גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר. מיידיש: ויקי שיפריס. מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי. עם עובד, 2016, 299 עמ'.
הספר הזה. הספר הזה שלא ידעתי אם לקרוא או לא. שחשבתי שדי לי, שאינני יכולה יותר לקרוא על השואה. ואז לא יכולתי להניח אותו מהיד. הספר הזה, ששואב אותך אל תוכו. הפורש יריעה שמעוררת פלצות והשתאות גם יחד.
מדובר בתעודה נדירה, שכן זהו אחד מהמסמכים הראשונים המתעדים את השואה על פניה השונות בסמוך מאוד להתרחשותה. במרץ 1944 חילצו השלטונות הסובייטיים את המשורר אברהם סוצקבר ואת אשתו פריידקה מן השטחים שעדיין היו נתונים לשליטת הנאצים והטיסו אותם למוסקבה. שם, בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, סיפר על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי והשלים עד לקיץ 1944 את החיבור הזה, שבמקורו היה חלק מפרוייקט התיעוד המתוכנן 'הספר השחור'. הברחתם של סוצקבר ואשתו מאחורי קווי האויב אל מוסקבה היתה חלק מהפעילות של 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו השלטונות הסובייטיים (בפרק היסטורי בעייתי בפני עצמו). אך סוצקבר, מגדולי המשוררים היידיים (וחתן פרס ישראל לספרות יידיש), שהעיד בהמשך במשפטי נירנברג (וחויב לעשות כן ברוסית ולא ביידיש כפי שרצה), חב למעשה את הצלתו לשירתו. אף כי זאת נעדרת כמעט מן הספר.
יום לאחר שובי כבר לא היה ילד
לספר ארבעה חלקים: ‘בציפורני הגרמנים’, ‘מאחורי השער’, ‘ארגון הפרטיזנים’, ו’באפר הלוחש’. מתחילת הכיבוש ועד החזרה לוילנה המשוחררת, אל הקברים והאפר. סוצקבר איננו כותב רגשן. ברוב המקרים הוא מתעד באופן יבש כמעט את הנוראים שבמאורעות. הנה כך הוא מתאר את מות אמו ובנו:
מות אמי
הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מוּרֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מוּרֶר מולאה.
טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוֹבּרהַרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שְפּיטַלְנֶה 7, ששם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.
פונאר, הו, פונאר. זהו הצל הנורא המאיים על הגטו ועל דפי הספר. שם רצחו הנאצים ביריות יותר מ-100,000 בני אדם, רובם הגדול יהודים. ואחר-כך ניהלו מחיקה מאורגנת ושיטתית של עקבות הטבח, לבל יישאר שריד וזכר למה שעוללו שם. כמה עשרות מן היהודים שהועבדו כבולים במלאכת הטשטוש, ודינם להירצח אף הם עם סיומה, ברחו משם בסוף מאי 1944 דרך מנהרה שחפרו בידיים חשופות, במקלות ובכפות. מתוכם הגיעו אל הפרטיזנים ביערות רוּדניקי 11 איש.
ב'גטו וילנה' מובאות עדויות לא מעטות על מעשי זוועה, אכזריות והתעללות שהדעת איננה תופסת. והלב, הוא מחשב להתפקע. כששבים ונחשפים לברבריות המפלצתית והבלתי נתפסת הזאת, מרתיחה עוד יותר הקלות שבה מגלגלים כאן על הלשון גורמים מסוימים את ההשוואות בין מעשים חמורים של ישראל לבין הנאציזם.
אבל הספר פורש גם יריעה לא תאמן כמעט של החיים המאורגנים בגטו, חיי התרבות המפעימים שניהלו שם היהודים בתנאים לא אנושיים ובצל המוות התמידי. בתי ספר, תאטרון, חיי מוזיקה, ספרות ואמנות. זאת יחד עם ארגון מחתרת, התנגדות מזוינת לנאצים וגילויי גבורה ואומץ בלתי נתפסים. סוצקבר עצמו היה שותף לפעילות התרבותית וליוזמה המופלאה שהתנהלה שם להציל מידי הנאצים את אוצרות התרבות היהודית. למאמץ הנאצי השיטתי לדה-הומניזציה של היהודים ענו אלה במאמץ משלהם לשמור על צלם אנוש ולהמשיך לנהל חיים של כבוד וטעם אנושי.
העורך אברהם נוברשטרן, שהוסיף לספר גם הערות חשובות, משלים את הספר עם לוח שמות ותאריכים התורם מידע יקר ערך.
