קרוא וכתוב

ארבעה גברים נעצרו בחשד לביצוע אונס קבוצתי בבת 18, שהתבצע על פי החשד בסוף מסיבת סיום בית הספר, באחד הישובים באזור ירושלים. הפרטים כולם עדיין לא ידועים, אך מה שהתפרסם מזעזע דיו. שניים מהחשודים הם מאבטח ומציל. מי שהיו אמורים להגן, להציל ולהעניק ביטחון – פלשו ותקפו. לכאורה. השופט שהאריך את מעצרם של הארבעה קבע: "בדיקה רפואית מראה שקרה, השאלה מי עשה מה". מה שלא נתון לשאלה הוא חייה של הנערה שנהרסו.

ויש עניין נוסף שמושך את תשומת הלב בסיפור הזה. המשתתפים, כך דוּוח, צילמו את הנערה בעירום באייפד שלהם. צילום כזה של הקורבן מתחיל להסתמן כתופעה. גם הארוע בחוף בוגרשוב צולם. גם ההתעללות של נערים בפליט זר – צולמה. כך מספקים התוקפים סיוע למשטרה, שכבר יודעת מיד להחרים את הטלפונים הניידים או הטאבלטים של החשודים שהיא עוצרת. ולעיתים מתגלות בהם גם ראיות לעבירות אחרות, שאינן מושא החקירה הנוכחית שהיא מנהלת. אבל אותי מעניינת התופעה הסוציולוגית-התרבותית שבה תוקפים מצלמים את קורבנם. הם הרי לא עושים זאת כדי לעזור למשטרה.

לצילום כפרקטיקה תרבותית פנים רבות. אבל מעניין לציין את המצלמה כנשק (המלה האנגלית shoot משמעה הן צילום סרט הן ירי). כאשר גבר מצלם את קורבנו, האשה העירומה, הוא מנכס אותה ומשפיל אותה בה בעת. הופך אותה לראיה להפעלת הכוח שלו עליה. שבה היא לא רק נתונה לחסדיו מכוח עוצמתו הפיזית, לא רק מופשטת – ההשפלה הפומבית התדירה של נשים באשר הן – אלא מתועדת כך במצלמתו. תמונות קורבנותיו שהוא נושא עימו כקרקפות על חגורתו. אות לשווי השוק הגברי שלו.

בספרה הצילום כראי התקופה כותבת סוזן סונטאג על האופן שבו המצלמה משמשת כהרחבת איבר המין הגברי; פולשת, מסיגת גבול ומנצלת:

למען האמת, שימוש במצלמה אינו דרך טובה כל-כך של מגע מיני. שכן, חייב להיות מרחק בין הצלם לבין הנושא. המצלמה אינה אונסת או אפילו בועלת אף שהיא עשויה לדמיין זאת, לפלוש, להסיג גבול, לסלף, לנצל וכן גם – בקצה גבולה של המטאפורה – לרצוח (…) המצלמה בתורת איבר הזכרות היא לכל היותר גרסה ערטילאית של המטאפורה הלא-נמנעת שכל אחד נדרש לה בתת-המודע שלו. גם אם מודעותנו להזיה זו מעורפלת, אנו נוקבים בעצם בשמה בלא עידון שעה שאנו מדברים על 'טעינה' ו'הכוונה' של מצלמה, או 'ירייתו' (Shooting) של סרט.

המצלמה אינה אונסת ובועלת (על אף שהיא יכולה לחדור ולהסיג גבול), אך היא משמשת לתיעוד מעוות של אלה. לאחר שהפקיע את גופה מרשותה, פלש אליו ועשה בו כרצונו – מקפיד האנס לתעד את כל אלה ולתת ביטוי גלוי לאשר עולל. כדי להבטיח שגופה לא יחזור אליה, שהוא מנוכס אליו לעד. באונס קבוצתי במיוחד, משאיר כל אחד מהגברים "חותם" בגופה של הנאנסת – שגבר אחד חדר אליו לפניו וגבר אחר יחדור אליו אחריו. ה"בעילה" חוזרת כאן למובנה המקורי והפרימיטיבי, של קניית בעלות. על גופה של האשה. מה שהגברים השותפים לאונס מתקשרים ביניהם באמצעות גופה, כדברי התיאורטיקנית הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, הוא את העליונות שלהם עליה ואת שליטתם. והצילום הוא העדות לשליטה.

ודבר אחרון. משום מה הקפידה התקשורת לציין כי בין ארבעת החשודים שני יהודים ושני ערבים. או לפי גרסה אחרת ערבי ואריתראי. קרובי משפחתו של המאבטח החשוד מיהרו להכחיש כל מעורבות אפשרית שלו ואמו צוטטה כאומרת: "הוא לא היה נותן לגויים לגעת בבחורה יהודייה". ליהודים הוא כנראה כן היה נותן. "לגעת". ללמדכם, שמה שחשוב כאן הוא המוצא ולא האונס. אבל דומה כי בעצם השותפות לפשע לכאורה, מתגלה לפתע הפלורליזם הישראלי במלוא הדרו. לתפארת מדינת ישראל. יהודים, ערבים, זרים – כולם ללא הבדל דת וגזע שותפים לחגיגה. על גופה של האשה.

התפרסם כפוסט אורח בסלונה