שעבוד האישה, מאת ג’ון סטיוארט מיל. מאנגלית: שונמית ליפשיץ. עריכה מדעית והערות: ד"ר עמוס הופמן. הקדמה: ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי. הוצאת רסלינג 2009, 190 עמ'.
ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא מהאבות המייסדים של הליברליזם. המסה 'על החירות' היא קרוב לוודאי הטקסט המכונן של הליברליזם הקלאסי וחיבורו הידוע ביותר של מיל. באיחור רב יוצאת בעברית המסה החשובה 'שעבוד האישה' המצטרפת אל 'על החירות', כשהיא משלימה ומרחיבה את תפיסתו הליברלית של מיל. זאת בחייבה אותו להתמודד עם דיכוי נוכח ונרחב של קבוצת בני אדם שנמנעות מהם חירויות יסודיות, שמעיגונן והגנתן שואב הליברליזם את שמו.
על אף שאנו קוראים בו בעברית 150 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה, ניתוחו של מיל עדיין רלוונטי הן כחיבור פמיניסטי הן כחיבור ליברלי. אף כי מאליו מובן שאין זה חיבור בן ימינו.
אשר לפמיניזם, אין ספק שהפרוגרסיוויות, המקוריות ואומץ לבו של מיל זוהרים ביתר שאת כאשר זוכרים מתי פורסם 'שעבוד האישה' ועל רקע אילו חוקים, מוסכמות ונהגים חברתיים. אך האמת העצובה היא כי ישנן גם היום חברות לא מעטות שניתוחו עדיין תקף ביחס אליהן. תרבויות שבהן העובדה הפיזית הפשוטה נהפכת לזכות חוקית, זכות הכוח או חוק הכוח בלשונו של מיל. וגם חברות שנחלצו כביכול מתפיסה זאת, על אף כל המלל על "פוסט פמיניזם", עדיין לא השלימו את המהלך של שחרור מלא של נשים. לא רק מחוקים מפלים אלא גם מפרקטיקות ומוסכמות דכאניות, שאינן נותנות להן אפשרות לבטא את עצמן במלואן ובאופן החופשי שמיל מאמין שבני-אדם זכאים לו.
אשר לליברליזם של מיל, הרי זה נמצא בעשורים האחרונים תחת מתקפה חזיתית הרואה בו תפיסה מוגבלת ואף פשטנית; חסרת עומק ניתוחי; שאינה מייצגת ומסבירה כראוי את המצב האנושי והחברתי המורכב; ומודל השוויון שלה פורמליסטי ולא מעודן. מיל אכן רואה ביחיד, באושרו וברווחתו את המדד האולטימטיווי. בכך הוא מייצג נאמנה את הליברליזם הקלאסי. אך כבר אצלו ניתן למצוא חשיבה מורכבת ורב-ממדית הרבה יותר מזו המיוחסת לליברליזם (ולפמיניזם הליברלי) בידי מבקריו. בכך הוא מטרים את ההתפתחויות המעניינות בחשיבה הפוליטית שיגרמו לפחות לזרמים מרכזיים בליברליזם להיפתח לביקורות, לאמץ את חלקן ולהכילן בתוכו. תוך שהוא נהפך באופן זה לא רק למורכב ומעניין הרבה יותר כתיאוריה מסבירה ומפרשת, אלא לרלוונטי כהנחיה לפעולה חברתית ופוליטית ולחשיבה עליה. כך, למשל, מבקר מיל בחיבור זה את דיכוי הנשים בספֵרה הפרטית (שב'על החירות' הזהיר מפני התערבות יתר בה מצד החברה והמדינה). ובכך מאתגר בעצמו את ההפרדה בין הפרטי לפוליטי, שהתנועה הפמיניסטית תקרא עליה תגר כמאה שנה לאחר מכן. הוא גם מיטיב לאבחן ש
מעמדן שונה מזה של כל הקבוצות המשועבדות האחרות, בכך שאדוניהן דורשים מהן דבר-מה נוסף מעבר לשירות עצמו. הגברים אינם מסתפקים בצייתנותן של הנשים, הם חפצים ברגשותיהן. כל הגברים, מלבד האכזריים ביותר, מבקשים שהאישה הקרובה להם מכול לא תהיה שפחה מתוך כפייה אלא מתוך רצון; לא סתם שפחה, אלא שפחה חביבה.
