עוד לא יבשה הדיו מהדיון בגבי ברבש ואיכילוב, וגלובס מספר על החגיגה בתל השומר. מדובר בחקירה של נציבות שירות המדינה נגד מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא, פרופ’ וינקלר. על פי החשד ביצע וינקלר ניתוחים בשעות הבוקר במרפאת האסתטיקה הפרטית השייכת ל”קרן המחקרים” של שיבא כשאותן שעות דווחו ושולמו לכאורה גם כשעות עבודה שלו כמנהל מחלקה בבית החולים הציבורי. (אל דאגה, בנוסף יש לו גם מרפאה פרטית לחלוטין). אשכרה רפואה “אסתטית”.
הכתבה עוסקת בין השאר בשאלה האם מנהל בית החולים, פרופ’ רוטשטיין, ידע או לא, גיבה או לא, ובעצימת העיניים של משרד הבריאות, הרגולטור מיודענו מהפוסט האחרון.
שאלה לא פחות חשובה שיש לשאול הפעם בעקבות הכתבה היא מדוע מתקיימת רק חקירה של נציבות שירות המדינה ולא חקירת משטרה. אמנם בית חולים ולא נמל, אבל חוק הוא חוק. או אולי כמו שאמר ברבש בראיון האלמותי, “רופאים זה לא אבוטבולים”.
כוכב משנה כאן הוא עו"ד אלי זהר. על-פי הכתבה הנ"ל ייצג את וינקלר בשימוע שערך לו רוטשטיין, בעודו משמש כיו"ר חבר הנאמנים של מרכז הלב בשיבא וכיו"ר פורום האתיקה (!) של בית החולים, ולפחות עד לאחרונה גם עורך דינו של מנהל ביה"ח (כן, זה שעשה לרופא שהוא מייצג את השימוע). שעד להתערבותה של היועצת המשפטית של משרד הבריאות שלח גם מכתבים בשם הנהלת בית החולים. להשלמת התמונה האתית לא נותר אלא לצפות לדיווח בנושא אצל גיא זהר.
עו”ד זהר אומר לגלובס כי לדעתו “הסוגיה המרכזית בפרשה היא הדיווח הכפול, ואילו עצם העובדה שוינקלר ביצע ניתוחים פרטיים בשעות הבוקר היא בבחינת ‘שיקול פנימי של בית החולים’”. משפטית הוא כנראה צודק לגבי החומרה של הדיווח הכפול, ומכאן התהייה הכיצד לא נפתחה חקירה משטרתית בחשד לפלילים. אבל זה שביצוע ניתוחים פרטיים בשעות הבוקר נהפך ל”שיקול פנימי של בית החולים” – היא עוד אינדיקציה לפשיטת הרגל המוסרית שמתחוללת במערכת הבריאות ולקריסת המערכות במה שאמור להיות פיקוח ציבורי עליה. דומה כי טשטוש יכולת ההבחנה בין טוב לרע הפושה בקרב מנהלי בתי החולים מתפשט כאילו היה אפידמיה. בואו נראה, עורכי הדין בפרקליטות המדינה ייצגו בשעות הבוקר נאשמים באופן פרטי. שיקול פנימי של הפרקליטות. למעשה, לא היינו יכולים לתאר לעצמנו שמשפטני הפרקליטות ייצגו החל מהשעה 15:00 באופן פרטי… אבל לרופאים אנחנו מתירים את מה שלא היה עולה על הדעת לקבל בשום מערכת ציבורית אחרת.
אם לחתום באופטימיות, הרי היהירות הזאת, גבהות הלב, שכרון הכוח, הצפצוף על כל נורמה מוסרית ומשפטית, סופם שינפצו את אותם אלה שחושבים שהם יכולים להשתין על כולנו מהמקפצה. השיעור על גבולות הכוח נלמד בסוף, ועל-פי רוב בדרך הקשה. לפחות מן היוונים אנו למדים כי על חטא ההיבריס יש עונש.
