיבתו. כאן כבר ניכר כי המון הפנים לתוך כתיבתו [לטוב ולרע, בעיניי יותר לרע] את כללי השוק האמריקני.
    ועדיין, זהו ספר מומלץ מאוד לקריאה, ואף הנגיש ביותר משלושת ספריו המוזכרים.



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie