סוד הקסם היפני מאת מארי קונדו. מאנגלית: אורית בן זאב. אחוזת בית 2016, 199 עמ'.
בספר הזה יש משהו. למרבה הפלא או לא. העובדה שעסקתי בו במחשבותי (בנוסף לפרקטיקה), לא רק תוך כדי קריאה אלא גם זמן לא מבוטל אחריה – מעידה על כך. וזאת כבר סיבה טובה לכתוב עליו, כנראה. למרות, ואולי גם בגלל, האמביוולנטיות שלי כלפיו. והמשהו הזה שיש בו גם לא שטחי כפי שניתן אולי היה לצפות.
אני לא חסידה של ספרי self help. בעיקר לא של הסוג שמבטיח גדולות ונצורות "אם רק". כותרת המשנה שהודבקה לספר (שלא מופיעה במקור האנגלי) מתמצתת את ההבטחות הללו – "איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד ולהיות מאושרים יותר". הבטחה ברמה אחת היא ה"לתמיד"(!), אם רק יאמצו הקוראים את שיטת קון-מארי (שהיא אכן פשוטה וחכמה, יש לומר). הבטחה ברמה שנייה היא "להיות מאושרים יותר", לא פחות. לא רק בסדר בבית מדובר, אפוא. כך שאת דפיו הראשונים של הספר קראתי בספקנות מה, וגם מתוך הרגשה שניתן היה לתמצת את הספר הזה אולי בחמישה עמודים. בכל זאת המשכתי, ואני רחוקה מלהצטער. הספר אכן גדוש חזרות (נראה שהמחברת היתה נשכרת מלעשות סדר בכתיבתה…), אבל כאמור, יש בו משהו. ולא מדובר רק בכך שהוא פשוט מעורר חשק אדיר, ממש דחף לאו בר-כיבוש, לעשות סדר בבית כבר תוך כדי קריאה; ובעיקר להשליך להשליך להשליך, כפי שהיא ממליצה.
יש בו משהו על שום העיקרון שמנחה את התהליך של עשיית הסדר. תהליך המורכב מקודם כל לזרוק – והרבה! – ואחר כך לאחסן. ואז להחזיר למקום, כמובן. כי העיקרון הזה איננו להשליך מה שלא לבשנו במשך שתי עונות, נניח. או להשאיר מספר מסוים של בגדים בארון. או להיפטר ממה שאיננו "צריכים". העיקרון הוא להשאיר את מה שגורם לנו אושר. ולהשליך את כל השאר. או אם להיות קצת פחות יומרניים, להשאיר רק פריטים שגורמים לנו שמחה. שמשמחים אותנו. (בסייג לגבי המסמכים, שאף אחד מהם לא משמח ועדיין את חלקם יש לשמור). והעיקרון הזה כעיקרון ברירה (סלקציה) הוא לא פחות ממהפכני. והופך את היומרה של הספר לקצת פחות יומרנית… ראשית, כי הוא ממקד אותנו לא במה אנחנו לא רוצים (כלומר, מה לזרוק) אלא במה אנחנו רוצים (כלומר, מה להשאיר). שנית, ובאופן קשור, זה מאפשר לנו להתאמן וללטש את קבלת ההחלטות שלנו בתחום החשוב של מה אני רוצה, וללמוד מה משמח אותי. כדי לדעת זאת לעיתים קרובות עלי לדעת מה אני לא רוצה (לפעמים זה אפילו יותר קל). וזאת בהחלט מיומנות שיש לה פוטנציאל התרחבות לתחומים נוספים בחיים, על אף שיהיו מי שיפקפקו בכך. שלישית, באופן פשוט, העובדה שאנחנו מוקפים בחפצים שאנחנו אוהבים ושמשמחים אותנו, ומשתמשים רק בכאלה – בהחלט גורמת לנו להיות יותר מאושרים, או למצער שמחים.
לכן לא רק עשיית הסדר עצמה, ובעיקר השלכת כמויות אדירות של חפצים שאין לנו בהם צורך – והמראה הנקי והצח שנוצר כתוצאה מכך – היא שגורמת לנו תחושה של רווחה והתרחבות. כפי שבעצם חווינו תמיד כשעשינו זאת בקטנה. אלא משום שאנחנו לומדים מה חשוב לנו. והתהליך מלמד אותנו לא פחות. קודם כל, הכמויות שאנו אוגרים הן לא ייאמנו (ואני אומרת זאת כמי שרחוקה מלהיות אגרנית, ומוסרת ומשליכה ללא נקיפות מצפון לאורך שנים. בעדיפות למִחזור, כמובן). אבל לא פחות מכך: למה אנו שומרים חפצים שאין לנו בהם צורך ושאינם משמחים אותנו? קונדו אומרת שאם נעצור ונבדוק מדוע אנחנו מתקשים להרפות מדבר-מה על אף שאיננו מכניס שמחה ללבנו, נגלה שזה או כי פעם היה יקר ערך עבורנו או "אהבנו אותו", בין אם בזכות עצמו בין אם כמסמל את הנסיבות שבהן ניתן לנו; או שאנו שומרים אותו "למקרה הצורך", אולי פעם נזדקק. כלומר, הדפוס הוא או של היצמדות לעבר או של חרדה מפני העתיד. או שילוב של השניים. קונדו מספקת כמה טיפים איך לטפל בזה, אבל חשוב מזה: גם התובנה הזאת – היצמדות לעבר/חרדה מהעתיד – מלמדת אותנו הרבה על עצמנו בתחומים והיבטים אחרים של החיים.
