קרוא וכתוב

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

סוזן סונטאג נפטרה ב-2004 מ-Myelodysplastic Syndrome, שהתגלה מוקדם יותר באותה שנה, לאחר שהחלימה מסרטן שד מתקדם בשלב 4 שאובחנה בו כמעט 30 שנים קודם לכן, ב-1975, ומסרטן הרחם שחלתה בו ב-1998. MDS, כך למדו היא ובנה, הוא סוג קטלני במיוחד של לוקמיה שאין למעשה טיפולים היכולים לרפא אותו; אלא רק, אולי, לתת הפוגה זמנית ו”איכות חיים”. ההישרדות היחידה והנדירה ממנו היא באמצעות השתלת מח עצם, מה שבגילה (71) לא נראה מבטיח. ההשתלה שעברה סונטאג על אף זאת, אכן נכשלה. באופן אירוני, “מכיוון שהחיים לא חוסכים ממך דבר”, כפי שהוא כותב, מצא רייף אחרי מותה בספרה הידוע המחלה כמטאפורה את ההערה “לוקמיה: המוות הנקי היחיד מסרטן, המוות היחיד שניתן לעשות לו רומנטיזציה”. אבוי, לא, הוא כותב.

בקרב האחרון של חייה היא לא ניצחה, על אף תחושתה שהיא מיוחדת והתקווה שאף פעם לא זנחה – גם לא אל מול הסטטיסטיקה הברורה שהיתה ידועה לה. זהו אחד הפרדוקסים העולים בבהירות מהספר: כיצד אשה שחתרה בכל תחום לידע מבוסס מדעית, דבקה בתקווה שלא היה לה כמעט על מה להתבסס. שכן הנתונים הקשים היו גלויים לפניה. ועל אף שהיא עצמה קבעה בזמנו כי “העובדה האכזרית של היותנו בני תמותה היא כי ברמה הבסיסית ביותר כל בני האנוש נמצאים בהפוגה מהמוות”, באופן אישי היא חיה בהכחשה. כמעט עד לרגע מותה. אולי התשובה היא באמרה שהוא מצטט: “פסימיזם של האינטלקט, אופטימיזם של הרצון”. אבל רייף שואל את עצמו גם האם הידע אכן נותן כוח. לעיתים קרובות אין הוא מביא אלא ליאוש. נחמה הוא ודאי לא נותן. “יש דבר כזה יותר מדי מציאות”, הוא כותב. מתייסר בשאלה האם היה צריך לשתף פעולה עם ההכחשה שלה ולטפח את התקווה שבה אחזה בכל כוחה, כפי שעשה, או לנהוג אחרת. האם עזר לה בכך או הרע את מצבה? למעשה אין זה משנה, כפי שגם הוא יודע, אך זה גם לא משנה את תחושתו. הרגש העיקרי שחש רייף הוא אשמה. הרגש של השורדים. האם זהו הרגש העמוק ביותר שיש לנו כלפי אהובינו המתים? הוא שואל. באופן רציונלי, לדבריו, הוא “מודע לכך כי אשמה על מה שעשינו או לא עשינו היא רגש שלא ניתן להימלט ממנו. אבל זהו גם רגש בלתי אפשרי משום שהאשמה מגיעה ללא קשר למה שעשית או לא”. הקושי הגדול ביותר שרייף נחבט בו הוא אי היכולת להאמין שלא היה דבר שיכול היה לעשות כדי לעזור. הוא עדיין שוחה בים של מותה, הוא כותב.

רייף, בנה היחיד של סונטאג וכותב בזכות עצמו, מכנה את ספרו “ממואר של בן”. הוא מלווה את אמו מהבשורה הקשה שמשמיע להם מי שהוא מכנה Dr. A, שהוא נמנע מלציין את שמו בגלל הרגשות הקשים הוא חש כלפיו. רופא ש”כמו רופאים כה רבים, דיבר אלינו כאילו היינו ילדים, בלי הדאגה שמבוגר רגיש נוקט בה בבחירת מילותיו כלפי ילדים”. וממשיך בקשר עם הרופא שלה ב-Memorial Sloan-Kettering, אולי היחיד שהצליח לתת לסונטאג סוג של נחמה או למצער שלווה; שלמרות שאמר לה את האמת המוחלטת, עזר לה להרגיש טוב יותר (“יש דרך לומר דברים”, הוא אומר לרייף); ששהה ליד מיטתה כשמתה, אוחז בידה. עבור סטיבן נימר להיות רופא משמעו לעשות כל שבאפשר עבור חוליו, כותב עליו רייף. בעיקר, הוא קשוב אליהם ולרצונם ומכבד אותו. סונטאג רצתה להיאבק על חייה, ונימר היה מוכן להיאבק. כי האמין שיש עדיין דרך. להרגשתו, הוא אומר, “לפני שאנשים מגיעים לשלב המוות הם רוצים לדעת שיש תקווה כלשהי, משמעות כלשהי, ואם זה אפשרי, תחושה שיש סיכוי שדברים יכולים להשתפר”. אבל נימר לא היה ממליץ על מה שהמליץ לולא חשב שיש לכך סיכוי: “כשאמרתי לסוזן שיש סיכוי, התכוונתי לכך. ואם יש סיכוי, ואם מה שאחד מהחולים שלי רוצה הוא להיאבק עליו, אני חש כי זוהי חובתי כרופא לנסות לגרום לכך לקרות. זה לא שסוזן רק רצתה שיגידו לה שיש לה סיכוי להירפא. היה לה סיכוי להירפא”. נימר, אומר רייף, לא יכול היה להציל את חיי אמו, אך מה שהוא עשה היה להציל את שפיותה בזמן שנותר לה.

