קומדיה בסולם מינורי מאת האנס קיילסון. מגרמנית: רחל בר-חיים. כאן ביתי, זכרונות. מגרמנית: דפנה עמית. כתר 2012, 207 עמ’
לנובלה השקטה והעמוקה של האנס קיילסון קומדיה בסולם מינורי, מוצמדת כאן הנובלה האוטוביוגרפית כאן ביתי וכן ראיון עם הסופר שהתקיים במלאת לו מאה שנים ופורסם לבקשתו כאחרית דבר לזכרונותיו.
אבל קומדיה בסולם מינורי היא העיקר. זהו סיפורם של זוג הולנדים המסתיר בביתם יהודי בזמן הכיבוש הגרמני של ארצם. סיפור רווי חמלה אנושית ופשטות, אך גם לא מקמץ באירוניה כשהיא נדרשת. כרוצה לומר לנו: זה אף זה הם החומרים של החיים. גם האקט ההירואי נהפך אצל קיילסון למה שבפשטות, מתבקש. הוא אולי מתחיל מפעולה פוליטית, אך עד מהרה מתבררות איכויותיו האנושיות דווקא. האדם הנוסף המצטרף לבית. עולם שלם. הנחבא מאחורי הדלתות נסתר מעין זר, מבקר ועוזרת, וחושש להתגלות. אך נסתר גם מבעלי הבית, וים ומרי. מה הללו יודעים על אורחם, המכונה ניקו? מה אנו הקוראים יודעים עליו? מה אנחנו יודעים על אחרים בכלל? גם כשהם, כביכול, קרובים כל כך? ודווקא אז? ומה אנחנו לא מגלים איש לרעהו כדי לשמור על משהו לעצמנו?
זה מתחיל כאקט פוליטי. “חובה לאומית”. “מבחינתנו זאת הדרך היחידה להמשיך להיאבק, לעשות משהו, להראות התנגדות. אי-ציות אזרחי”, אומר וים למרי כשהוא מנסה לשכנע אותה לקבל את ניקו. אבל גם “כולם עושים את זה”. לא כל כך נדיר, אפוא. אך בעיני הנדירות מצויה דווקא במעבר מהפוליטי לאנושי, שהוא העיקר. משהו שאצלנו רבים מדי מהזועקים את הסיסמאות הפוליטיות “הנכונות” – שוכחים.
ניקו מת במסתור. מדלקת ריאות. לא מוות הירואי. ויש בזה גם מן האכזבה. הרי החלום היה שניקו ייצא מהמחבוא כשתסתיים המלחמה, בניצחון פרטי שיצטרף לניצחון הכללי. סיפוק מסוים שכל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לו, כותב קיילסון.
והיה גם עלבון כלשהו, אכזבה קטנה, למה הוא היה צריך למות? למה דווקא הוא, האחד שהתחבא אצלם? הוא היה צריך למות מוות רגיל, נורמלי, כמו שמתים בכל תקופה, בעת מלחמה או בעת שלום, כאילו לגלג עליהם במוות הזה, הם שהסתירו אותו למטרה שונה לחלוטין. שהרי כדי למות הוא לא היה צריך להסתתר, הוא היה יכול למות כמו כל האחרים….
ונשארה גם האכזבה האנושית הקטנה, שהוא מת דווקא להם. לא בכל יום מזדמן לך להציל בן אדם. בלי להודות בכך, המחשבה הזאת עזרה לה לעתים קרובות להמשיך, כשהייתה מדוכאת מעט ומלאת ספקות, כשלא האמינה שתוכל לשאת עוד את המצב המסובך כל כך וחששה שתאבד את אומץ לבה. (…) כל זה התנדף כעשן, אפילו החלום לא היה עוד. לשלושתם לא שיחק המזל. אבל לו עוד פחות מאשר לשניהם.
כן, ניקו איכזב. אך בזמן הכיבוש הנאצי גם מוות כזה הוא בעיה. מה יעשו עם הגופה? איך לא יתגלו? הרופא המוזעק לביתם, ומסייע להם גם בבעיות הטכניות של המוות, “מנחם” אותם שיכול להיות גרוע יותר: יש הנולדים בנסיבות כאלה. “’לא ייתכן,’ גמגמה מרי. היא נבהלה. ילדים נולדים? האם אין לאנשים תחושת אחריות?”. כן, הם משתכנעים: “בהתחשב במצבם, עדיף איש מת במיטה על אישה עם תינוק צורח שזה עתה נולד”.
כך או כך, מוצאים עצמם וים ומרי עם איש מת בביתם. שלא ניתן להסביר לרשויות את נוכחותו אצלם. הם נאלצים להכניס אחרים בסוד העניין. אז גם מתברר שכמעט כל מכריהם וקרוביהם מעורבים בסיפורים מעין אלה. נוטלים סיכונים כדי לעשות את הדבר הנכון.
הנה הגיע הסוף, אחר מזה שציפו לו. “בדמיונם לא היה סוף לפני הסוף הגדול הכללי”. אבל הנה הוא הסוף הפרטי, הלא-הירואי, והסופי כל כך. של חייו של אדם.
אפילוג: ביתי בנכר
לאחר המלחמה נשאר קיילסון בהולנד שאליה נמלט מגרמניה ב-1936, הוכשר כפסיכיאטר והתמחה בהפרעות פוסט-טראומטיות בילדים. “להיות בבית בנכר – לעתים קרובות שאלו אותי איך הגעתי לתמונה הזאת הנראית כפרדוקס”, כותב קיילסון בכאן ביתי. “תשובתי היתה שכאן, בהולנד, מצאתי בסופו של דבר את העבודה שלי. לא סתם עבודה, כי אם העבודה שלי עם ילדים ומבוגרים, עם ניצולי הכיבוש, הרדיפות והגירוש, עם יהודים ועם לא יהודים (…) לפי התלמוד, שלוש האותיות המרכיבות את שם העץ [אשל אברהם – נ”כ] הן האותיות הראשונות של המילים העבריות אוכל, שתייה לינה. אברהם היה בבית במדבר."
להרגיש בבית בנכר, במדבר – זוהי אולי תעודת האדם האולטימטיווית. אולי לא מפליא שספר הביכורים של קיילסון, שיצא ב-1933, נקרא החיים נמשכים.
Hans Keilson, Komodie in Moll
