היינו העתיד, ספרה של יעל נאמן, איננו רומן כפי שכתוב על כריכתו. זהו ממואר. ממואר קולקטיווי שעל-כן גם מסופר בלשון רבים. כי הכול היה רבים. ליחיד לא היה מקום. מרוב “לכל אחד לפי צרכיו” לא ראו את האחד שאת צרכיו ממלאים, כביכול. גאולת האדם תבוא דרך הקולקטיב. על הצרכים דיברו אבל את הרצונות האינדיווידואלים, כמו כל ייחוד, היו צריכים לבטל; בפני החזון והאידאה.
נאמן מעבירה נאמנה את סיפורו של דור שלם שנשרף באש הלהבה הקיבוצית. היא לא באה חשבון. היא באה מאהבה. גדושת זכרונות יפים מימי ילדותה ביחיעם. קולה כמספרת הוא מורכב. בלימודי הספרות קראו לזה מבע משולב. התמימות עוברת דרך הפריזמה של המספרת הביקורתית והמתוחכמת (אף כי רק במידה). שיודעת לשלב את המבט האירוני הבוגר בזכרונות הילדות. היא מתבוננת בעבר בסלחנות מה, שיכולים להרשות לעצמם מי שהיו נחושים בדעתם כבר בגיל 20 להיות ל-B.K, בוגרי קיבוץ. ניצולי קיבוץ, בז’רגון הפחות חביב. כן, כה נפלא היה להיות שותפים לניסוי הגדול ביותר בבני אדם שאנשים נטלו בו חלק מרצונם, כפי שהיא מיטיבה להגדיר זאת, עד כי נאמן נמלטה על נפשה מהקיבוץ מיד לאחר הצבא. נמלטה בעיקר, כפי שהיא מתארת כה במדויק, מתחושת האשם המובנית שהקיבוץ גידל וטיפח בכל בניו; כמין גיבנת שאין מפלט ממנה. מהדרישה, אני מוסיפה, לתת דין וחשבון תמידי לעוד מישהו. או לא פחות גרוע, לייצוגו הפנימי.
המציאות שעליה כותבת נאמן מוכרת לי עד דק. כמו לכל מי שגדלו באותן שנים בחינוך המשותף. לקרוא ב’היינו העתיד’ היה מבחינה זאת כמו להיכנס למכונת זמן. שוב, קולקטיווית. סיפורם של החריגים, השעירים לעזאזל, אלה שנטחנו לחלוטין בחינוך הקיבוצי – איננו מובא כאן. לפעמים נדמה גם שהיא מציירת מציאות תמימה מדי. או אולי מיתממת, כדי להעביר את הביקורת הנכונה על אז מנקודת המבט הפוליטית הבוגרת. אני מהמחזור של נאמן; אך בעוד שהיא מתארת את ההפתעה שאחזה בה כש”נודע” לה שבקעת הירדן היא בשטחים, אני השתייכתי לקבוצה שהנפיקה את מכתב ה-27. ושלא כמוני נאמן עוד גדלה בקיבוץ הארצי, המודע הרבה יותר פוליטית.
ב’הביתה’ של אסף ענברי, יש שלב שבו התנופה והרעננות הסגנונית נהפכים למונטוניים. ב’אנחנו העתיד’ קרה לי דבר יותר נורא. היה זה פלובר שאמר שכל “למרות” הוא “בגלל” סמוי. אז למרות, וכנראה מפני, שהמציאות של ‘היינו העתיד’ מוכרת לי כל-כך, בשלב מסוים הוא פשוט התחיל לשעמם.
מילא. אפשר היה הרי למצוא שמות תואר גרועים בהרבה לילדות בקיבוץ מאשר משעמם.
היינו העתיד מאת יעל נאמן. אחוזת בית, 216 עמ’
כל ביקורות הספרים
קרוא וכתוב 
תודה על ההפניה לספר שנראה כספר חובה. אמנם אני בן מושב עובדים בהוויתי אבל אחותי, אחייני והצאצאים גדלים ושייכים עדיין להוויה הקיבוצית השיתופית[השומר הצעיר] ביליתי בעצמי תקופה משמעותית מסויימת בקיבוץ בנח"ל ואחרי והיכרתי הרבה מאד בני קיבוצים.עד עצם היום איני חדל לתהות על טענת הפליטות או הגדרת בני הקיבוצים כניצולי הלינה המשותפת ועוד. בוודאי איני חסיד של שיטת החינוך המשותף ועוד פחות של הלינה המשותפת, אבל אני שואל ללא הרף את אלו שגדלו שם ובדרך כלל רבות מהתגובות הן דווקא ספוגות געגועים וזכרונות חיוביים-האם השתלטה קבוצה מסויימת של בני קיבוצים על השיח בתחום זה?
