קרוא וכתוב

לא לישון לעולם מאת וילם פרדריק הרמנס. מהולנדית: רן הכהן. מחברות לספרות 2011, 282 עמ'

אלפרד איסנדורף, סטודנט הולנדי לגיאולוגיה, יוצא למסע מחקר בפינמרק שבצפון נורווגיה. מטרתו הרשמית של המסע לחשוף שרידי מטאוריטים ולכתוב על כך את עבודת הדוקטור שלו. מטרתו העמוקה – ללכת בעקבות אביו, ביולוג שנהרג במסע מחקר טרם מלאו לו שבע; "לנקום את מותו"; לזכות בהצטיינות בדוקטורט, בהכרה ובתהילת עולם מדעית. ברמה שמתחת לפני השטח, אפוא, היעד הוא שחזור. זה מה שעושים גיאולוגים, מבחינה מסוימת. אבל כאן מדובר ברובד הפסיכולוגי. שאף הוא חושף שכבה מתחת לשכבה. חזרה על משהו שלא הושלם בהצלחה מתוך מגמה להשלימו ובה בעת לתקנו. זהו, אם כך, ניסיון של פיצוי.

לפנינו סיפור מסע. וסיפור חניכה. אולי מודע לעצמו יתר על המידה מכדי להיות האחרון, אך ברמת העומק (שוב), מתברר אכן ככזה. פרדוקסלית אולי, כפי שעוד נלמד. מדובר, אגב, בלא פחות מיצירת מופת.

מסעו של אלפרד מתחיל ברגל שמאל: הוא יוצא לדרך ללא תצלומי האוויר החיוניים למחקרו. בלעדיהם, כמוהו כמעט כסומא המגשש את דרכו, כך יתחוור לו. איסנדורף מצטרף לשלושה נורווגים, המורגלים הרבה יותר ממנו במסעות כגון אלה, בתנאי שטח קשים ואקלים הפכפך. לא עובר זמן רב עד שמתחוור לו שהוא אינו מוכן למסע. כושרו איננו מספיק, הציוד שלו איננו מתאים ועד מהרה נהרס ותנאי השטח מתגלים כקשים מנשוא. שמש לוהטת ביום, קור מקפיא בלילה; נהרות שנעליו אינן מתאימות לחצייתם ובהחליקו הן מתמלאות במים, כמו גם המפות ושק השינה; גשם שחודר לאוהל ובכל מקום – יתושים. יתושים שעטים על בשרו גם מבעד לכובע הרשת ואוכלים בו בכל פה. זמזומם הטורדני והבלתי פוסק של היתושים מתחרה רק במחשבות הטורדניות שעולות בו עד מהרה ומאיימות להטביע את שארית ביטחונו העצמי. מעל הכול, השמש שלא שוקעת שם לעולם, חודרת אל ארובות עיניו ויחד עם נחרותיו של חברו לאוהל ומחשבותיו הלא פוסקות – לא מאפשרת לו לישון.

אחד מהישגיו הכבירים של הספר הזה הוא יכולת התיאור של הרמנס את קשייו הפיזיים של המסע, צעד אחר צעד. הקוראת חשה על בשרה ממש את המשא הכבד, 40 ק"ג, שעל גבו; את גרונו הניחר מהתנשפות; את הגולגולת המאיימת להתבקע מכאב; את עקיצות היתושים; את הזיעה הניגרת ממנו בתוך שק השינה הסגור עד צוואר; את הבגדים ספוגי המים שהוא נאלץ ללבוש באמצע הלילה שוב כדי להגן על בשרו; את כאבי הרגל הפצועה. את חששותיו שמא חבריו למסע צוחקים עליו מאחורי גבו, או גרוע יותר, מקללים את ההולנדי שנופל עליהם לנטל; הוא מרגיש זר: אולי התחושה הנוראית מכול. מסע מחקר ונורווגים לעד ירפררו לאמודנסן שהביס את סקוט בדרך לגילוי הקוטב הדרומי. המחסור בשינה נותן בו את אותותיו. מחשבותיו המבולבלות של אלפרד נהפכות לפרקים למחשבות שווא של ממש, רדוף בקנוניה שרקמו מאחורי גבו הפרופסור הנורווגי ותלמידו באוהל הסמוך כדי לשים אותו ואת המנחה שלו ללעג ולקלס.

