1. (א) כפי שכתבתי מיד עם תחילת הפרשה, אין שום חובה להתלונן במשטרה על הטרדה מינית כדי שהיא תטופל על-ידי המעסיק. החוק קובע את חובתו לעשות זאת באופן נפרד. למעשה ערוץ 2 טיפל בכך כאשר פיטר את עמנואל רוזן בעבר, עוד מידע שמשום מה מתגלה לעיני הציבור רק בעקבות התפוצצות הפרשה. ערוץ 2 לא עשה זאת על סמך "שמועות" אלא על סמך מידע, תוך קיום הליך שבו נמסרה הן גרסה של הנפגעת הן של רוזן (כך על פי הדיווח בידיעות של שבת). לו רוזן היה סבור שההליך לא היה תקין או שנעשה לו עוול – הוא היה מן הסתם תובע את הערוץ. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, ציינה אף היא בתוכנית 'תיק תקשורת' שהחוק אינו מחייב תלונה במשטרה. ועוד דברים חשובים. רוזן נמצא כיום בחופשה או השעיה מתוך אותה חובה בדיוק של המעביד לברר מידע המגיע אליו. תא העיתונאיות פנה למנהליו של רוזן בערוץ 10 עם החומר הרב שברשותו, בדיוק כפי שהיה עליו לעשות, כמו גם מאוחר יותר לראש אגף החקירות במשטרה, בבקשה שזאת תפתח בחקירה. המשטרה גם לא צריכה לקבל תלונה כדי לפתוח בחקירה במקרה של חשד לעבירה פלילית אם יש. בסופו של דבר, כידוע, היא נפתחה.
(ב) יצירת סביבת עבודה נקייה מהטרדות איננה עניין למשטרה! למרות שחובתו של המעביד ליצור אותה מעוגנת כיום בחוק והוא חשוף לתביעה (אזרחית) היה ומעל בה. ניתוב הכול לתלונה במשטרה ימקד את השיח בשאלות אחרות, אבל לא יביא לסביבת עבודה כזאת. אנחנו מוכרחים לחזור ולהבין שיש גם נורמות שאינן משפטיות. ושצדק אינו נעשה רק בבית משפט (הציניקנים יאמרו ששם הוא בדרך-כלל לא נעשה). כאילו מדובר בעניין בינארי: או פלילי או צח כשלג. המשפט הוא סף מינימום, לא חזות הכול. אפשר לצטט את מי שאמר: נו, אני אף פעם לא יצאתי זכאי… נניח שכל מה שעשה רוזן לא היה פלילי. האם זה תקין בעינינו? האם גברים היו רוצים שנשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם או אמהותיהם (לא, לא מטרידים רק נשים צעירות) יעבדו בסביבה כזאת?
2. שמו של עמנואל רוזן פורסם בתחקיר עיתונאי שהתבסס על כעשר עדויות (מאז התוספו עוד), תוך שניתנה לו זכות התגובה. האם זה "לינץ' עיתונאי"? האם כשמדובר בתחקירים אחרים, שגם הם יכולים להרוס את שמו של אדם, דורשים שתוגש קודם תלונה למשטרה? פעמים רבות הסדר הוא הפוך, התחקיר מביא לחקירת משטרה. זה אחד מתפקידיה של תקשורת. היא בהחלט צריכה לבצע אותה באופן אחראי. וזה ממש לא חדש שהיא בוחרת בקו צעקני, מתלהם וצהבהב. כאן נראה במיוחד אפקט מטוטלת: בהתחלה שתקו שנים על שנים ועכשיו אולי מחפשים את הדם (או מנסים להצדיק את עצמם ועל כך מיד). כמדומני שיואב גלנט איננו רמטכ"ל היום בגלל תחקיר עיתונאי ללא תלונה במשטרה. כדאי מאוד לקרוא את קלמן ליבסקינד על הפרשה. הן על הטענה "משפט שדה", הן על תפקיד התקשורת, הן על ניתוב כל הדיון לשאלת ה"פליליוּת".