משהו מעניין קרה לי בקריאת הספר הזה. מסיבות שונות דילגתי על המבוא וניגשתי ישר לספר עצמו, מתוך כוונה לחזור אל המבוא בשלב מאוחר יותר. כך אכן עשיתי כשהייתי בערך במחצית הספר. והנה באמצעות המבוא הונהרו לי עניינים שגרמו לי להרמת גבה, בלשון המעטה, במהלך הקריאה. כך, התקשיתי להבין כיצד חף הספר מכל התייחסות לשיתוף הפעולה הנלהב והידוע לשמצה של הליטאים עם הנאצים. אדרבה, אצל סוצקבר שולטים תאורים רבים של אזרחים ליטאים המסייעים ליהודים הנרדפים בדרכים שונות. המבוא שופך אור על הנסיבות הפוליטיות שבהן נכתב החיבור ומציין כי "שניים הם התחומים שעקבותיהן של המוסכמות הסובייטיות נראים בהם בבירור בזמן כתיבת הספר: האחד הוא ההצבעה על חלקם של נציגי הזרמים והתנועות השונות בהתנגדות בגטו, והאחר הוא הסתרת השתתפותה של האוכלוסייה המקומית בכלל ושל הליטאים בפרט בהשמדת היהודים". סוצקבר כתב, אפוא, על פי תנאיו של השלטון הסובייטי ומדיניות ההשתקה שלו את מה שלא היה לו נוח שיובלט באותה עת מסיבותיו הפוליטיות הוא. גם על וילנה, היא "ירושלים דליטא", אפשר לספר גרסה של הבדיחה השגורה במזרח אירופה, המופיעה בספר ‘האבודים – שישה מתוך שישה מיליון’ שכתבתי עליו: על "איש שנולד באוסטריה, הלך לבית-הספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה.. וכל אותו הזמן, כך הבדיחה, הוא לא יצא אף פעם מהכפר שלו". לסובייטים היתה האג'נדה שלהם, ועקבות הצנזורה הפנימית או החיצונית ברורים.
הייתכן כי הגיהנום יפה?
"כל מלה שלי דמעה היא" כתב סוצקבר בשירו הידוע 'תחת זיו כוכבי שמיים'. בחלקו האחרון של הספר הוא מגולל מפי עדים את מה שקרה לאחר החיסול הסופי של גטו וילנה. חיסול שארע ימים אחדים לאחר שיצאו ממנו הוא ואשתו עם קבוצת פרטיזנים אל היערות. ומספר על חזרתו שלו אל הקבר הגדול של פונאר, עם שחרורה של וילנה, מלווה בשלושה פרטיזנים מתוך ה-11 ששרדו מעבודות המחיקה לאחר ש"כרסמו להם דרך באדמה מתחת לבונקר". כך הוא כותב תחת הכותרת לקבר אבות בפונאר:
שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.
אמי בפונאר, ילדִי, חברַי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.
מה יפה היא הדרך! מימין בוהק נהר הווילייה מרוב כחול, ועצי האשוח לאור שקיעת השמש מפתים את העין מרחוק. האומנם זו היא הכניסה לגיהינום? הייתכן כי הגיהינום יפה?
אלפים ורבבות הלכו בדרך זו ממש."
זאת האש שבלבבו של סוצקבר שליחכה את כל ימיו, כפי שכתב. האש שרמציה בוערים בספר הזה. ואנו, הקוראים בו למעלה מ-70 שנה אחרי כן, מצווים לא לתת להם לכבות.
אַברהם סוצקעווער, ווילנער געטאָ.
אברהם סוצקבר מעיד במשפטי נירנברג
תחת זיו כוכבי שמיים למילותיו של אברהם סוצקבר.
יפה כתבת. תודה. כמה חבל שהקורא העברי כמעט שאינו נפגש עם כתביו של סוצקובר.
תודה לך על הסקירה המיוחדת הזאת. הספר מזמן לקורא של ימינו היכרות עם אדם שהבין ששפה עלולה להישכח…. כל טוב, וחג שמח!
כמו תמיד, כתבת מרגש ומדויק. מודה שגם אני "חשבתי שדי לי" ברוב מה שנוגע לשואה, אך הצלחת לענין ואולי כשאסיים ללכת בשדות הכחולים אגיע גם לסוצקבר.
נחשפה המנהרה שחפרו אסירי יחידת הטשטוש של הטבח בפונאר, שהזכרתי ברשימה. מנהרה שהם חפרו בידיים חשופות, במקלות ובכפות, בתעצומות גוף ונפש בלתי נתפסות. מתוך כמה עשרות שברחו דרך המנהרה, שניתן היה רק לזחול בה, שרדו והגיעו אל הפרטיזנים ביערות רוּדניקי 11 איש.
הדיווח כאן: http://travel.walla.co.il/item/2974349