"השר"פ, אמרתי, הוא מוסד מושחת. הוא מפלה בין חולה לחולה, בין רפואה לרפואה, הוא יוצר קבוצה של רופאים מיליונרים שגוררת אחריה את כל האחרים". כך נחום ברנע לפרופ' שלמה מור-יוסף, לשעבר מנכ"ל הדסה, בראיון שהתפרסם בידיעות ביום ו' האחרון. ומור-יוסף משיב (משיב?):
'חכה עם הצד האתי', אמר. 'בוא נדבר על הנושא הכלכלי. כשאתה חבר קופת חולים ובא לעשות ניתוח לב בהדסה, בית החולים מקבל מהקופה 50 אלף שקל. נניח שאתה רוצה מנתח מסוים, במסגרת שר"פ. זה עולה לך עוד 30 אלף שקל. בית החולים מקבל מתוך זה משהו כמו 6,000 שקל שלא היה מקבל אלמלא היה שר"פ. כלכלית, שר"פ רק מוסיף לבית החולים’.
טוב, השר"פ כל כך הוסיף לבית החולים שאנחנו רואים איפה הוא נמצא היום. אני לא מאלה שתולים את כל מה שמתגלה בהדסה בשר”פ. מה שקרה שם הוא כנראה בעיקר ניהול מופקר. לשר"פ בהחלט יש בזה חלק. זאת ודאי הזדמנות למצדדים בו – המציגים לנו תמונה ורודה ומספרים לנו השכם והערב כמה כולם ירוויחו ממנו – לראות שהוא אינו תרופת קסמים לשגשוג של מערכת בריאות (להבדיל מלכיסם הפרטי של כמה רופאים). וגם לו היה מביא להצלחה כלכלית מסחררת, לא היה בכך כדי להתיר התעלמות מההשחתה המוסרית שברנע הצביע עליה.
אבל תשובה לשאלה המוסרית לא קיבלנו. גם לא התייחסות. "חכה עם הצד האתי. בוא נדבר על הנושא הכלכלי". ברנע חיכה, או לא, ובמקום לדרוש תשובה לנושא החשוב שהעלה זרם עם מור-יוסף והמשיך לעניין הכלכלי. גם שם יש מספיק צרות. אבל יחד עם ברנע חיכינו אנחנו. ותשובה לא קיבלנו. אלא שלמעשה קיבלנו ועוד איך: זה לא מעניין. עזוב. בוא נדבר על הצד הכלכלי. ונעבור לביטוח הלאומי.
אתיקה היא תמיד אילוץ. גם על הצד הכלכלי, גם על יעילות. (כלכלית אולי היעילות המוחלטת במערכת הבריאות תהיה שהחולים ימותו ולא יהיה צורך להוציא עליהם כסף…). גם לו היתה הדסה, או כל גוף אחר לצורך זה, מתנהלת לעילא מבחינה כספית, וביעילות מופתית, השאלה האתית היתה עומדת בעינה. במקרה זה בנוגע לשר"פ בתוך בית החולים. יעילות אינה ערך עליון. היא לעולם איננה המדד היחיד. ודאי שלא ראוי כי תדחוק הצידה שאלות מוסריות לגבי אופן התנהלותו של הגוף היעיל. יש גם חברות עסקיות פרטיות המאמצות קוד אתי. ואתיקה, כאמור, לעולם שמה סייגים על מה שמותר לך לעשות. רוצות לומר, אנו כופפות את פעילותנו לסטנדרטים מסוימים. הרווח לא מעל הכול. קל וחומר חברה לתועלת הציבור, דוגמת הדסה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בזכות לבריאות ובשירותים שנועדו לספק אותה.
"כל מה שלא פתוח בשר"פ. אה, בשבת"
(ד"ר שגית ארבל-אלון בפליטת פה פרוידיאנית נפלאה, מסבירה מה לא יהיה פתוח בהדסה בזמן השביתה).
קרוא וכתוב 
רגע, בכל זאת קצת כלכלה (ואתיקה). 30,000 ש"ח לניתוח?! מי יכול לעמוד בסכומים כאלה? למי יש סכומים כאלה זמינים? מה זה אם לא אמירה שרפואה היא לעשירים בלבד, ושהעניים יתחלקו בשאריות (במקרה הזה, שאריות תשומת הלב של רופא שר"פ, או רופא לא מספיק טוב בשביל להתקבל לשר"פ)?
הבעיה לעניות דעתי אינה עם העניים שלא יוכלו לשלם אלא עם רוב האזרחים שלא מוכנים לחשוב.
אין שום סיבה שבעולם שבכספי – האזרח הסביר שמבחינה כלכלית לא עני אבל רחוק מלהיות עשיר – יממן בניית מערכת בריאות ציבורית לטיפול בעשירים
לו היינו אזרחים חושבים אזי הממשלה הייתה עושה בדיוק ההיפך. מתירה הקמת בתי חולים פרטיים רק בתנאי שתהיה בהם מכסה לטיפול באזרחים לא עשירים. לו היינו אזרחים חושבים היינו נפטרים ממנהיגים נהנתנים שלא עוברים על החוק אבל מחפשים מקלטי מס.
מי שיטען שהרופאים לא יהיו מוכנים לעבוד ללא השר"פ כדאי שיידע שרוב הרופאים אינם תאבי בצע
הכשל האתי הוא לא רק של הרופאים אלא גם שלנו. כשזה מגיע לבריאתנו או בריאות בני משפחה אנחנו מוכנים לכופף כללים אתיים. עם יד על הלב האם בבתי חולים ציבוריים ללא שר"פ לא הולכים באופן פרטי למנהל המחלקה שיקדים תור ותמורת עמלת ייעוץ גבוהה במיוחד שינתח בעצמו? האם לא תורמים תרומה נדיבה לקרן מחקרים כשזה עוזר לקדם משהו?
בסופו של יום אם יש מחסור יש שוק שחור וכשיש שוק שחור המוכרים והקונים שותפים במידה זו או אחרת לדבר העבירה.
הצד הקשה שבשר"פ היא שהוא מגדיל באופן מלאכותי וציני את המחסור על מנת שייזקקו לשירותיו-זה מה שקרה בהדסה -אם ניתן להתגבר על כך על ידי פיקוח? אני בספק רב. אני פשוט סבור שהרע בבתי החולים הציבוריים האחרים הוא פחות לעומת הרע שיצרה הדסה ולכן אני תומך בביטול השר"פ