המהפכה הפמיניסטית שתבוא אכן תעמיק חדור מכל המהפכות האחרות בהבינה שגם התא המשפחתי עצמו צריך להשתנות; בהיכנסה אל חדר המיטות ממש. ושונה מכל השאר בכך שהמדוכאות חולקות את יצוען עם מדכאיהן.
ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי כתבו הקדמה מקיפה ומאירת עיניים. אך דומה כי אורכה (מעל 30 עמ', כשהמסה עצמה אוחזת 140 עמ') ואופייה היו מיטיבים אתה לו היתה מתפרסמת, בשינויים המתחייבים, דווקא בסוף הספר, כאחרית דבר. מוזכר בה בקצרה הדיון הער שהתקיים בשאלה עד כמה היתה זוגתו של מיל, הארייט טיילור, שותפה לכתיבת 'שעבוד האישה' בפרט ולכתיבתו בכלל. בהתייחסותו של מיל עצמו לנושא, הוא טוען ש:
כאשר שני אנשים חולקים לחלוטין במחשבותיהם ובהשערותיהם; כאשר כל הסוגיות המוסריות או האינטלקטואליות בעלות העניין נדונות ביניהם בחיי היום-יום… אין לשאלה מי מהם אחז בעט נפקות רבה ביחס לשאלת המקוריות (…) כל מה שפירסמתי היה עבודתה של אשתי כפי שהיה שלי.
נשאלת השאלה, אפוא, מדוע למרות השותפות המוחלטת כמעט במחשבה, ביצירה ובעבודה, מתנוסס מעל הפרסומים הללו אך ורק שמו של מיל. וללב מתגנב הספק שמא גם כאן, הנאורים שבליברלים אינם מיישמים את שהם מטיפים לו. הנה לנו עוד דוגמא למה שמיעט להשתנות ב-150 השנים שעברו מאז ראה אור הספר המאלף הזה.
הביקורת התפרסמה לראשונה בהעוקץ
קרוא וכתוב 
פשטות הניסוח והניתוח – נדמה לי ששם כוחו של מיל, והוא עדיין טקסט פמיניסטי מעורר מחשבה, גם אחרי 150 שנה. אולי יעניין אותך לקרוא שיחה קצרה שקיימתי עם יופי תירוש על התרגום ועל מיל:
http://tinyurl.com/3y7xm6b
מאלף. במיוחד לי שבושתי אני מודה שגם את על החירות לא קראתי במלואו אלא הסתפקתי בדובשני ואני ממתין לסרט עדיין. שתי הערות לסדר על הנושא:
כפי שמורחב בלינק הנהדר של דפנה, אזי גברותי הנכבדות ולפני שאני שולח אתכן לברר I wonder where the devil my slippers are, אני רוצה להזכיר שגם בארץ ולא רק בעולם כולו בכללותו לפחות כ40% מהנשים (חרדים וערבים צריך לזה איזה ראשי תיבות טובים ) חיות בחברה שפורמאלית אינה מקבלת את האישה כיצור עצמאי בעל זכויות משל עצמו וכדאי תמיד לזכור את זה.
הנשים הללו דרך כלל מאד לא מוטרדות בקושיה האם אדונן יחלוק עימן את הקרדיט על המסות שהוא כותב. אלא מתעסקות באלמנטים הרבה יותר בסיסים של חוסר השוויון. ו
בכלל כפי שהכותרת מרמזת להיות בעל שפחות או למצער שפחה אחת זה על פניו הרבה יותר נוח מאשר האלטרנטיבה, ולדעתי אחד האתגרים הגדולים שיעמדו בעתיד לפני ההוגים והוגות בנושא לתת כבוד ומקום גם לעובדה שגברים "נדרשים" לוותר על זכויות היסטוריות שיש להם משחר האנושות ושזהו הזכרון הקולקטיבי של כולנו גם של הפוסט פמניסטית הכי רדיקלית שבנמצא.
בניגוד לציטטא של מיל שנשים נדרשות גם לאהוב את משעבדיהן וחיות איתם במיטה אחת. ובכן סוג הקשר הזה אינו יחודי כל כך אך ורק ליחסים של נשים וגברים. בתפיסה היהודית ובטח החסידית זה בדיוק סוג הקשר שנדרש עם קב"ה, נאמנות ונתינה מוחלטת מתוך בחירה ואהבת אמת.