אין דרך נכונה למות. על אף שלא מעט אנו שומעים על “סגירת המעגל” הנחוצה לפני המוות; על התפייסות, סליחה והשלמה, המביאות לפרידה שלווה מהחיים. רייף כותב כי רופאים המתמחים בעבודה עם חולים הנוטים למות משתמשים בביטוי “מסגור מחדש של התקווה”. בכך כוונתם שהם עוזרים לחולים למצוא דרך לעבור מתקווה לחיות, אל יצירת קשר באופן סופי ועמוק עם יקיריהם. רייף כותב כי אין לו מושג עד כמה הנוטים למות אכן מנוחמים מה”מסגור מחדש” הזה. הוא שומע בו, לדבריו, משהו מאותה wishful thinking שיש בדיבור על “סגירה”. אין באמת “סגירה” בהצעת המוות למישהו שאתה אוהב. הצד הציני שבו תוהה האם ”מסגור מחדש של התקווה” אינו עוד אחד מהמושגים שנוצרו יותר למען הרופאים המטפלים מאשר למען הנוטים למות עצמם.

נראה לי שחשוב לראות שאין דרך אחת נכונה במיוחד מול האמיתות המקובלות הללו, הקונות להן אחיזה בתרבות שלנו. משום שהן גורמות למי שלא מת כך, ובעיקר למי שהוא משאיר אחריו, לרגשי אשמה נוספים; כאילו לא סייעו ליקירם לעבור, ולא עברו בעצמם, את השלבים הנחוצים להשלמה והתפייסות כדי להיפרד כראוי ולמות מתוך שלווה. המפגש שמעניק לנו רייף עם אשה בשיעור קומתה של סונטאג, שסירבה למוות, לא השלימה איתו מעולם ומתה לא מפויסת – יכול בעצמו לתת למצער דגם אחר, למי שמרגישים כך בעצמם ואז חשים אשמה בשל כך שאינם “מפויסים” או “מקבלים”. לי הוא נתן סוג מסוים של נחמה.

על כך בדיוק כותבת רחל נעמי רמן, רופאה מסוג אחר, בספרה ‘ברכות סבי’:

בציבור רווחת האמונה שיש דרך נכונה למות: לפי תוכנית, כשכל הפרידות הושלמו, כשכל ההבטחות מולאו, כשכל הקונפליקטים נפתרו ובסוף כל אחד מגלה שהוא היה אהוב. לפעמים הדברים מסתדרים בדרך זו, אבל בדרך כלל החיים אינם כה מאורגנים. החיים מלאי תשוקה ומיסתורין. יש להם דרכים משלהם להוציא דברים אל הפועל, ולא כל דבר בעל ערך מגיע בעטיפה נוצצת. יש שהמוות הוא ברוטלי ואפילו מכוער, ואולם לכל מוות יש משמעות עמוקה. במשך הזמן, כל אדם שהמוות נגע בו ימצא משמעות לעצמו, בדרך שלו, אפילו זה שהתאכזב מעצמו או זה שחש שאיכזב אחרים.

לאחר מותה של סונטאג כתב נימר לבנה, “אני חושב על סוזן כל הזמן”. ואז הוסיף: “אנחנו צריכים להשתפר”. רייף יהיה לעד אסיר תודה על המייל הזה, לדבריו. אבל אינו בטוח איך לחשוב עליו. שכן ישנו מובן שבו המילים הללו אינן נוגעות באמת בסירוב העמוק ביותר של אמו למוות עצמו. כמובן שעלינו להשתפר, למצוא טיפולים טובים יותר, ואין ספק כי רופאים כמו נימר יעשו טוב יותר, הוא כותב. אך “העובדה האכזרית של היותנו בני תמותה משמעה כי ישנם גבולות עד כמה אנחנו יכולים לצפות להשתפר”.

רייף מצטט בספר את אמרתה של ג’ואן דידיון: “אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על מנת לחיות”. המילים האחרונות שאמרה לו אמו, אחרי ששאלה אם הוא נמצא שם, היו: “I want to tell you”…

עוד בנושא: מבט ישיר במוות

כל ביקורות הספרים

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלו שתי תרומות לאחזקת הבלוג באמצעות כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמים. וכן לתורמת המרימה תרומה באופן קבוע לבלוג.