כלבי זיכרון מאת מדלן טיין. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. כתר 2013, 192 עמ'.
רדופים על-ידי עברם, יוצאים שני חוקרי מוח המתגוררים כיום בקנדה למסע. הירוג'י, בן למשפחה יפנית, נעלם יום אחד ממרכז המוח במונטריאול. הוא יוצא לחפש אחר אחיו, ג'יימס, רופא בצלב האדום שנעלם בקמבודיה. שלושים שנה אחרי מסע החיפוש הקודם שלו, בתום המלחמה שם. ג'ייני, תלמידתו שהגיעה מקמבודיה וכיום חוקרת מוח עצמאית באותו מרכז, יוצאת בסופו של דבר בעקבותיו, כשהיא משאירה מאחוריה את משפחתה החדשה, בן זוג ובן קטן. אך מסעה העיקרי הוא בזיכרון. קרעים קרעים. ערבוביה של מציאות קשה מנשוא וחלום או הזיה. שהם לעיתים הדרך היחידה לשאת את משא הזכרונות הזה או לשחזר אותו בדרך שניתן יהיה לשאת אותו. גם מסעה של ג'ייני הוא במובן מסוים בעקבות אח אובד. אך לא כזה שעוד אפשר לחפש אחריו.
מילדות בקמבודיה תחת שלטון האימה של הקמר רוז' ניתן לשרוד רק אם יודעים איך לפצל את הנשמה. שלא תרגיש את מה שמעוללים לגוף. שלא תחוש את מה שמעוללים לה עצמה. אלף נשמות צריך כדי לשרוד. גירוש המוני, עינויים, "הודאות", מחנות עבודה וחינוך מחדש, רעב מצמית, הרג ועוד הרג ועוד הרג. אלפי גופות. רבבות של גופות. מאות אלפי גופות. באחד הפשעים הגדולים נגד האנושות שהתחוללו במאה ה-20. "כמה מיתות נוכל לשרוד, כמה מיתות נוכל לשאת, כמה מיתות מגיעות לנו". מציאות שבה אי אפשר להיות עוד ילד. מציאות שבה נערים יורים בבני אדם ללא הנד עפעף, בשוויון נפש כאילו ניערו סמרטוט רטוב. במציאות כזאת אף פעם אינך יודעת מנין תיפתח הרעה. וגם אינך יכולה להבין דבר. לשום דבר אין סיבה. רק שרירות לב של זוועות חסרות פשר. עוד ועוד מהן במֵאָת הזוועות. “חברה חדשה”. "מהפכה". אשר עוללו בני אדם לבני אדם. איש שוב אינו יודע מי הוא ולא מה שמו. "שמות אינם אלא הברות חלולות שאינן אומרות דבר, והאדם מאבד אותם בקלות כפי שהוא מאבד חליפת בגדים, אח או אחות, עולם שלם".
"איך נוכל להציל את עצמנו ועדיין להתחיל שוב, איך נוכל לשמור חתיכה אחת ולזנוח את כל השאר? החורבן נע תמיד מבחוץ פנימה, גם אל החדרים האחרונים והגבוהים ביותר". ג'ייני הצילה את עצמה. בדרך לא דרך, שבה אבד אחיה, הגיעה לוויטנאם. מביטה לאחור פעם אחרונה. אבל את החורבן, את כל החתיכות האחרות, קרעים קרעים, היא ממשיכה לשאת בתוכה, בחדרים האחרונים והגבוהים ביותר. חדרי הלב. רדופה בהתקפי בכי וזעם שבנה הקטן אינו מבין את פשרם, מאשים את עצמו כדרכם של ילדים. וחומה מתגבהת בינה לבין אישהּ; חומות המפרידות אנשים מהקרובים והאהובים ביותר, שהם כזרים להם. משום שאלה קרועים מהם בפצעים שאין להם ארוכה, אחוזים בטראומות עבר שאוהביהם בחייהם החדשים לא יוכלו לעולם להבין. כל אחד מהשלושה, בדרכו, מנסה להביא דברים על תיקונם. אבל נדרשת פרידה וירידה חזרה לשאול כדי לנסות ולשוב ממנו מוטלאת ולו בחלק מקרעי הנפש.
לטיין אין אלא מילים, על מגבלותיהן ידועות. "אין לי מילים למה שנעשה", אומרת ג'ייני במקום מסוים, שבו התיאור לא יכול להימסר כפשוטו. אך בכלבי זיכרון המילים נהפכות למדיום. שדרכו מדבר הזיכרון. מדברת התודעה העירומה. נאמר הבלתי ניתן לדיבור. גם את ההישג הזה קשה לתאר במילים. דבר, זיכרון. והזיכרון מדבר את עצמו.
כלבי הזיכרון הם גם כלבי השמירה. של הזיכרון, של היקף הראייה (Dogs at the Perimeter הוא שמו המקורי של הספר), של מה שאפשר לראות, שמסתיר תמיד את מה שאי אפשר. וכלבי השמירה של הנפש, לבל תתפרק שוב.
צריך להרפות כדי להתחיל במקום חדש. לבקש מרוחות הרפאים של העבר שיניחו לנו ללכת. והמרחב שנוצר הוא כה שברירי. גם אותו מצליחות מילותיה המכשפות של טיין לשרטט. כמו שתי ידיים האוחזות בזהירות ביניהן אוצר מקודש, רוטט ובלתי נראה. שהוא חיינו. חיינו הבלתי ניתנים לתיאור והשבירים לאין קץ. שאת קרעי זכרונם אנו מנסים להטליא; שלפצעיהם אנו מנסים להעלות ארוכה; ושאת שבריהם אנו מנסים לאחות.
Madeleine Thien, Dogs at the Perimeter
קמבודיה/ג’ואן באאז
קמבודיה – המילים
ועוד משהו על קמבודיה, הכחשה ושתיקה