יש דרש יפה מאד של הלוביצ'ר בעניין הזה שמסביר את הביטוי "כפה עליהם הר כגיגית" , עבד נאלץ לשרת את אדוניו ומכוח אדנותו אבל החסידים בוחרים שיכפה עליהם הר כגיגית. (למותר לציין שאת הדרש היפה הזה שמעתי בחברת גברים בלבד? והנשים היו בעזרת נשים בחלק השני של הבית והכינו אוכל) .
אבל לא רק בחב"ד , בכל המיששן סטיטמנט של כל מיני תאגידים גדולים נדרשים העובדים לא רק לבוא לעבודה אלא ממש לאהוב את התאגיד. ולקיים איתו יחסים מורכבים של נאמנות מוחלטת אם לא תמיד אז לפחות עד הרה אירגון הבא. בקיצור הקשר הזה שבו המשועבדת נדרשת להגיד תודה ולמחוא כפים בכל פעם שבעלה ובועלה מבקש משהו הוא לא יחודי כל כך רק לקשר בין גברים ונשים וזאת כאמור בניגוד גמור למה שמיל אמר.
מעניינים דבריך עדי. והרשה לי להוסיף תהיה: אמנם נוח יותר להיות בעל שפחות וכנראה קל להיות משעבד אבל בהיותנו יצורים תבוניים הייתי מצפה מרוב הגברים שייצרבו בסידור הזה ולו מתוך הבנה שבחברה משעבדת המון פוטנציאל אנושי הולך לאיבוד ואיזה דברים נהדרים (למשל מות פילוסופיות) יכול הפוטנציאל הזה ליצור אם לא ידוכא.
על כן כתבתי זה על פניו יותר נוח…
לדפנה
אני מוחה בקול גדול על טענתך שגברים הם יצורים תבוניים בעניני נשים ובטח בעניני תשמיש. הדבר הוכח פעם אחר פעם לאורך כל ימי ההיסטוריה האנושית. אבל יתרה מזאת אני לא אוהב את הנימוק התועלתני במלחמה לשוויון בטח מיגדרי אבל גם אחר. השוויון הינו ערך כל כך חשוב שגם אם אינו יעיל יש לדגול בו. ודוגמאות אפשר להביא מלא החופן החל בבעלות על עבדים סתם שהיא בוודאי יותר נוחה מאשר העסתקם וכלה בהליכה לערב הורים בבית הספר. למרבה הצער הרבה מאד פעמים זה כדאי להתנהג כחזיר זה פשוט יותר נוח. כיצורים תבוניים אנו אמורים לזהות את היתרונות שבחיים יותר שיווניים למרות היותם פחות יעילים. זה אגב ולא במפתיע הטיעון כנגד הקפיטלים שהעלה את היעילות לדרגת ערך עליון.
ככלל המעבר לחברה שיוונית כולל תמיד גם נטילת זכויות ממעמדות מסוימים במקרה של הפמינזם זה ממחצית האנושות. אין שום דרך לעשות את זה אך ורק בנעימים או בשיקולי יעילות. ועל כן בארננאד שאו אמר
I learned long ago, never to wrestle with a pig. You get dirty, and besides, the pig likes it
כדאי לזכור רק שג"ס מיל היה לא רק ליברל אלא גם פילוסוף תועלתני. על כן אין להתפלא שהוא, לפחות, מקדיש לנימוק התועלתני נתח נכבד בספרו.
אבל זאת הבעיה בעצם זה התמצית של הבעיה כמעט בכל תחומי החיים יעילות ופרגמטיות הם יכולים להיות כלים לא רעים לבצע דברים אולם ברגע שהם הופכים לערך הם מזיקים יותר מאשר מועילים.
לא מדובר במקרה הזה ב"יעילות" ו"פרגמטיות". מדובר בתועלתנות כזרם בפילוסופיה. כזאת המתחילה בכלל מתועלתנות של היחיד.
מכיוון שאינני תועלתנית, אין לך ויכוח איתי. אבל את מיל צריך לקרוא בהקשרו הנכון.