קרוא וכתוב

את הפוסט הבא כתב פרופ' נורמן גארס, פרופסור אמריטוס למדע המדינה מאוניברסיטת מנצ'סטר, מומחה למארקס. הוא פורסם בבלוג שלו (נורמבלוג) ומובא כאן בתרגום חופשי שלי, ברשותו הנדיבה.

שש תזות על מותה של מרגרט תאצ'ר / נורמן גארס

לא חשבתי לכתוב על זה משהו, אך בימים האחרונים אנשים אחרים גילו התעניינות במה שיש לי לומר – כאילו נורמבלוג היה עיתון ארצי, מה שהוא לא. הבהרתי בעבר שאינני מעריץ של גב' תאצ'ר המנוחה, אף כי עם תחום חריג אחד. ואולם מה שאני מרגיש מחויב לומר לאור הדיון בחלק מהעיתונות והאינטרנט בימים האחרונים, מנותק מכל זה.

(1) בחברה תרבותית, אנשים חבים חובת כבוד לגוססים, למי שזה לא כבר מתו ולאבלים. זוהי חובה פשוטה של אנושיות. כל אחד ואחת מאתנו ניצבים מול מותו או מותה במוקדם או במאוחר. וככל שזה מהווה שגרה, זוהי עדיין – בכל פעם – טרגדיה קטנה: חיים שלמים, עולם פנימי מלא, היו ואינם. עם כל ההבדלים בינינו לבין אדם אחר, עם כל זה שאיננו מחבבים אותו, עלינו לראות איזה אובדן שאינו בר תיקון מעורב בכך, ולציין זאת באופן הולם. יכולים להיות חריגים לנורמה הזאת – רוצחי המונים ודומיהם – אך הם מעטים ואינם צריכים לכלול פוליטיקאים שנבחרו באופן דמוקרטי בקהילה שלנו, ככל שיהיו שנואים על-ידי יריביהם.

(2) חובה זאת של כבוד איננה כוללת בחובה חובת דיבור של כבוד או חוסר ביקורתיות כלפי הרקורד הפוליטי או הציבורי של אדם שמת זה מכבר. מדוע שזה יהא כך? מותו של אדם הוא באופן טיפוסי העת שבה חייו או חייה נכתבים ומוערכים באופן הפעיל ביותר. חלק מההערכות חיוביות ואיש אינו מבקש להוריד את הטון או שהן יהיו נייטרליות. כך גם אין סיבה להימנע משיפוטים שליליים, מזלזלים או אפילו מגנים. זהו המוניטין או המורשת הפוליטיים העומדים לשיפוט. יהיה זה ‘סידור קלפים לא הוגן’ של דיון פוליטי להתייחס לביטוי של נקודת מבט חיובית על חיי המנוח/ה כלגיטימי, ואילו לדעות ביקורתיות כבלתי נאותות.

(3) לצהול בפומבי על מותו של יריב פוליטי דמוקרטי, דיבור על לרקוד על קברו, קיום מסיבות רחוב לכבוד הארוע וכן הלאה – הם בזויים. הם מצביעים יותר על המוסר שממנו מושפעים מי שנוטלים חלק בארועים כאלה מאשר על מושאם. חשבו על כך שיום אחד תהיו אתם אלה שתמותו, ויהיה אשר יהיה מה שעשיתם או נכשלתם מעשות בחייכם, תהיו ראוים לאהבה של אלה שמרגישים כך כלפיכם ולמשהו טוב יותר מעליזות אכזרית מאלה שלא.

(4) שכן, שימו לב שמרגרט תאצ'ר לא היתה עדיין ראש ממשלה בזמן שמתה. מותה לא שירת סיום של תקופה שבה היה לה כוח פוליטי. כך ששמחה על שנפטרים ממנה במובן זה איננה חלק מהעניין. היום שבו סיימה את תפקידה כראש ממשלה ארע כבר לפני למעלה משני עשורים – יום בו רבים, כולל אני עצמי, שמחו לראותה עוזבת. אך הכוח שהיה לה והמטרות שלשמן השתמשה בו לא יכולים להצדיק את הצהלה הנוכחית.

(5) שימו לב, גם, שהמורשת הפוליטית של תאצ'ר, ההשפעה המתמשכת של מה שעשתה בתפקידה, לא השתנו בדרך זו או אחרת עם מותה. הן ימשיכו לעשות את דרכן בעולם, מקום שבו גם יתנגדו להן, עוד זמן רב. לכן אין הצדקה אפשרית לביטוי של שמחה פומבית גם על בסיס זה.

(6) לא, כאשר מרגרט תאצ'ר מתה היא היתה אשה זקנה וחולה, עם אנשים סביבה שדאגו לה. ליהנות מזה זוהי חוסר אנושיות שאינה נזקפת לזכותם של אלה שכה שוקעים בהתענגות על כך. הם שוכחים את האמת הפשוטה והמתמשכת ביותר למען תענוג רגעי מכוער.

עוד מעניין לקרוא:
הלייבור שם קץ לתאצ’ריזם