“לכו למשטרה” – יש המפנים את הנשים שהעידו בפני תא העיתונאיות על הטרדות לכאורה מצד העיתונאי עמנואל רוזן. עד אז תשתקו. אתן והעיתונאיות. אני בהחלט בעד לפנות גם למשטרה כשמדובר בעבירות פליליות לכאורה. לפעמים זה גם נדרש כדי שאפשר יהיה לפרסם את שמו של הנילון בלי חשש לתביעת דיבה. אבל הנה, הוא פורסם גם בלי תלונה, על סמך תחקיר (חשיפה על אחרים תמיד קלה יותר מטיפול ראוי במה שקרה אצלך במערכת וכמובן אין קשר בין השניים…). ומה, בכל התחקירים שמכינה התקשורת היא מחכה טרם פרסומם לתלונה במשטרה?….
הנה תזכורת: החוק למניעת הטרדה מינית יוצר שלושה ערוצים אפשריים לטיפול בהטרדות מיניות. אזרחי, פלילי, ובמקום העבודה. החוק מטיל חובות ברורות על מעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות ולשם כך אין צורך אפילו בתלונה רשמית. סעיף 7(א)(2) לחוק קובע ברורות כי
על מעביד לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהן, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.
הנה כי כן, “שידע אודותיהן”. לא “שהוגשה לו תלונה אודותיהן” בהכרח. הוא יכול לדעת כי אחרים, לא הנפגעות, מביאים לידיעתו. הוא יכול לדעת כי זה common knowledge במערכת, ונעשה לעין כל בדסק, כמו במקרה אחר.
מסבירה ד”ר אורית קמיר, שיזמה והשתתפה בניסוח החוק: “כוונת החוק היא לחייב את המעביד להבטיח לכל עובדיו סביבת עבודה חופשית ונקייה מהטרדה מינית – בלא קשר למידת האומץ של מוטרד מסוים ונכונותו להסתכן ולהתלונן על הטרדה או התנכלות".
למעשה, מעסיק שאינו מטפל בתלונות או במקרים של הטרדה מינית המגיעים לידיעתו חשוף בעצמו לתביעה משפטית. [ס’ 7(ג) לחוק].
אין אפוא שום הכרח בתלונה למשטרה במקרה זה או במקרים אחרים על מנת לטפל בהם. אף כי בוודאי שיש ליידע את הנפגעות בכך שעומדת להן האפשרות הזאת.
אחר כך אפשר לדון באופן הטיפול במשטרה במקרים כאלה; להזכיר אילו יסורים עוברות מתלוננות; כיצד דמן נשפך בתקשורת ע”י “מקורבים” וכבודן היה למרמס (ע”ע א’ מבית הנשיא); כמה פעמים רבות דווקא הן מוצאות עצמן מחוץ למקום העבודה; אפשר להזכיר שגם גברים שלא שתקו – במשרד ראש הממשלה! – מצאו עצמם בחוץ; אפשר לשאול מדוע מתריסים דווקא נגד העיתונאיות “איפה הייתן עד היום?”: כן, מנשים מצוּפה סולידריות עם נשים, אבל המפגע של הטרדות מיניות הוא מפגע חברתי; הוא איננו עניינן בלבד אלא גם של גברים. לא רק כי לפעמים גם הם מוטרדים. והיו רבים כאלה שידעו ושתקו. אפשר להזכיר למי שהתנפלו עליהן עכשיו, כשהפסיקו לשתוק, שהן עושות לינץ’, איך אחרי פרשת קצב כולם שאלו למה שתקתם ולא דיווחתם אם ידעתם…
הדיון בהטרדות מיניות, כמו בעבירות אחרות, איננו משפטי גרידא. ואל לנו ליפול במלכודת הזאת. האם העובדה שחלה התיישנות על עבירה מינית שבוצעה לכאורה נגד אשה אומרת שהיא לא יכולה לדבר עליה? האם אסור לקיים דיון ציבורי על הטרדות מיניות שארעו טרם כניסתו של החוק הרלוונטי לתוקף? והאם זה פוטר מאחריות מוסרית מעסיקים שידעו, לא עשו דבר וממשיכים היום לאתרג את הנוגעים בדבר? (מסכן רוזן, הוא כנראה לא מספיק עם “הדעות הנכונות”…). מה עם נורמות שאינן משפטיות? האם כל שאינו פלילי, או לא יעמוד במבחן דיני הראיות – ראוי שיתקיים? האם זוהי סביבת העבודה (והחיים) שאנחנו רוצים בה? הגיע הזמן לתבוע מחדש את כבודו של הדיון הנורמטיווי והציבורי בנורמות מוסריות ואנושיות, במקום העבודה ובכלל. אבל במקרה זה, כאמור לעיל, גם לשונו של החוק ברורה.
הערה מנהלתית: התקבלו מספר תרומות לבלוג דרך כפתור הפיי-פאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמים/ות.
קרוא וכתוב 
ידי הארץ גם לא נקיות מרוזן, והם יודעים את זה,אבל מישהו היה צריך כבר. תודה על פוסט סופר חשוב.
