לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.
הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.
שתי מילים אחרונות:
א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.
קרוא וכתוב 
התוודעתי לעניין בו זמנית ממך (לינק לבלוג של ראומה) ומחברה ששלחה לי בקשה להצטרף לקמפיין. במקביל לקמפיין הבעייתי הזה, יש כעת מחאות קשות על קמפיין "נשים למכירה" של הקואליציה נגד סחר בנשים. האם שני קמפיינים הם כבר תופעה – של הפנמת קודים גבריים-פטריארכאליים כדי למחות נגדם?
הקמפיין הזה בא לקדם שני דברים והוא הצליח עם שניהם.
הראשון הוא את הקופירייטר שהמציא אותו והשני הוא את המודעות לסרטן השד.
אתם מפספסים את העיקר.
נכון שלמשפט "אני אוהבת את זה על המנורה" אין שום קשר לסרטן השד אבל הוא כן מעורר סקרנות וכששואלים, אין באמת מישהי שלא תספר את "הסוד הכמוס".
כששאלתי ידידה מה פשר הסטטוס, היא ענתה לי וכן (!) בכך היא העירה את המודעות שלי לסרטן השד, ככה גם עוד עשרות אלפי בחורות אחרות ששאלו וקיבלו תשובה או קיבלו את ההודעה ישירות לתיבה הפרטית.
בכל כתבה שעשו על זה הזכירו את הקשר של זה לסרטן השד.
קוקה קולה יכלו לעשות את אותו קמפיין וזה היה עובד כמו שזה היה עובד על כל דבר.
הקמפיין בהחלט השיג את המטרה, חבל שאתם לא מבינים את זה והולכים עם הראש בקיר.
מסכימה איתך לגמרי. לפעמים המסר (לכו להיבדק) פשוט וברור ואין שום צורך לעטוף אותו במניפולציות.
באותה הזדמנות – אני רוצה להמליץ על גליון לאישה שיצא השבוע וכולו מוקדש לחודש המודעות לסרטן שד. הוא מעלה כל מיני סוגיות שקשורות לנושא וגם אחת חשובה – לא תמיד לכו להיבדק זה עוזר. יש סוגים של סרטן שד שלא מתגלים בפשטות כזו, ובטח סוגים אחרים של סרטן, וגם יש איזו נטייה לחשוב שמי שחולה אשמה בזה כי היא לא נבדקה בזמן או כי היא לא באמת נלחמת או רוצה להלחם. מה שכתבת על כבודם של החולים חשוב ביותר על כן, ובאמת מקומם לראות את זילות הכאב.
הטלת האחריות, או אף האשמה, על החולה היא נקודה חשובה, דפנה. מובן שיש אורח חיים לא בריא המגביר את הסיכון. מובן שיש אנשים המזניחים או אף מפקירים את בריאותם. אבל יש כאן משהו עמוק יותר. בעיני זה מתחיל בהשקפה שההחלמה היא בידי החולה. באחריותו. בעזרת מחשבה וגישה חיובית הוא ישיג אותה. ואם כך, אז רק מרחק צעד משם המסקנה שכנראה שגם המחלה באחריותו. ובאשמת הגישה השלילית שלו. החטא ועונשו. מקומם מאין כמותו.
תודה על ההפנייה לפוסט המרתק.
סביר להניח, כפי שרשמת, שהקמפיין לא הניע נשים לפעולה. וגם אם מדובר במלחמת קודש שעיקרה העלאת מודעות, הרי שישנם דרכים פחות זולות לעשות זאת.
אבל אני מניחה שהעלאת מודעות בקרב הנוער הינה גם מטרה, ובזאת הקמפיין כן הצליח. אני לא הייתי מודעת לנושא לפני גיל 20.
וסליחה שאני מתערב אבל הצורך בבדיקות מקדימות הוא לא יחודי לסרטן השד.
אבל אני תמיד מחפש מי מנצל את זה לרעה. ואני לא בטוח שהמסר האנטי פמיניסטי הוא המשמעותי כאן יותר ניראה לי שיש מישהו שמרוויח כאן כסף ואני אל בטוח שאני יודע איך אבל לא אתפלא אם זה חברות הפרסום מנצלות קמפיינם כאלה לבחינת אסטרטגיות וניסיונות.
למה, עדי: תתערב, תתערב…
הנה שני הפני שלי, לגבי הרישא שלך. ודאי שהצורך בבדיקות מוקדמות איננו ייחודי לסרטן השד. אבל:
א. אוקטובר, כאמור, הוא חודש המודעות לסרטן השד. יש חודש אחר לסרטן המעי הגס, למשל.