3. דינמיקת ההמון במדיה החברתית עלולה להיות מסוכנת ולהיגרר לפעמים גם לסממני התנהגות של אספסוף. נשמעים שם גם קולות אחרים, אגב, הקוראים לריסון. וגם כאלה שהמשיכו לתקוף שם את הנפגעות ואת התנהלות תא העיתונאיות. במקרה של רוזן נגרם בה נזק לשמו הטוב (במידה והדברים אינם נכונים). הרעש הגדול במיוחד שנוצר בפרשה זאת במדיה החברתית ובתקשורת נובע להבנתי משני גורמים: (א) היותו סלב. ככזה, הוא נהנה מתשומת הלב כשהיא חיובית ונפגע ממנה כאשר היא מכאיבה. היה רצוי להוריד קצת את עוצמת הלהבות? בהחלט כן. (ב) הסטנדרטים הכפולים של התקשורת: עד כמה היא נוהגת בביתה כפי שהיא נוהגת באחרים ואיך היא דורשת (ומקיימת) חשיפה בכל מקרה אחר כשלא מדובר בבשר מבשרה. למעשה, חלק מתגובת היתר התקשורתית (לא הפייסבוקאית) היא ניסיון "לפצות" על השתיקה המתמשכת של שנים, מתוך רגשי אשמה עליה, כנראה.
4. אפרופו רגשי אשמה: יש מי שמיהר לפרסם כתב הגנה על עצמו. עם כל הבעייתיות שבשתיקה, מוטב היה לפוסט של רביב דרוקר שלא היה נכתב משנכתב. לפעמים ההתנצלות (או האפולוגטיקה במקרה זה) גרועה מהחטא. וזוהי דוגמא קלאסית. מתוך כל מה שאפשר לומר על הכתוב, וכבר נאמר, אתרכז ביחסו לעובדה שהיתה ידועה לו שערוץ 2 פיטר את רוזן בשל 'התנהגות שאינה הולמת'. העיתונאי החוקר הסתפק בכך שנאמר לו שמדובר ב"רומן בהסכמה שהסתבך" (וקנה את זה שבגלל זה פיטרו את הטאלנט ולא את התחקירנית הזוטרה, כן?), מה שלא היה מקבל בשום הקשר אחר שאותו היה חוקר כעיתונאי. (אולי זה קשור לכך שהערוץ שלו קיבל את הטאלנט ואולי לא). אין זה מרחיק לכת לשער שבמקרה אחר, עם כל מה שהוא שמע מחוץ לזה, חושי הרחרוח שלו היו מסתיימים בתחקיר נוקב ב'המקור'. דרוקר גם מדבר בשם אשתו, העיתונאית ענת גורן, כאילו אין לה פה; ולא שם לב אפילו לפוזה הפטרונית שהוא תופס בזה. "כל מה שידעתי על עמנואל רוזן?" יותר מדויקת תהיה הכותרת "כל מה שאף פעם לא רציתי לדעת על עמנואל רוזן. ובעיקר לא רציתי לשאול. גם אחרי ששמעתי". כמו כל מי שידעו ושתקו – ולא מבינים אחר-כך למה נשים "לא מתלוננות". כאילו חומת השתיקה וההשתקה הזאת שמולה הן ניצבות לבדן אינה עוד גורם.
5. פייסבוק, אמרנו, הוא כלי בעייתי. הוא בכלל מעורר בנו תגובתיות לא טובה – לכולנו יש דעה וגם תגובה לכל סטטוס שמפורסם שם. תגובתיות היא גרועה כי היא גורמת לנו להיות כל הזמן ב-mode של היענות לטריגר חיצוני, בלי לשהות רגע עם עצמנו, מתוך קשיבות והתכווננות לעצמנו. קשב שמאפשר לבדוק אם אנחנו באמת רוצים להגיב ואיך. לא לכל דבר חייבים להגיב, ופייסבוק די משכיחה את זה מאתנו. היה טוב לו כולנו היינו מנומסים ומתחשבים בזולת, ונכון להאיר את הבעייתיות של השיח הזה ולבקר אותו כשצריך. אלא שלא כמו גל"צ, פייסבוק איננו כלי תקשורת צבאי שבו העורך יכול להורות לכתבת שלא להתראיין בנושא (בכלי תקשורת אחרים). וכנראה שצוקרברג לא יסגור את הפייס אפילו אם יקבל הוראה ממפקד גל"צ. כדאי לשים לב שדינמיקת ההמונים והשיח האלים מתקיימים בפייסבוק כל הזמן בנושאים רבים. אנשים מפרסמים שם תמונות ושמות של אנשים שלטענתם גנבו, הונו או תקפו (אותם או אחרים), מה לא. אבל האשמה בלינץ' ובמשפט שדה עולה כמעט רק כשמדובר בחשיפה ופרסום של עבירות מין לכאורה. מעניין.
