פרויקט לזרוס מאת אלכסנדר המון. מאנגלית: טל ניצן. הספריה החדשה 2010, 297 עמ’.
ספריו של אלכסנדר הֶמון, כמו חייו, קרועים בין שני עולמות. בוסניה מולדתו וארה”ב ארצו המאומצת. פרויקט לזרוס מוסיף להם שלישי ושמא רביעי. תחילת המאה ה-20 בקישינב ובשיקגו.
לזרוס אָוֶרבך, מהגר יהודי ששרד את פוגרום קישינב ב-1903 (שעליו כתב ביאליק את ‘בעיר ההריגה’), מתדפק חמש שנים לאחר מכן על דלתו של מפקד משטרת שיקגו כדי למסור לו מעטפה. סופו של הביקור החטוף והמוזר הזה בגופה מדממת, מנוקבת כדורים. תוצאת חשדו של מפקד המשטרה בזר הצעיר. החשד המיידי מלבלב על רקע רדיפת אנרכיסטים, שנאת זרים מהגרים ממזרח אירופה ואנטישמיות, שארה”ב רוויה בהם באותם ימים קודרים. גל של איבה, שיסוי ופחד שוטף את העיר ומאיים להטביע תחתיו את תושביה. בשיקגו כבקישינב, השוטרים – נציגי הרשות – אינם מקור להגנה אלא מלבים את השנאה. לא נפקד גם מקומו של העיתונאי הציני, כתב השיקגו טריביון, המלווה את הפרשה בחסות המשטרה. ואמריקה של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, של אבו ג’רייב ומזכרי העינויים של ממשל בוש, עד כמה היא שונה מאמריקה של תחילת המאה, ביחסה אל האחר?
ולדימיר בְּריק הוא סופר בוסני שהיגר לארה”ב מסרייבו. הוא נשוי לאמריקנית, חי בשיקגו ומובטל מעבודה. חלומו להיות סופר מוּכּר פוגש בסיפורו של לזרוס שהוא מבקש לכתוב. מלגה נדיבה שהוא מקבל מאפשרת לו לנסוע לערי ההריגה במזרח אירופה כדי לנסות לשחזר את מסלול חייו הטראגי של לזרוס. למסע הזה הוא מצרף אליו חבר ילדות מסרייבו, רוֹרָה, צלם מחונן ומספר סיפורים ובדיות, שהוא פוגש בשיקגו.
לפנינו, אפוא, ספר הכורך יחדיו שני סיפורים. תחבולה ספרותית מוכרת של סיפור מסגרת שבתוכו הסיפור המסופר על-ידי גיבורו של הסיפור החיצוני. המעניין, כמובן, הוא נקודות ההשקה בין השניים.
פרויקט לזרוס הוא ספר של עולמות מקבילים הנשזרים פרק-פרק. פרק אחד מספר על לזרוס, פרק שני על מסעו של בריק בעקבותיו. בין שניהם מפגישה סרייבו, שעל תקופת המצור שלה מספר רורה לבריק סיפורי גוזמאות מדהימים. ומפגישה חוויית המהגר בארץ הזרה, שלעולם לא תהיה שלו, המשותפת למספר, לגיבורו וגם למחבר.
כמו בספריו הקודמים (ראו אור בעברית: ‘שאלת ברונו’ ו’איש משום מקום’), הֶמון מפליא ספֵּר את חוויית המהגר התלוש, שאינו מוצא את מקומו בארצו החדשה גם לאחר שרכש שליטה בשפתה והקים בה משפחה. שיאו של הספר הנוכחי הוא בחזרה לסרייבו שאליה מגיעים שני החברים עם תום המשימה של ביקור בלבוב, צ’רנוביץ’ וקישינב.
בדומה לגיבורו המספר, בן-דמותו, גם הֶמון העביר את שנות המצור על סרייבו בשיקגו, שם “נתקע” כשהגיע לביקור ב-1992, מבלי שיוכל לחזור לעירו הנצורה. בריק משלים את הפרטים החסרים על לזרוס בפרטים מחייו שלו (ושל הֶמון). ככלות הכול, כמעט כל מי שהוא פוגש במסעו נדמה לו כמי שהוא הוא עצמו. “זה אני”, הוא אומר לעצמו. “גם הוא היה אני”. או לפחות יכול היה להיות. כפי שבריק, והֶמון, יכולים היו להיות השורדים מקישינב לא פחות מהיהודי מזה הרעב. שהרי כולנו גם ממציאים את חיינו ומספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים המסייעים לנו לחיות. והסיפור הגדול הנרקם מהפרטים הקטנים, ב-1903, 1908, 1992 ובתחילת המאה ה-21, הוא סיפורם של המהגרים בעל כורחם, של העקורים והתלושים. זה מה שקם לתחייה באמצעות סיפורו של לזרוס (מי שחזר מהמתים בברית החדשה). לא לזרוס האיש שב לחיים בידי בריק ומאחוריו הֶמון, אלא חווית הזרות שאינה מוצאת את מקומה באשר היא. ההכרה בכך שבארץ החדשה לעולם לא תחוש בבית, גם אם היתה לך לבית חדש. בית הוא המקום שבו מרגישים בחסרונך, מצטט בריק מספר פעמים במהלך הספר. גם אם כל אדם יכול היה להיות הוא, הרי לא כל מקום, מסתבר, יכול להיהפך לבית. רק שנאת זרים, אבוי, יש בכל מקום.
קרוא וכתוב 
תודה על ביקורת שעושה חשק לקרוא את הספר. באשר ליחס לאחר בארה"ב, לא השתגעתי על ההשוואה בין ראשית המאה הקודמת לנוכחית, הרי האחר היהודי לא הטיס מטוסים אל תוך רבי קומות – אם להזכיר הבדל מינורי אחד. בכל אופן, שתהיה שנה טובה.
הזכרתי את השאלה כי לדעתי היא עולה, אף כי מאד במרומז, מדפי הספר עצמו.
שנה טובה.
אלכסנדר המון הוא סופר נהדר.
שני ספריו הראשונים שתורגמו, כמוזכר ברשימה – "איש משום מקום" ו"שאלת ברונו" – מציירים את ייחוד כשרונו ככותב חד מבט ומבע, ששפתו ודימוייו עשירים, חדים, ולעיתים ספוגים בהומור מושחז.
מייד לאחר הגיעו לאר"ב אימץ את השפה האנגלית כשפת כתיבה.
"פרוייקט לזרוס", שאותו היטבת לתאר, מציין שינוי-מה בכתיבתו. כאן כבר ניכר כי המון הפנים לתוך כתיבתו [לטוב ולרע, בעיניי יותר לרע] את כללי השוק האמריקני.
ועדיין, זהו ספר מומלץ מאוד לקריאה, ואף הנגיש ביותר משלושת ספריו המוזכרים.