ב. אני לא עד כדי כך מצויה בכל סוגי הסרטן, לשמחתי, ואני בטח לא רופאה. אבל אני כן יודעת ש-(1) אחוז הריפוי מסרטן השד המתגלה מוקדם הוא היום גבוה במיוחד; (2) הבדיקות המוקדמות אינן פולשניות (לעומת אלה של סרטן המעי הגס, למשל) או כואבות. זה אומר שיש כאן רווח עצום שהמחיר שלו הוא רק טרחה קטנה.
אני דווקא די מעורה ואין לי כמובן שום דבר נגד החודש הזה ואו הקמפיינים הללו. ואין שום דרך להמעיט בחשיבות הבדיקה המוקדמת.
אני פשוט המון פעמים מרגיש שכל מיני אנשים תופסים טרמפ על הדבר הזה. לי יש הרגשה שהקמפיינים הללו זה שדה הנסיונות של חברות הפרסום.
[…] מחו"ל, הותקף על האקראיות וחוסר-היעילות שלו, ובעיקר על הסקסיזם שלו, בצדק. אבל אותי עניין מאמרה של ליהי יונה באנ-אר-ג'י, שהוא […]
זה שאנשים אומרים "סרטן השד" עדיין לא אומר שהמודעות לסרטן השד עלתה, אם משהו יגיד לי שכמות הנשים שנבדקו כתוצעה מהקמפיין הזה עלתה ב50% אני מוכנה לאכול את התיק שלי, או לחלופין, לאהוב לשים אותו על המנורה. אבל אם נוצרה פה איזשהי השפעה מעבר לדיון על פמיניזם היא הקשירה של סרטן השד לכל מיני ענייני נשים לא חשובים כמו תיק והרצון להתפס כסקסית.
תודה על הפוסט הזה.
הבוקר כתבתי בסלונה מחשבות דומות
http://saloona.co.il/ktivayoledet/?p=30?p=30
דיון על פמיניזם זה דבר חשוב. במקרה הזה, נראה לי שכדאי להפריד בין שתי שאלות: האם הקמפיין היה אפקטיבי? כנראה; פרסום לא מתוחכם אין פירושו בהכרח פרסום לא יעיל. מטרת הקמפיין הייתה שיותר נשים ידעו שהשבוע הוא שבוע המודעות לסרטן השד. אני מאמין שכך היה.
השאלה שעוררה את המחלוקת, אבל, הייתה שאלת הלגיטימיות בשימוש במיניות נשית, או ברמיזות למיניות נשית, כדי לפרסם משהו. כמו שציינה ידידה שלי, מה הקשר בין ארנק לבין סרטן השד? ובכן, אין קשר. באותה מידה הקמפיין הפרסומי יכל להשתמש בתמונות של נשים ערומות, או גברים ערומים, או לפרסם עם גלעד שליט ממשמש שדיים – כל דבר שהיה גורם להרבה אנשים לדבר בצורה שטחית על שבוע המודעות היה משרת את אותה מטרה. אבל דווקא השימוש במיניות נשית, דווקא נשים שמדברות על עצמן כאובייקט מיני, מעורר מחלוקת; גורם לזעם. למה? כי פמיניסטיות שמקבלות כנתון את זה שהן חיות בפטריארכיה, שבה כל רמז למיניות נשית מתרגם אוטומטית להזמנה לאונס, רוצות להחריש את המיניות הזו, שאף אחד לא ידבר עליה או יצביע עליה או יתייחס אליה (כי זו הטרדה מינית), שאף אחת לא תזכיר אותה או תעודד אותה או תתגאה בה (כי אז זה חפצון עצמי) – רק כך נתחמק מהפטריארכליות. ובכן, לא. כך ננציח אותה, נצדיק את המחשבה שאכן, מקומה של המיניות הנשית במין מערה ורודה מגוננת כזו, שבה רק לנשים מותר לדעת שנשים אחרות הן יצורים מיניים. No men allowed.
ובכן, אני אוהב את זה על השולחן, ועל השטיח, באמבטיה, ובסלון. אני לא חושב שהאמירה "אני אוהב את זה על X" פירושה "אני תמיד אוהב את זה" או אולי "אני אוהב את זה עם כל אחד". אם נתחיל להתנהג כאילו לנשים מותר לדבר על המיניות שלהן בלי אוטומטית להיחשב כפרוצות שתמיד מוכנות, אולי גם ניצור את המצב הזה בסביבתנו.
דווקא היתה פעם פירסומת בנושא הזה, היא התחילה בתמונה של חזה נשי שופע במחשוף נדיב ואז הופיעה הכתובת "יש כאלו שמראים את זה סתם לנו יש סיבה" גם שימוש ב'רמיזה למיניות נשית' וגם פמיניזם במכה אחת.
מסכימה לכל מילה הקמפיין הזה מלבד לעורר באזז לא שלח אף אישה להיבדק.
[…] ג'ולי להעלות את המודעות לסרטן השד יותר מקמפיינים רבים (גם מעוותים) המוקדשים למטרה החשובה. למרות שקראתי בשנים האחרונות לא […]