6. משפט שדה? הדינמיקה הזאת מאוד קשה למי שעומד במרכזה. אינני מזלזלת בה כלל ועיקר, ולבי בעיקר לבני משפחתו (הוא חשב עליהם פחות, מסתמן). אך גם עם פייסבוק, חריצת דין וענישה עדיין נשארו בסמכותם של בתי המשפט. רוזן יושב כרגע בבית משום שיצא לחופשה/השעה עצמו עד לבירור הדברים. כך נכון וכך היתה התקשורת עצמה דורשת מכל בכיר ב”תעשייה” אחרת במצב דומה. ויש לשים לב שבניגוד לפורומים או לטוקבקים, רוב הפעילות במדיה החברתית מתבצעת שלא באופן אנונימי. אנשים מפרסמים בשמם ותמונתם. לנפגע עומדת לא רק האפשרות לטעון ולהגיב באותם מקומות עצמם, אלא גם הזכות לתבוע לשון הרע. ובכך לקבל פיצוי על הפגיעה בשמו הטוב, אם אכן התקיימה. הנזק כבר נעשה? כן, אבל כך זה תמיד כשמדובר בתביעות נזיקין. תובעים על נזק שכבר נעשה ומקבלים עליו פיצוי, אם זוכים.
רוזן "גמור"? הוא לא יוכל לחזור לעולם לעבודה בתקשורת, גם אם "כלום לא ייצא מזה" (בפלילים, הכוונה)? אני חולקת על התחזית הזאת. ראינו כבר נבלות גדולות מאוד חוזרות ומקבלות עבודה. ויש כאלה שפשוט נשארים ומוגנים כאתרוג כשעמיתים ועורכים בהווה ובעבר ובהווה יוצאים להגנתם. כשרק פרצה הפרשה "יעצתי" לערוץ 10 להגיב בפראפרזה על תגובתו של מו"ל הארץ: "אילו הטענות היו מוכחות רוזן לא היה ממשיך להופיע בערוץ 10. אך השתכנענו שאין להן בסיס". השתכנענו. אגב, מי שהעידה – בשמה ופניה הגלויים – מול מצלמות ערוץ 10 (מה לעשות) על הטרדות שהיתה עדה להן – לא זומנה לשום בירור במערכת הארץ שעל בסיסו הם "השתכנעו" שם, הצדיקים.
7. חזקת החפות היא חזקה בפלילים. חזקה (presumption) במובן שנטל הראיה הוא על המאשים ועד שלא הצליח להוכיח זאת מעל לספק סביר, על פי כללי הראיות הנהוגים בפלילים, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע. גם מי שמואשם בבית משפט בפשעים הנתעבים ביותר נהנה מחזקת החפות וזכאי לכל הערבויות של ההליך ההוגן. אבל זוהי כאמור חזקה בפלילים. חזקה זו אינה אוסרת על אשה לטעון – גם בפומבי – שהוטרדה או הותקפה. היא אינה אוסרת על עיתון לפרסם תחקיר של עדויות כאלה, כנכתב לעיל. (בתביעה אזרחית, כמו של לשון הרע, מדובר בדרישה ראייתית חלשה בהרבה, של מאזן הסתברויות). האם מעסיקיו של רוזן בערוץ 2 פגעו בחזקת החפות שלו משפיטרו אותו בעקבות מידע פנימי שביררו (סמכות הנתונה להם על-פי חוק, כאמור, מעבר לעניין הנורמטיווי)? ודאי שלא.
מהדיון בפרשה מסתמן שאסור כבר לומר דבר בזירה הציבורית בלי להגיש קודם לכן תלונה במשטרה או למצער להגיש תצהיר חתום על-ידי עו”ד.
וכל מי שמיהרו לקבוע שמה שמיוחס לרוזן הוא לא הטרדה (“רק מסרונים”. נו טוב, אז גם הנשים רק דיברו…), או חלילה אונס לכאורה (“"זה היה רחוק מאונס”, היא לא אמרה לא אז הוא רק “לקח בלי לשאול”, כדברי דרוקר) – אלה לא שמו עצמם לשופטים? ואיפה הם שפטו, בבית משפט?
