בקצה המדבר מאת סמנתה הארווי. מאנגלית: עידית שורר. כתר 2010, 302 עמ’
מוות הוא העולם שאליו מגיע האיש לאחר שאיבד את זכרונו, אמר אלן רנה. שעסק רבות בסרטיו בשאלות הזיכרון והשכחה והקשר שלהן לחיים. 'בקצה המדבר' הוא ניסיון ספרותי לעקוב אחרי איבוד זיכרון והתפוררותו. המתרחשים במחלת האלצהיימר. המספר – אדריכל בשנות השישים לחייו – מתאמץ לשחזר את חייו, קרעים קרעים, הנגלים אליו מבעד מוחו המתפורר. פתיתים המרחפים באוויר. האם בתו חיה או מתה? על מה נכלא בנו בבית הסוהר, שאותו תכנן? “אני זוכר את האיש הזה, הוא חושב. ראיתי אותו כבר”. ומי האשה הזאת, החולקת איתו את מיטתו? הוא מתאמץ לזכור. אבל כל חייו נפרמים ושוב אין חוט מקשר. יש סיפור. חיים, משפחה וקריירה. אבל מספר החולה באלצהיימר הוא כמובן דוגמא מובהקת למספר בלתי מהימן. היה או לא היה? האם מה שהוא זוכר אכן קרה? ומה אינו זוכר? חלק מהדברים אנו מנסים לשחזר מהדמויות האחרות או מהקשרים שנוצרים בין התמונות והאפיזודות החוזרות ועולות. אבל גם נקודות הציון של הדמויות הבריאות הסובבות אותו מובאות מפיו. האם אכן אמרו מה שאמרו שקרה? “הוא מחפש את הדפוס ואת הדפוס בתוך הדפוס”. וגם אנחנו מחפשים. ומשחזרים. השלמת הפערים המוטלת על הקוראים מקבלת כאן ממד קריטי. אבל אף היא בלתי אפשרית.
בסופו של דבר אנו נשארים עם מה שעומד במרכז הספר – לא השאלה מה היה אלא האופן שבו אי אפשר כלל לשחזר אותו. האופן שבו דורסת המחלה את תאי המוח ומותירה אחריה שממה. 'בקצה המדבר' הוא תרגום לא מוצלח במיוחד של שם הספר, שבמקורו האנגלי – The Wilderness – מרמז לשמות שעושה האלצהיימר במוח האנושי ולחורבן שהיא ממיטה עליו. שממה.
אי אפשר כמובן לדעת מה חווים חולי האלצהיימר, במיוחד לא כשהם במצב מתקדם, ואיך מורגש בדיוק תהליך ההתדרדרות הקוגניטיווי האפל שעובר עליהם. אבל הארווי, בהישג ספרותי מרגש וראוי לציון, נותנת לנו את התחושה שכך בדיוק. כך ממש נפרם המוח האנושי, תפר אחר תפר, מקשריו למציאות.
Samantha Harvey, The Wilderness
קרוא וכתוב 
יש ספר בשם "החיים במבוך" שנכתב על ידי חולת אלצהיימר. אחרי שקראתי אותו החלטתי שאם אלקה במחלה הזו אני מתאבד , אפשר לחיות בכיסא גלגלים, בלי ראיה או בלי חוש השמיעה אבל לא לזכור את הילדים שלך?
קראתי את הספר לפני כשנה. ספר מצויין, קשה, עוכר שלווה, מדכא ובאותו זמן אנושי מאוד.
תודה, אקרא את הספר