אלפרד חושש שמא מסעו יהיה לשווא. את תסכולו קשה לבטא במילים. הוא אינו רוצה לתאר אלא לגלות, לא להכין רשימת מלאי, לתפקד כארכיבאי כמו רוב החוקרים, אלא למצוא משהו מדהים. לא כמו אמו, הידועה בהולנד בזכות ביקורות הספרות שלה, שאינן אלא תמצות ושכתוב של אלה שהיא קוראת בכתבי-עת זרים. מהו המדע? מהי יצירה? השאלות הגדולות האלה טורדות את מוחו כשאלות קיומיות בעוד השאלות הקיומיות הבוערות באמת שלפניו הן כיצד לא להחמיץ את האבן הבאה בעת חציית הנהר. לא ליפול. לשרוד. חברו הנורווגי אומר לו:

אנחנו אנשים אומללים, אומללים מאוד. יש הוגים שמדברים גבוהה גבוהה על העבודה היצירתית, המרוממת והמעניינת הרבה יותר מהעבודה השגרתית של כרטיסני אוטובוס, של עוזרות בית, של פועלים במפעל או של אנשים חסרי השכלה. אבל שום פילוסוף של התרבות לא מדבר אף פעם על כל מה שעושים היוצרים חינם אין כסף (…) ומה על היוצרים שנכשלו, מה בעצם ההבדל בין פועלים במפעל לבין אינטלקטואלים?

בשממה המרוחקת מכל ציוויליזציה יתבהר קוצר ידם של המדע ושל הקדמה האנושית. הרמנס, שספרו מתורגם לעברית כמעט חמישים שנים לאחר שראה אור, הגדיר את כתיבתו "ניהיליזם יצירתי". אך לפחות בקריאה אחת, דומה כי סיפורו חותר תחתיו. שכן על אף שכביכול אלפרד לא מגלה דבר, ודאי שלא את מה שעבורו הגיע לנורווגיה, הרי למעשה הוא מגלה את הדברים החשובים ביותר. ולכך מתייחס גם באופן פרדוקסלי שמו של הספר, כפי שעוד יתברר.

גם אם לא אמצא שום מכתש של מטאור, לא אוכל לטעון שלא מצאתי שום דבר. אלא שהדבר שאמצא לא יהיה קשור כלל לגיאולוגיה, לא יהיה אפשר כלל להכניס אותו למסגרת מדעי כדור הארץ או הקיום. או למסגרת של מדע כלשהו, לעת עתה. מדובר כאן במקרה שתיאר ויטגנשטיין: האופן שבו האדם מגיע לידי הבנה של משהו נטמע בתוך מה שהבין. כמו לומר: את זה הבנתי אחרי ששתיתי קפה חזק. אבל הקפה לא קשור בכלל למה שהבנתי.

אלפרד אמנם לא יוכל לטעון שלא מצא דבר ומה שהוא מוצא בסופו של דבר אכן אינו קשור כלל לגיאולוגיה או למדע ידוע כלשהו. אבל גם לא למה שהוא חושב שהוא מוצא: "הדבר שאני מתחיל להבין הוא איך בנוי העולם, לפחות העולם שלי. העולם שעלי למלא בו משימה ענקית, שעלי להצליח בו". איך בנוי העולם – זהו דווקא תפקידו המוצהר של המדע לגלות. מה שהוא יגלה אינם התככים האקדמיים שהוא חושב שנלכד בהם. גם לא ההסברים הפשוטים באמת. לא זה יהיה הגילוי האמיתי שלו, שלא ברור אפילו אם הוא מודע לו או שאנו חושפים אותו מאחורי גבו, מעשה גיאולוגים כמעט. (בעזרת המחבר, כמובן, שהרי העולם הבדוי לא יכול באמת לחתור תחתיו, בניגוד למספר).
הגילוי יהיה אמנם איך בנוי העולם שלו, אבל ברובד שונה לחלוטין. לא משימה ענקית להצליח בה, ואולי כן. רק שונה לחלוטין ממה שסבר. את מסע החניכה שלו עובר איסנדורף בהצטיינות יתרה, רק שמטרתו מסתברת כאחרת. וגם הדברים יקרי הערך, כך יתחוור לו ולנו, אינם דווקא מה שסבר שהם. אולי יש צורך במסע ארוך כדי לגלות זאת, אבל פעמים רבות הם כאן. ממש על כף היד.

Willem Frederik Hermans, NOOIT MEER SLAPEN