8. מותר לבקר את תא העיתונאיות או את הדס שטייף. אמנם קצת משונה לקרוא – בנוסח הפוסל במומו פוסל – טרוניות על סגנונה של שטייף מפי מי שסגנונם שלהם הוא אגרסיווי, אלים וברוטאלי. אף כי, אמת, פחות עילג. בעיקר, מעניינת הטענה שהכותבים מוצאים עצמם "נדחקים" להגן על רוזן. מדוע בעצם? מה, אי אפשר להכיל מציאות מורכבת? אי אפשר לחשוב שהדס שטייף עברה גבול בהתבטאויותיה, ומשלב מסוים החלה להזיק בהתנהלותה (overkill) למאבק חשוב, בלי "להיאלץ" להגן על עמנואל רוזן? כמו בטענה נגד ה"לינץ'" בפייסבוק, מצטייר הרושם שהטענות הללו עולות רק במאבקים מסוג זה, על עבירות מין (מאבקים הדורשים הרבה פעמים התנהלות קצת פחות מנומסת מול הכוחנות מהצד השני, ויש תמיד כאלה ששוכבות על הגדר ומשלמות מחירים, בין אם המתלוננות בין אם מי שנלחמות את מלחמתן של החוששות להתלונן). דווקא ורק כשזה אמור בכך פתאום כל האנשים הטובים "נאלצים" תמיד לתמוך במי שמואשמים כמטרידים וכתוקפים. ולעסוק תמיד לא במה שמיוחס להם אלא בסגנון של מי שמוציאה את זה לאור. להרוג את השליחה. הרושם שנוצר הוא שיותר משהם "נאלצים" ו"נדחקים" לתמוך בפוגעים ובתוקפים – הם פשוט מוצאים תירוץ לעשות זאת.
הדינמיקה בפייסבוק מטרידה? כן. גם הדינמיקה שבה שואלים נשים "למה אתן לא מתלוננות?" – אם הן לא. "למה אתן מתלוננות רק עכשיו" – אם הן כן. Let’s face it, אם כבר מדברים על פייס: גם זה חלק מהדינמיקה של האשמת הקורבן.
אפילו מחליפו של רוזן בהנחיית ‘תיק תקשורת’, רוגל אלפר, בחר לסיים את הטיפול בפרשה בתכנית בגיחוך של: “אפשר גם להגיש תלונות נגדי והן ייבדקו בכל הערכאות כולל במשטרה”. כי זה מין עניין משעשע כזה, הטרדה מינית. שמריצים עליו דאחקות.
אף אשה לא תלך בנסיבות כאלה לבד להתלונן. גם במשטרה מפרסמים תלונה כזאת כי יודעים שהיא תביא עוד כשמדובר בדפוס סדרתי. תא העיתונאיות עשה כאן עבודה חשובה ונדרשת של הצפה ויצירת מאסה קריטית. אבל מה שמדאיג את עורך העין השביעית ועורך הארץ לשעבר הוא ש"ארגון שזו מטרתו עלול להפוך את מקומות העבודה לזירה מתמדת של חשדנות ועוינות". סביבת העבודה מזוהמת לא בגלל ארגון שמנסה לנקות אותה, מרמרי, אלא בגלל המטרידים. ולפני שאתה קורא לנשים "לא להסתתר מאחורי חומות מגן" ולהיחשף בזהותן – כדאי שתלמד מה קורה לנשים שכן מתלוננות גם בשמן. (בסעיף הבא). ספר לי עוד, חנוך, מה עשית למען סביבת עבודה נקייה מהטרדות. אה, כן, פירסמת מאמר אפולוגטי מביך. גם אז כבר קבלת על “החוק החדש”. והצדקת את המשך ההעסקה: "כותב כמוהו ראוי לבמה הולמת". נתנחם בכך שלמי שהיה ספק הולך ומתחוור שהכותב והבמה פשוט מגיעים זה לזו.
