קרוא וכתוב

בארץ המובטחת מאת סבסטיאן בארי. מאנגלית: צילה אלעזר. אחוזת בית 2012, 259 עמ’

ההווה הסיפורי של ‘בארץ המובטחת’ הוא בן 17 ימים. 17 הימים שחולפים מאז שהתאבד ביל, נכדה של המספרת לילי, שאותו גידלה מגיל שנתיים, לאחר שחזר ממלחמת המפרץ. הפאבולה המסופרת היא בת שבעת עשורים. סיפור חייה של לילי הקרבה לגיל 90. והרבה מעבר לכך. סבסטיאן בארי, מהסופרים האיריים הנודעים בני זמננו, אוהב לשזור את הסיפור הכללי והלאומי בפרטי-משפחתי ולספר אותו דרכו.

לכן סיפורה של לילי ביר הוא סיפורה של אירלנד והקנאות הפוליטית של המרד האירי בשנות ה-20, שמנתקת אותה באכזריות ממשפחתה ומבריחה אותה ואת ארוסה לארה”ב. הארץ המובטחת (On Canaan’s Side) היא אמריקה, כמובן. במידת מה מעניין היה לקרוא את הספר בימים שלפני הבחירות בארה”ב, קצת אחרי ספר אחר לגמרי שעוסק בפוליטיקה האמריקאית, גם שם דרך סיפור אישי של התבגרות. בעיקר לאחר נאום הניצחון מעורר ההשראה והתקווה של אובמה. בארץ המובטחת אכן הכול אפשרי. היא מקבלת אליה את הנמלטים  – את הנידחים, העניים, ההמונים המצטופפים, חסרי הבית, סחופי הסופה – כמילות שירה של אמה לזרוס החרוטות על פסל החירות. ולמרות שהגורל מכה בלילי שוב ושוב, ללא רחם, היא מצליחה להשתקם ולבנות בה את חייה. ובד בבד גם להיתקל פנים אל פנים, בהתנגשות חזיתית רבת מכאוב, עם המלחמות בארצות רחוקות שאליהן שולחת אמריקה את בניה. והם חוזרים מהן שבורים בגוף ובנפש. המומים כמו עגלים בבית המטבחיים. לא מצליחים למצוא את קצה החוט שעליו ישזרו בחזרה את חייהם. לא זוכרים את המנגינה, כלשונם. אומללים ומובסים. “באמריקה”, אומרת אחת הדמויות בספר, ”הכול אפשרי. הכול גם נכון וגם לא נכון באותה נשימה”.

אבל ‘בארץ המובטחת’ הוא יותר מכל סיפור פואטי, לירי ממש, ועצוב עד אין קץ, על חיים רוויי סבל ואובדן. “איך אנחנו שורדים? איך אנחנו לא נמחצים?” שואלת את עצמה לילי כשהמוות רודף אחריה לראשונה גם באמריקה והיא עוברת בתוכה לארץ אחרת, שדבר לא הכין אותה לקראתה. ולמרות הכול אומרת לנו לילי בסופו של הספר כי היא אסירת תודה על חייה, עד בלי די. שכן החושך הממלא את ביתה כשהיא חוזרת אליו בסוף כל הדברים היה “חושך כל כך חשוך שהוא נראה לי כמו אור”. כי אכן, בתוך החושך זורח אור גדול. גם בחשכת חייה של לילי. והיא היטיבה לראות גם אותו. ולדעת כי יכולה היתה להיות, והיתה, גם מאושרת. שסיפורה אינו רק “סיפור של סבל ואימה”, כדבריה, אלא גם של יופי רב ואהבה. ואולי אפשרות של סליחה, לפחות לעצמה. וזאת הסיבה שסיפורה, וידוי כלשונה, איננו רק קורע אותנו לגזרים מרוב כאב אלא גם משרה עליה ועלינו את יפעת השלווה.

בתחילת הספר שואלת את עצמה לילי: “איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר? הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה, והוא בוודאי צליל קטן וחלוש”. אבל הצליל הזה, בלבוש הפיוטי שמעניק לו סבסטיאן בארי, איננו קטן וחלוש. הוא  הרבה יותר מדממה, על אף שזאת מכילה את כל הצלילים כולם. הלב השבור של לילי מעניק לנו ספר נפלא.

Sebastian Barry, On Canaan’s Side

כל ביקורות הספרים