קרוא וכתוב

הדיון המהותי שהתפתח בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בדבר פתיחת סופרמרקטים בתל אביב בשבת הוא מעניין מבחינה זאת שדי לראשונה, נדמה לי, נשמעים קולות מגוונים ב"שמאל" החילוני התומכים ברעיון של יום מנוחה שבועי מטעמים של זכויות סוציאליות. רעיון שברוב העולם השמאל תמיד נאבק למענו. ואילו כאן השתלט – בשם המאבק בכפייה הדתית או במסווה שלו – הרעיון הלקוח דווקא מבית המדרש הליברטריאני, של חופש מוחלט לעשות כרצוננו בכל רגע ואיסור על הרשויות להתערב בו; ולא חשוב איזה מחיר משלם על כך הזולת. של קדושת הקניות המחייבת שהכול יהיה פתוח כל הזמן, לפחות בק"ק תל אביב, המדינה העצמאית.

פסק הדין עצמו, שכתבה המשנָה לנשיא נאור, נצמד לעניינים משפטיים דווקניים והוא צודק לחלוטין בקביעתו כי העירייה מפרה את חוק העזר ולכן במצב החוקי הקיים עליה לפעול במטרה שבתי עסק יהיו סגורים בשבתות: "עניין זה אינו נובע מהשקפה 'דתית' או 'חילונית'. הוא נובע מההשקפה שאת החוק, לרבות חוק העזר, יש לקיים"; כי אופן האכיפה של עיריית תל אביב לחוק העזר העירוני שלה עצמה איננו אפקטיווי (אינו מגשים את תכלית החוק) ומאפשר בפועל את הפרתו, כשהעירייה אף נהנית ממנו (כספית); כי שלטון החוק נפגע על-ידו; וכי עליה או לאכוף את החוק, ולשקול לשם כך אמצעי אכיפה נוספים העומדים לרשותה, או פשוט לשנותו, על-פי הסמכות המסורה לה, בדרך הקבועה בדין. אם העירייה סבורה שלאור אופייה הייחודי של תל אביב יש לאפשר פתיחת חנויות, תואיל ותשנה את החוק. שהרי אם עמדתה היא שאין הצדקה לחוק העזר במתכונתו הנוכחית, אין פסול במעשיהם של הפותחים ואין להטיל עליהם קנסות. אך "כל עוד לא שונה חוק העזר, נקודת המוצא היא שיש לקיימו".

בעוד שההחלטה שנכתבה בידי נאור מזכירה בפסקה אחת בלבד את שתי התכליות המונחות ביסוד יום המנוחה: "תכלית סוציאלית-חברתית ותכלית דתית-לאומית". השופט רובינשטיין תובע בחוות דעתו המליצית את "עלבונה של השבת" ועוסק גם עוסק בתכליותיה.

המקרה אכן מעלה את עניין השוויון באכיפת החוק והפגיעה של אכיפה סלקטיווית בבעלי עסקים קטנים, בין אם משום שאינם מעוניינים או יכולים לעבוד בשבת, בין אם משום שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לספוג את הקנסות שעיריית תל אביב מטילה על הרשתות הגדולות וממלאת את קופתה מהפרת חוק שהיא עצמה התקינה. אך מעבר לכך, לעמדה המהותית שאליה אני מתייחסת, של שבת כזכות סוציאלית, הצטרפו הפעם גם גורמים משמאל, כמו חברי הכנסת מרב מיכאלי ודב חנין, כל אחד בגרסתו, התומכים כאמור בזכותם של העובדים ליום מנוחה שבועי.
יש השואלים, כמובן, מדוע יום זה חייב להיות שבת. אם אדם עובד בשבת הוא אמור לקבל על כך תוספת שכר משמעותית, ויכול לקבל את יום המנוחה שלו ביום אחר בשבוע. אלא שיש הבדל בין יום חופשי לבין המצב שבו מאפשרים לאנשים לנוח יחד עם בני משפחותיהם וחבריהם ולבלות יחדיו את יום המנוחה שלהם. אף אם לא נדבר על צביונה של הפרהסיה. יש המצביעים על כך שדווקא השבת – היהודית – נקבעה כיום המנוחה הרשמי בישראל, ובכך מופלים כביכול אזרחיה הלא-יהודים. בעניין זה יש לומר, ראשית, כי ברוב המדינות נקבע יום המנוחה הרשמי על פי דת (או תרבות) הרוב או זו בעלת המעמד הרשמי במדינה; ושנית, כי עובדים לא יהודים רשאים על פי חוק לנוח ביום המקובל עליהם, על-פי דתם או תרבותם.

מי שיזדקקו להטבה של השכר המוגדל ויוותרו לשם כך על יום המנוחה יהיו תמיד המוחלשים. ונשאלת השאלה האמנם עלינו לעודד בחירה שכזאת.

הרעיון הסוציאלי של השבת הוא ללא ספק אחת מתרומותיה הכבירות של היהדות לאנושות:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. (דברים ה', יב-יג).