9. "תנו למשטרה לחקור ולבית המשפט לשפוט". לפני שאנחנו שולחים את הנפגעות לשם ורוחצים בניקיון כפינו (העיקר שפייסבוק יהיה נקי) – כדאי לזכור שיש לנו אחריות למה שקורה שם, שיש לו קשר ישיר למיעוט התלונות (באותם מקרים שנשים מתגברות על נטייתן להאשים את עצמן על שהוטרדו ולהתבייש בכך שנאנסו, קושי שאנחנו כחברה תורמים לו בהאשמת הקורבן). כל פרשה חדשה כגון זאת מעלה את השאלה “מדוע אינכן מתלוננות?” והתשובות בדמות סיפורים רבים מספור על היחס המחפיר והמחליא שקיבלו נשים שכן עשו זאת – מציפות ומאיימות להטביע. צריך רק לקרוא. לא רק בפייסבוק אלא גם באתרים ובעיתונים. לפני שאנחנו שולחים אותן להתלונן או ש”ישתקו”, יש לנו חובה כחברה לתקן את המצב הזה. שבו במשטרת ישראל (אם לא סוגרים את התיק), בבתי המשפט ובעיקר בזירה הציבורית והתקשורתית הן מופשטות עירום ועריה. מוצגות כמופקרות, שקרניות וזונות על-ידי היחצ”נים להשכיר המנהלים נגדן קמפיין ביבים ועורכי-הדין של הנאשמים שאינם בוחלים בדבר; למרות שעברן המיני של נפגעות בעבירות מין אינן רלוונטי וכאילו שרק לבתולה הקדושה מותר לטעון שהוטרדה מינית. כולם מתוזמרים בסיועה הנלהב של התקשורת. לא סתם מתוארת החוויה הזאת כאונס שני (ושלישי ורביעי). המוסיף לפגיעה הראשונית עשרות מונים. בהליכים הנמשכים לעיתים שנים ומעוררים שוב זכרונות קשים מנשוא. מתלוננות נהפכות לקורבן כפול. בדרך שמן מוכתם, עברן מוכפש, הן מאבדות לעיתים קרובות את מקום עבודתן (ולעיתים גם את הסיכוי למצוא כזה בעתיד), את כבודן ואת פרטיותן. זאת אחרי הסבל והנזקים – לעיתים ממושכים – שנגרמו מהעבירה עצמה. כדי לעבור את כל זה נדרשות תעצומות נפש שקשה בכלל לתאר. גם נשים שבחרו להגיש תלונה במקום העבודה מצאו עצמן פעמים רבות יעד להתנכלויות שממאיסות עליהן לא רק את עבודתן אלא את חייהן, או שהן מפוטרות בעוד שהמטריד ממשיך בעבודתו.
זה מה שעוברות נפגעות הבוחרות להתלונן בעולם שהוא עדיין גברי ומוטה באופן מובנה לטובת גברים. שגברים קובעים בו את הנורמות ובעיקר מפעילים כוח. בין אם כוח אלים בין אם כוח ממשטר. בלי פעולה נחושה שתבטיח הגנה בערוצים הרשמיים והממוסדים של רשויות החוק; בלי מאבק על זה שכל היחס של רשויות החוק והמעבידים ישתנה; בלי תביעה לרפורמה מקיפה בכל היחס במשטרה לתלונות על עבירות מין; בלי לקיחת אחריות על המרחב הציבורי כדי שיתנקה מהזוהמה הזאת – רק להגיד לנשים “לכו להתלונן” הוא אקט של השתקה. כן, ושוב: יש סכנות במדיה החברתית. אבל כפי שכתבה טל רובין במאמרה שומרי החוק מהבויז קלאב, “אם הטיה מובנית היא מאפיין מרכזי של משפטי שדה, אז ככלל, משפט שדה זה מה שנעשה לנשים בין כותלי בית המשפט, בתחנות המשטרה, במקום העבודה, ברחוב, ובחברה בכלל, כשהן מעיזות להתלונן”. במצב כזה לא מפליא שנשים שלא מוכנות יותר לשתוק ולהיות מושתקות בוחרות בערוצי פעולה חלופיים.
ואולי, אולי, במקום לשאול את הנפגעות למה הן לא מתלוננות נתחיל לתבוע מהמטרידים להפסיק להטריד ולגלות לכך אפס סובלנות?
10. אחרון, למען הסר ספק: אני בפירוש לא קוראת לנשים שלא ללכת למשטרה או לתבוע צדק בבית המשפט! ולא רק כי אני לא מוכנה לוותר על מוסדות שבחברה שלנו מתפקידם ובסמכותם לברר, לחקור, לשפוט ולהעניש כשמדובר בפלילים – אף אם פגומים וזוהי חובת כולנו לדאוג לתיקונם. גם כי יש מחיר כבד מאוד ללא להתלונן. לשאת את הסיפור הלא מסופר במשך שנים יכול להיות נטל כבד מנשוא. כך גם להמשיך להרגיש קורבן בלי לקבל צדק. בתביעת הצדק הגלויה יש, או לפחות יכולה להיות, העצמה. אבל אני לא אשפוט אף אשה שבמצב הזה בוחרת לא לעשות זאת. התעלמות מהמחיר הכבד מאוד של הגשת תלונה – היא פריווילגיה (סליחה…) של מי שלא היה וכנראה גם לא יהיה, במקום הזה. עולם שבו שום סביבה איננה בטוחה לאשה להלך או לעבוד בה, רק משום שהיא אשה. והשינוי שצריך לחולל כאן – שהוא קודם כל נורמטיווי וההליך הפלילי לעולם לא ימצה אותו – אינו עניין רק של נשים אלא גם של גברים.