גם נושא ההתישבות ביש"ע בגולן לאחיר ששת הימים שייך לשברו של החלום. זו הייתה התקופה האחרונה בה התנועה הקיבוצית נקראה להתגייס לאתגר התישבותי ציוני-מכתב ה27 היה עוד ציון בשבר הפנימי בתנועת העבודה ובתנועה הקיבוצית וקריאת תגר על ערכיה הבסיסים ולטעמי גם על ערכי הציונות[ללא קשר להסכמה או אי הסכמה פוליטית להתיישבות ב"שטחים"].מי שהקימו את יחיעם וחניתה לא יכלו להבין מדוע קליה נערן וכפר עציון אינם בגדר התיישבות לגיטימית ומהווים מעשה לא מוסרי ובמה זכה הקו הירוק למעלת קדושה.
בסופו של יום התהליך הוא של התפרקות מערכים קולקטיביים וומשימות קולקטיביות לאומיות והצטמצמות בפרט ובמאוויו. זה כמובן אומר לא להתיישבות כערך,לא ללחיי שיתוף,לא לשאיפה לשוויון חברתי ולא לכל דבר ששמץ של משימה חברתית לאומית נודף ממנו- לרבות שירות בצבא.אלו פלגים שונים היוצאים מנקודות מוצא שונות ומתנקזים לאותו הים.
התנועה הקיבוצית ,ובעיקר קיבוצי השומר הצעיר, מיצבה עצמה כאלטרנטיבה ליהדות הרבנית, לעיתים אף כהתרסה.מכיוון שההתיישבות ביש"ע זוהתה עם השנים עם המגזר הסרוג, הלכו הקיבוצים בדיוק לקוטב השני, המתנגד לה.
מכאן גם נובע שיתוף הפעולה המתועב של התנועה עם הקרן החד"שה,משום שהאחרונה נלחמת בהתיישבות היהודית.
קראתי את הספר. לטעמי (ולא בציניות) זהו מסמך תעוד חשוב לארכיון התנועה הקיבוצית, ודייקת בהגדרתו כממואר. אולם הספר כתוב דל, עלוב ומשעמם. אני מסכימה איתך שזה אינו רומן, ולטעמי זו גם אינה ספרות. תהיתי באמת במהלך הקריאה היכן החריגים. התנועה הקיבוצית והחינוך המשותף הניבו כמה יוצרות ויוצרים גדולים (ביניהם למשל דליה רביקוביץ' ונורית זרחי – שגדלו באותו קיבוץ), שמרבים לספר על החריגות הזו שעיצבה את יצירתם. התחושה הדלוחה משהו בסוף הספר היתה שלכותבת אין הרבה מה לספר. הבינוניות מספרת על הבינוניות באופן בינוני.
רק בסוף הקריאה ראיתי שהיא כתבה בעבר ב"מטעם". איכשהו המידע הזה התאים להתרשמותי מהספר עצמו.
מעניין שאני מזדהה כמעט עם כל מה שאת כותבת כאן נעמה.
אני לא בת הניסוי הזה שקוראים לו קיבוץ אבל אני בת לאמא שגדלה כילדת חוץ ב
"מוסד", וכבת למשפחה שרובה הגדול מפוזר בכל קיבוץ אפשרי בארץ (בעיקר של השמו"צ אבל לא רק).
התחלתי את הספר בהתלהבות. נראה היה לי שהיא מייצרת כאן סוג חדש של פרוזה (כמו הנסיון המעניין שעשה אסף ענברי ב"הביתה"), אבל בניגו ד ל"הביתה" הבנתי את הפרינציפ די מהר ולא שרדתי.
ובכל זאת, אחרי הכל, אני אוהבת נסיונות ואני אוהבת יומרה. גם כשזה לא מצליח זה עדיין מרתק ובעיקר מרגש ומלא אומץ.