הרעיון הסוציאלי והשוויוני מודגש בכך שגם העבד, האמה והגר, וגם בעלי החיים: השור, החמור וכל הבהמה – גם הם זכאים למנוחה! שמירת השבת, כמו שמקדשים בכל שבת, היא זכר ליציאת מצרים. כפי שמבהיר ההמשך:

וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה, יד).

השבת נועדה כדי לא להיות לעבדים. עבדים לאחרים המבקשים עוד רווח בקופה. עבדים לאחרים המבקשים שבעה ימים בשבוע את הזכות לקנות חולצה או ספר. עבדים לתרבות הצריכה. עבדים לתקתוק הבלתי פוסק של החולין, ללא עצירה ("הפסקה"). עבדים לעצמנו.

בפרשת לוכנר דן בית המשפט העליון האמריקאי בתחילת המאה הקודמת בחוקתיות של חוקי מגן.* המקרה היה ערעור של בעל מאפייה על קנס שקיבל על כך שהעסיק עובד יותר ממספר שעות העבודה השבועי המקסימלי שהתיר החוק במדינת ניו-יורק. העובד עשה זאת מרצונו וקיבל שכר בהתאם. בית המשפט קבע ברוב דעות כי העיקרון של חופש החוזים גובר משלא הוכחה סיבה מוצדקת להגבילו, ועל כן כי חוק מגן זה של מדינת ניו-יורק אינו חוקתי. זכותו של העובד להחליט על טובתו ולחתום על חוזה המחייב אותו לעבוד יותר מ-60 שעות בשבוע. חופש החוזים שרר והמשיך לגבור שם על פי הלכה זאת במשך כשלושה עשורים של פסיקה. היום, לעומת זאת, מקובלת אפילו שם מה שהיתה דעת המיעוט בלוכנר, שכדי להגביל זכויות כלכליות כמו חופש החוזים והקניין, די בכך שההגבלה החוקית סבירה.

בדיון אצלנו עלה רעיון שכבר קנה לו אחיזה בקרב חלק מהחילוניים והדתיים כאחד, של הבחנה בין פעילות מסחר שיש לסגור בשבת, כמו חנויות ומרכזי קניות, לבין פעילות פנאי כבתי קולנוע או מוזיאונים, מסעדות ובתי קפה, שעליהם להיות פתוחים כדי לאפשר גם לציבור החילוני לבחור כיצד לבלות את יום המנוחה שלו. רעיון זה כלל אינו חדש, כאמור, ומופיע כבר באמנת גביזון מדן. הוא נשמע מאוד שובה לב ויתכן שיש ליישם אותו. יש רק לשים לב לבעייתיות הטמונה בתשתיתו. שהרי גם בבתי קולנוע, מסעדות ובתי קפה יעבדו אנשים בשבת, כדי לתת את השירותים האלה למבקשים לצרוך אותם. מדוע זה מוצדק? מובלעת כאן הבחנה בין פעילות ראויה ותרבותית לבין פעילות "נמוכה" ובלתי ראויה. בלשון הפילוסופית יש כאן עמדה פרפקציוניסטית – עמדה ליברלית לא מהזן הנייטרלי של אי-הבחנה בין העדפות, אלא של תפיסת טוב של איך נכון לו לאדם לחיות, שהחברה מבקשת לעודד; של קביעת ערכים מועדפים על-ידיה שהיא רואה כראויים ורשאית לקדם באמצעים מבניים ומוסדיים. ובאופן יותר פשוט, מובלע כאן סוג של התנשאות. יש פעילויות ראויות לבלות בהן את השבת – ללכת לסרט, לאכול במסעדה – ויש פעולות בילוי נחותות של קניות; תרבות הצריכה.  אכן, כמו שכבר צוין קודם, גם אי-המוכנות לעודד אנשים לבחור לעבוד בשבת רק כי הם נאלצים על ידי כך להשלים הכנסה נמוכה נשען על ערכים; ויש שיראו בו פטרנליזם. אבל זה הרעיון הנמצא בבסיסם של חוקי מגן. רובם מגינים על זכויות קוגנטיות, כאלה שהאדם העובד אינו רשאי לוותר עליהן.

מכל הדיון בסופרמרקטים ובחנויות המכולת הקטנות, פתוח-סגור, חמקה לה איכשהו הפעילות העיקרית שחייבים לאפשר בשבת, כשעורכים איזון נאות, והיא תחבורה ציבורית. (כפי שמחייבת גם אמנת גביזון-מדן בצורה מופחתת ומוגבלת). היעדרה של זאת היא פגיעה ברורה בשוויון בין האזרחים. בין בעלי הרכב הפרטי לבין מי שנזקקים לאוטובוס או לרכבת כדי להגיע לביקור משפחתי, לחוף הים או לקולנוע אם יהיה פתוח. וגם לביקור בבית חולים. זה הדבר הראשון שצריך לפעול בשבת. אחר כך נתווכח על קולנוע כן סוּפר לא, או כל ורסיה אחרת.

* 198 U.S. 45 Lochner v. New York