קרוא וכתוב

יוצר ההדים מאת ריצ’רד פאוארס. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עם עובד 2012, 514 עמ’.

צפונותיו של המוח האנושי, והיחסים בין “נזר הבריאה” לבין עולם הטבע ושאר שוכניו, שכביכול נמוכים ממנו במדרג האבולוציוני, הם שניים מנושאיו העיקריים של יוצר ההדים. ספרו הראשון של ריצ’רד פאוארס המתורגם לעברית (ומעמיד לכך אתגר לא פשוט), זכה ב-2006 ב-National Book Award היוקרתי בארה”ב. ובצדק רב. זהו רומן אמריקאי מבריק, מתוחכם ומעמיק. 

מארק שלוטר מתהפך לילה קפוא אחד עם הטנדר שלו ומגיע עם פגיעת ראש קשה לבית החולים. אחותו קרין שלוטר עוזבת את החיים החדשים שבנתה לה – שכל כולם היו ניסיון בריחה כושל מעיר הולדתה הקרתנית – וחוזרת לקרני, נברסקה, כדי לסעוד את אחיה. ההתאוששות ארוכה וכואבת. “המוח הזוחלי שלו מראה פעילות יפה”, אומר לה הרופא המטפל. ומה באשר למוח הגבוה יותר? במבנה היונקי לא נראה נזק ברור אך דומה כי יש “דקירות באמיגדלה”. ובמוח האנושי, שמעל המוח היונקי? “הוא מרכיב את עצמו מחדש. הפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית שלו מתאמצת להסתנכרן לכלל מודעות”. קרין, שנאלצת להתפטר מעבודתה, מתמקמת בביתו של אחיה, מטפלת בכלבתו ומתמסרת לשיקומו. אך כשמארק מתחיל אט אט לחזור לתפקוד מתגלה בת לוויה חדשה. תסמונת נדירה בשם קפגרה – זיהוי כושל של אנשים קרובים, בשל נתק של המנגנון המעבד אסוציאציות רגשיות מהזיכרון ומיכולת הזיהוי הוויזואלית – גורמת לו להאמין כי אחותו אינה אלא כפילה מתחזה. קופי קרין, כפי שהוא קורא לה. היחידה שהוא נותן בה אמון היא ברברה גילספי, סייעת לאחות המתמסרת לטיפול בו מעבר לכל חובה מקצועית.

בייאושה יוצרת קרין קשר עם ד”ר ג’רלד ובר, נוירולוג נודע, המסתקרן מהמקרה הנדיר במיוחד של קפגרה כתוצאה מפגיעת מוחית ולא כתסמונת פסיכיאטרית. ובר – ככל הנראה בן דמותו הספרותית של אוליבר סאקס – מגיע מניו-יורק לנברסקה ונוטע תקווה בלבה של קרין וגם אצל מארק (המכנה אותו “שרינקי”). הציפיות נהפכות עד מהרה לאכזבה כאשר הוא שב כלעומת שבא אחרי שמיצה את כל המידע שהוא יכול לשאוב על המקרה המעניין, ובלי להושיט עזרה של ממש. לעומת זאת את ובר עצמו עתידה המעורבות במקרה לטלטל באופן שכלל לא ציפה לו; על אף (ואולי בגלל) הידע הרב שיש לו במבנה השברירי של התודעה האנושית.  המוח הוא אכן ”בלתי אפשרי, כמעט כל יכול ושביר עד בלי די”, כפי שמצטטת לו קרין מתוך אחד מספריו שלו עצמו. המוח, והאדם.

מי שנשאר לתמוך בקרין הוא בעיקר דניאל ריגל, חברה לשעבר (וגם חבר נעורים של אחיה), שהיא מחדשת עִמו את הקשר ועוברת להתגורר אתו כאשר מארק משוחרר לביתו. דניאל הוא נער טבע המקדיש את חייו לשימור הסביבה. במאבק למען שמורת עגורים שתגן עליהם עת הם חונים לאורך נהר הפלאט בנדודיהם השנתיים ויוצרים חיזיון מרהיב מאין כמותו. שמורה שקיומה מאוים על-ידי יזמי נדל”ן הלוטשים עין למשאבי הטבע שהם יכולים לנצל לצרכיהם, כשהעגורים עבורם אינם אלא אטרקציה תיירותית שניתן להפעיל כמסחטת כספים לצורך פיתוח עתידי.

ספרו של פאוארס רחב יריעה, “שאפתני”, כפי שאוהבות להכתיר כריכות לא מעטות של רומנים לאחרונה (תואר המעורר מיד את השאלה האם הוא ממלא את הציפיות שהעמיד לעצמו). הוא מפגין עבודת תחקיר מרשימה בתחום המוח האנושי על תפקודיו והפרעותיו; ונוגע בנושאים רבים נוספים כמו החיים בערי הסְפָר האמריקאיות, אתיקה מחקרית וטיפולית, זיכרון וזהות, אהבה ונאמנות: אולי רק דמות אחת ביוצר ההדים אינה בוגדת באנשים שהיא קרובה ללבם. ולא רק מארק, כל אחד מהם מתפרק בדרכו. וצריך לבנות את זהותו מחדש. לא פיענוח של תהודה מגנטית אלא ההד שאנו מעוררים בלב האנשים שמסביבנו, ומה שמהדהד מהם בנו, הם המסייעים בהבנת התהליך הזה.

בעוד שהנוירולוג הופך את סיפור “המקרה” להצגת קרקס – ומואשם בניצול לא אתי של הפציינטים לצורך פרסום – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, ומגשימים, אפשר שיהיה בו יכולת ריפוי יותר מכל הבנה כיצד פועלים מוליכים עצביים ונוירוני מראה במוח. ואם נעניק לרמיזה הזאת בסוף הספר את המובן המטא-ספרותי המתבקש, הרי מלאכת הבדיה של הסופר יכולה ללמד רבות את חוקר המוח.

הספר בנוי מחמישה חלקים, בעקבות חמש שורות הכתובות על פתק שנמצא מונח ליד מיטתו של מארק בבית החולים שעה שהיה מחוסר הכרה. ולא ברור כיצד הגיע לשם. פתק משורבט בכתב יד רופף:

אני אף אחד
אבל הלילה בדרך נורת’ ליין
אלוהים הוביל אותי אליך
כדי לתת לך לחיות
ולהחזיר מישהו אחר.

מי הכותב? מי באמת קיבל חיים ומי הוחזר? – התעלומה רודפת את מארק ונפתרת רק בסוף הספר. אך במובן מרכזי העגורים הם גיבורי הספר הזה לא פחות מגיבוריו האנושיים. כמייצגי הטבע שהתודעה האנושית מבקשת לשעבד לצרכיה (טרם התאונה עבד מארק כטכנאי תחזוקה בבית מטבחיים): “וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ”. המדרג שאנו רגילים לקחת כמובן מאליו בין הברואים מועמד כאן בסימן שאלה. המוח האנושי הגבוה יותר לכאורה מתגלה לעיתים כעושר השמור לבעליו לרעתו. לא רק שיש לו רבות ללמוד מן הטבע – אולי את הדברים החשובים באמת, שמהם גָּלָה – אלא שמה שהוא מעולל לטבע מסכן את כל שוכניו, גם אלה האנושיים. “שביר עד בלי די”.  בסופו של דבר, לא ברור איזה מין צריך כאן להציל מן האדם. אם ימשיך בפועלו, יהיו כולם – כולל הוא עצמו – מינים נכחדים.

Richard Powers, The Echo Maker

כל ביקורות הספרים

.