נאמר בחוק שהמעביד ידע אודות ההטרדה לא שחשד ולא שהיה לו יסוד סביר לחשוב ולא מאחר ששומעה עקשנית עובקת מפה לאוזן וגונבה גם לאוזנו של מהעביד.. לקבוע חובת פעולה אקטיבית של המעביד הניזונה רק מעדויות שמיעה ורכילות במקום עבודה-זה קצת מרחיק לכת.
אין ולא יכול להיות ואסור שיהיה תחליף לתלונה מפורשת כדי לברר עובדתית מה באמת קרה במישור היחסים שבינו לבינה.כבר הייתי עד לכמה מעשים של המעבידים שנראו לי מהצד כהטרדה עד שהבנתי שבמערכת היחסים המסויימת הזו זה לא היה כך. מי שמנסה ליצור דיני ראיות אחרים במקרה של תלונות על הטרדה מינית אומר בכך שזכויות האדם, שהן גם זכויות נאשמים וחשודים אינן חלות כאשר מדובר בעבירת מין-הטיעון הזה בעצם קיים מזמן והמגמה לכרסם בהגנות של נאשמים ושודים בעבירות מין הוא מגמה מדאיגה ביותר.
באשר לעימנואל רוזן-אם מדובר במטריד סדתרי אין כל סיבה שהמוטרדות שאינן בודדות לא יגשו להתלונן כדת וכדין ואז רוזן יוכל להתגונן כדת וכדין והאמת תצא לאור ואם אכן הדברים נכונים אז יש לטפל גם במישור הפלילי וגם במישורים אחרים בכל חומרת הדין.
וזה הזמן להרים תחקיר על רחבעם זאבי כאלוף פיקוד מרכז, שכל חיילת חדשה בבסיס היתה עוברת בלשכתו ל"ראיון" אישי.
אפילו כאשר פורצים לנו הביתה יודעים כולם שאין טעם בתלונה למשטרה – אלא ככורח של חברות הביטוח.
תודה לאל, יש היום אינטרנט ופייסבוק. לא צריך לשתוק, ולא חייבים לרוץ למשטרה. פשוט מאד, לכתוב סטטוס שאומר – "עמנואל רוזן מטריד מינית את מי שהוא יכול".שהוא ירוץ. שהוא יגיד "השמיצו אותי. שפכו את דמי". שהוא יתלונן. כך בדיוק קרה עם קצב הטיפש.
העיקר, והצורך היחיד, הוא החשיפה. אם יש דרך לחשוף לאור, שכולם ידעו, כך שעוד אחת שנפגעה תצטרף ותגיד "גם אני", ואחריה עוד אחת ועוד אחת.
מדובר בעבירות שנעשות כולן ותמיד בחושך, רחוק מעין רואה (או שהרואה גם הוא שותק בחושך). החשיפה לבדה פותרת ומונעת 99% מהבעייה.
וכל הסיפור הוא באמת לא עניין מגדרי, וטוב ויפה שהזכרת זאת – "אפשר להזכיר שגם גברים שלא שתקו – במשרד ראש הממשלה! – מצאו עצמם בחוץ"
רק שים לב שאתה נותן פתח גם למצב שבו מישהו יכתוב סטטוס לאמור: "יעקוב זנדמן מטריד מינית את מי שהוא יכול".
אוזלת ידן היחסית של רשויות החוק המסורתיות, אין בה כדי לייתר אותן ולהחליף אותן במסגרות אחרות לא מבוקרות.
מדובר בהמשך ההזניה המתמשכת של חזקת החפות שגם את(נעמה) כתבת עליה ובבקורתיות. זה פשוט לא יתכן שאלו שיש להם גישה לתקשורת יקיימו משפטי שדה בהם מוציאים להורג באופן ממוקד את מי שרוצים ברעתו. מקרה רוזן אינו העניין, מדובר בנושא רחב יותר והעובדה שמדובר כאן בתלונה של נשים אינה הופכת את משפט השדה למוצדק.
מעבר לכך, זה הופך להיות ריטואל מעליב מאד לי כאשה, נשים חזקות, מצליחות ובמשרות משמעותיות אינן מתלוננות על הטרדות מיניות ונזכרות שנים אחר כך, העניין הופך לגרוטסקי משנה לשנה. מה הדוגמה שאנו נותנות לילדות שלנו? אל תתלונני, התלונה תזיק לך, זה סתם כאב ראש, יש לגיטימציה לאשה להיות חלשה ופחדנית ולדבר מאחרי הפרגוד עשר שנים אחרי. מדובר בתא העיתונאיות, אם גם הן משליכות בוץ אנונימי ולא מגישות תלונות רשמיות. מה תעשה המתמחה לראיית חשבון במשרד בפתח תקווה?
[…] היחיד לשאלות חברתיות ומוסריות. כפי שהיטיבה לומר נעמה כרמי בבלוג שלה בו היא מסבירה שבמקרה של החוק נגד הטרדות מיניות הכללים […]
[…] « לכו למשטרה? – לא חובה. תזכורת […]