אישה לבדה מאת אילנה המרמן. אחוזת בית 2016, 302 עמ'.
בפרולוג לספר מטיילת אילנה המרמן בניו זילנד על אופניה. "לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית." את האופניים ממירה בשאר הספר הפורד פיאסטה האדומה שלה. הלוקחת אותה מרחק קצר מביתה בירושלים, ואל מעבר להררי החושך של התודעה הישראלית, אל הגדה המערבית ורצועת עזה. "ארץ הפלסטינים". שם היא פוגשת אנשים.
המרמן מתעדת את פגישותיה. היא איננה עסוקה כאן בהצהרות פוליטיות ולא כותבת פמפלטים. היא עוסקת ב"קטנות". קטנות שאין חשוב מהן: בחייהם של אנשים. על עצמה, המתעדת, היא כותבת בגוף שלישי, בכתיבה יבשה שלא נעדר ממנה טון של אירוניה עצמית. כך נהפכת אף היא לדמות בספר, דמות הנחשפת גם בחולשותיה. אשה בשר ודם, שלעיתים מאבדת את סבלנותה להקשיב ("כי היא רצתה שטארק הזה יעוף לה מהעיניים"), או מסרבת להיענות לבקשות המופנות אליה ("'לא, אני לא יכולה', היא אמרה לו, 'תבין, הכללים השתנו.'"). המשימה שנטלה על עצמה, כאדם פרטי, מעוררת השתאות; והיא מבצעת אותה בהתמדה ראויה להערכה. אבל גם לה, לפעמים, אין כוח. גם היא, לעיתים, מעדיפה את ההנאה של ישיבה בגינת הבית וקריאת ספר. והעיתים הללו מתועדות אף הן, בלי הנחות. הבחירה הסגנונית שלה מאפשר לה למתוח ביקורת דקה גם על עצמה, בלי להתייפייף.
בתחילת הקריאה, הסגנון של המרמן צרם והפריע לי. היה בו משהו שהרחיק, וכמעט שהנחתי את הספר מידי בגללו. אך ככל שהעמקתי לתוך הספר, נכבשתי בקסמו. זהו ספר חף מפומפוזיות ונקי (כמעט לגמרי) מאמירות גדולות. הוא חושף, לאט ובשקדנות, את הפכים הקטנים שמהם עשויים חייהם של מי שכבר קרוב ל-50 שנים נתונים תחת כיבוש. ללא חירות, נטולי זכויות. שחייהם הולכים ומצטמצמים תחת משטר ההיתרים, הפתקים, האיסורים ושרירות הלב. עד שהם מצטברים לכלל יאוש הולך ומתגבה. יאוש של הלב. יאוש של בני אדם המתקשים לקיים חיים אנושיים. להמרמן יש, כמובן, השקפת עולם. בלעדיה לא היתה לוקחת על עצמה כלל את המשימה הזאת. אבל זאת השקפה שכאן היא בוחרת שלא להצהיר עליה בתרועות ובחצוצרות. היא מתגלה מעצם מה שהיא מתארת, והעיקר איננו כלל אותה השקפה אלא החיים. החיים הללו, הבלתי נסבלים. לא זוועות הכיבוש מתוארות כאן, לא הרג מפגינים או עינויים, אלא הביורוקרטיה הזעירה, הדורסנית והדכאנית של הכיבוש.
את הבחירה הסגנונית ואת הטון המאופק פורעות שתי רשימות בסוף הספר, שבעיקר בראשונה שבהן מתפרצת מהמרמן ההצהרה הפוליטית שממנה נמנעה כל הספר. ובעיני, טוב היה לו נמנעה מהן כליל. כך היה הספר מדבר את עצמו כפי שעשה עד אז. בבחירות הקטנות של לומר "לא" ואחר כך גם "כן", כפי שהיא כותבת באפילוג. לא לגבולות, האידיאולוגיים או הממשיים, כן "לחירות לסדוק ולפרוץ ולקעקע מחיצות, מחוץ לה ובתוכה פנימה, לצפצף על חרדות ודעות קדומות, להתמכר לסקרנות ולא לפחד, לעבור בגופה וברוחה ובנפשה מחסומים של חומות וגדרות, להתעלם מגבולות של אבן ומתכת וחוקים וצווים, ולקרוא תיגר על גבולות שבנשמה: גבולות של כניעה וציות, ובעיקר של פחד. ולהביס אותם."
זהו הסירוב המתמיד, העיקש, המתועד כאן ומדבר בעד עצמו יותר מכל פמפלט הקורא לסרבנות.
חציית הגבולות איננה רק פיזית, אפוא. והיא מאפשרת לה עצמה, המתעדת, מתנה יקרת ערך: "לטעום כך את טעמה של חירות אישית יקרה, מיוחדת מכל שאר החירויות, שאדם יכול לקנות לו גם בזמנים רעים של סכסוכים ומלחמות, של התקפדות ושטיפת מוח, שאף היא, חרף השקפת העולם ההומניסטית שלה לא היתה מחוסנת מפניהן – כלל וכלל לא".
המתעדת היא אשה לבדה, כלשון כותרת הספר. מי שאיבדה בתחילת האלף את בן זוגה ואת אחותה היחידה. ונשארה "מעורערת ומבולבלת". לבדה היא מרחיקה בתחילת הספר לקצה העולם. עולם שהיא מבקשת לרדת ממנו. ואז מוצאת את דרכה אליו חזרה. עדיין לבדה. ועם החירות הזאת, שמתגלה לה לא רק בתיעוד אלא במעורבות ממש בחייהם של האנשים, לעיתים בניגוד לחוק אך בצו המוסר – "היא מצאה גם סוג חדש של שמחת חיים".
המרמן ממשיכה להיות אשה לבדה גם משום שהיא נוטלת על עצמה מלאכת תיעוד בודדה מאין כמותה. הכיבוש תועד, כמובן, לפני ולפנים. ובכל זאת יש בפעולה של המרמן, בעיקר בשל הבחירה התמטית שלה במה להתמקד וסגנון הסיפר הייחודי שהיא נוקטת בו, משום גילוי של ארץ לא נודעת. טרה אינקוגניטה. חשיפה ותיעוד שקדניים של המעשים שנעשים בשמנו באותה ארץ עלומה מפנינו, ומודחקת מתודעתנו. לעומת תיעודים אחרים, לפרוייקט של המרמן יש סיכוי לחדור אל הלב. מה חבל שמן הסתם, וממש כרגיל, יקראו בספרה מי שכבר משוכנעים.
