קרוא וכתוב

אפריל שבור מאת איסמעיל קאדרה. תרגם מאלבנית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. כתר 2010, 219 עמ'

ג'וֹרְג' בֵּרִישָׁה יורה למוות בזֵף קְרִיאֵצִ'יצֶ'ה. אשר על כן הוא גַ'קְס: בן-מוות. מי שהאחריות לשפיכת דמו של המת מוטלת עליו על-פי כללי גאולת הדם שמגדירים חוקי הקנוּן. הקנוּן הוא קודקס חוקים ביניימי ששלט בין השאר בצפון אלבניה למן המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-20. שנות השלושים של אותה מאה הם זמן התרחשותו של הרומן רב-העוצמה שלפנינו, פרי עטו של הסופר האלבני הפורה איסמעיל קאדרה.

את זֵף קְרִיאֵצִ'יצֶ'ה הרג בֵּרִישָׁה כדי לגאול את דמו של אחיו. גאולת הדם (או כפי שמקובל לכנותה אצלנו: נקמת דם) היא אחד ממוקדיו המרכזיים של הקנּון. "חוקת המוות" מכתיר אותה בֵּסיאָן ווֹרְפְּסִי, סופר צעיר שכתב על אנשי ההרים –הרמה ההררית שבה שולט הקנוּן. שבוי במושגיו הרומנטיים על האזור, הוא בוחר לבלות שם את ירח הדבש עם אשתו הצעירה דִיאָנָה. הזוג מגיע להרים מטירנה הבירה ועושה דרכו במרכבה מצועצעת. באותה עת ממש שבה ג'וֹרְג' בֵּרִישָׁה שם פעמיו אל ארמון הנסיך כדי לשלם את מס המוות המוטל על כל שופכי הדם באשר הם. בֵּרִישָׁה קיבל ארכה של חודש ימים עד שיותר דמו לנקמה, בהתאם לבֵּסָה: שביתת הנשק שמסכימה לה משפחת הנרצח, הנחשבת לאחד העקרונות העליונים של הקנוּן. הסרט השחור המעטר את זרועו מצביע על היותו חבר במעגל הפנימי של המוות. אך רואיו אינם יכולים לדעת האם הוא עתיד לרצוח או להירצח: חברי שתי הקבוצות עונדים אותו. זהו מעגל אינסופי של מוות שבו לכודות משפחות רבות מספור, לפעמים כפרים שלמים.

הקנוּן הוא חוקה של חברה שבטית: כלליו חלים על המשפחה המורחבת, שבמסגרתה מוגדרות ומוסדרות חובות היחיד וזכויותיו. מרחב התמרון של האדם היחיד במסגרת זו צר מאוד. רצונותיו אינם נחשבים ויכולתו לחמוק מהגורל שאליו נקלע אם משפחתו מעורבת בסכסוך דמים – כמעט אפסית.

באמצעות שני הסיפורים המצטלבים בוחן קאדרה, בין היתר, את המתח בין קדמה למסורת, את ההתנגשות בין המדינה המודרנית לחברה השבטית. את סיפורו של בֵּרִישָׁה הוא מיטיב יותר לספר. סיפורם של בֵּסיאָן ודִיאָנָה נוטה, בעיקר בהתחלה, אל הדידקטי: באמצעותו מוסבר הקנוּן מהו. "פראי וחסר רחמים" אומר עליו בֵּסיאָן, בתארו אותו לכלתו. אך ככל שמתלכדים שני הסיפורים כך משתנה גם איכותו ומכחול האמן של קאדרה צובע אף אותו.

ברמה אחרת, מייצגים שני הסיפורים את ארוס ותנאטוס. או אם תרצו במושגי המסורת העברית, חתונה ולוויה. הספר מסתיים בניצחון המוות. לא רק ליטראלית, אלא גם משום שהאשה שחוזרת לטירנה אינה אלא קליפה ריקה, לאחר המפגש עם המתים החיים של ההרים.

אפריל הוא שבור, או קטוע, בשל כך שרק את מחציתו צפוי לראות בֵּרִישָׁה בחיים. שאריתו נצבעת שחור. בין אם ימות ממש בין אם יחיה על זמן שאול, ממתין למוות האורב לו מעבר לכל פינה. יכול לצעוד רק באותן דרכים המוגנות על-ידי הבֵּסָה, או למצוא מקלט במגדלי הבידוד שבהם אסור לפגוע באיש – ערי המקלט של הקנוּן – שם יכהו עיניו. כל עוד לא גאל את הדם מתנפנפת חולצתו של המת מול פניו, להזכירו את חובתו. רק לאחר שימלא אותה תכובס החולצה ותשוב להיות צחורה. "אין לו חיים עד ליום שבו ייקח את חיי הזולת. אחר כך, רק לאחר מכן, למן היום שבו סכנה תרחף על חייו שלו, יתחילו הלכה למעשה חייו". חייו השאולים, השבורים. החיים האמיתיים, אפוא, אינם אלא ציפייה למוות. זוהי, כמובן, דרך אפשרית להתבונן על חייו של כל אדם.

הרושם שמותיר 'אפריל שבור' הוא עז על שום כתיבתו הפיוטית והקודרת של קאדרה, שפתו הלירית היפהפיה והתרגום היפה לא פחות.

אך מעצם מהותו של הקנוּן, שלטון המוות איננו רק אישי ואקזיסטנציאלי. יש, כמובן, גם מי שמרוויח ממנו. כמו תמיד. דם ודמים. בסיומה של אחרית הדבר שהוסיף רמי סערי, הוא מצביע על קווי הדמיון בין חברות שבהן לא חסרות הזדמנויות למות. שאין סוף לשפיכות הדמים בקרבן. סערי מבקש להצביע על הלקח הפוליטי: לא רק ש"מאחורי תאוות הנקם עלול להסתתר מישהו הגורף רווחים", אלא "שערך החיים גבוה מערכן של אבנים". את תרגומו הוא מקדיש לכל השותפים לאמונה הזאת.

פורסם בהעוקץ