עדיין, גישתה של קונדו היא של הכול או לא כלום. יש לעשות את זה רק בשיטה שהיא מציעה. אני, לעומת זאת, אוחזת בדעה שיש משהו ללמוד מכל דבר (כמעט), אבל שרצוי להעביר אותו מסננת של בחינה עצמית ושל מה מתאים לי. ואפשר לאמץ חלקים שמתאימים לנו משיטות שונות, בלי להרגיש לא נוח שאנחנו לא עושים זאת "כמו שצריך" כי סטינו מהדרך. פרפקציוניזם יכול להיות חרב חדה מאוד. קונדו, לעומת זאת, מזהירה אותנו מפורשות מפני "התאמה אישית" של שיטת קון-מארי. ברוב המקרים היא אמנם מנמקת די בבהירות מדוע כך ולא אחרת. ולמעשה מצאתי שכדאי לאמץ את העקרונות הראשיים של שיטתה (כמו קודם להשליך ואחר כך לאחסן; כמו לא לעשות קצת סדר כל יום או חדר אחרי חדר, מה שדן אותנו לעשיית סדר אינסופית; כמו לאחסן בסוף כל סוג של חפצים באופן מרוכז ולא לפזר על פי השימוש; ועוד). זאת גם בשל נסיונה הרב ויותר מכך בשל ההיגיון שבהם. ועדיין, יש טעם בעיני גם כאן להבין שלא הכול מתאים לכולם. מה גם שיש כמה עצות שהיא נותנת ברמה הפרטנית שלדעתי (הבלתי מלומדת בתחום מקצועי זה) מתאימות יותר לתאור כ"סוד הקסם של ה-OCD"… (אשאיר לכם לגלות). יש גם דברים שהיא לא לוקחת בחשבון, שבין השאר מגניבים ספק לגבי ההצהרה שאם עושים זאת נכון, זה סדר פעם אחת ולתמיד. ויש מי שהגישה המאנישה שלה לחפצים תיראה להם מגוחכת ותרחיק אותם אף היא.
יש לציין שגם כותרת הספר עצמו, לא רק כותרת המשנה שהזכרתי, שונה. באנגלית נקרא הספר The Life Changing Magic of Tidying Up, וכותרת המשנה: The Japanese Art of Decluttering and Organizing. אז אמנם יש כאן הבטחה או יומרה למשהו "משנה חיים", אבל בכל זאת מדובר על סדר וארגון. בעברית לעומת זאת בחרו ב"סוד הקסם היפני" – כותרת שכל כולה מדיפה ארומה של עולם בוהק וחיים קסומים עם ניחוחות אזוטריים.
האם בזמן המועט שיש לנו נרצה לעשות סדר? רבים יאמרו שעדיף לעשות דברים אחרים. אבל האמת היא שקונדו משכנעת מאוד בטענתה שצריך לעשות סדר כדי להתפנות לדברים אחרים; חשובים ומשמחים יותר. שמתאפשרים אחרי שעשינו סדר.
הנה כי כן, כפי שהתוודיתי מיד בהתחלה, יש בספר הזה משהו. ואפילו במובן מסוים עמוק. והמשהו הזה חורג הרבה מעבר לעשיית סדר בבית. כפי שקונדו אומרת בעצמה, הוא מלמד אותנו לנהל דיאלוג עם עצמנו, בשאלות מה חשוב לנו. ומה גורם לנו שמחה. לכן היישום שלו בהחלט יכול לעזור. לא רק שבלגן ואי-סדר משליכים על תחומים רבים של החיים (על אף שיש תיאוריה שמי ששולחן העבודה שלהם מבורדק הם יצירתיים יותר). אלא שפעמים רבות, כפי שקונדו מציינת, הבלגן (ועשיית הסדר הספוראדית) מהווה סוג של הסחת דעת שמאפשרת לנו לא להתמודד עם הדברים שמפריעים לנו באמת. גם במובן זה הבית הוא סוג של מטונימיה. לכן גם כאן חלה האמת שיש לעשות מקום בחיינו לפני, וכדי, שמשהו חדש יוכל להיכנס.
Marie Kondo, The Life Changing Magic of Tidying Up.
משום מה נזכרתי בחבורת שלושה בסירה אחת שהכינה רשימה של החפצים שהיא צריכה בשיט על התמז ואז התברר שהנהר אינו יכול לקלוט ספינה בגודל כזה. או אז הם מחליטים לקחת רק את מה שבלעדיו אין להם קיום וזה כמובן מוליך את המחבר להרהורים בנושא. כבלגניסט מזה עשרות שנים נואשתי זה מכבר מהתקווה לסדר את שולחני וחדרי כמו גם ארון הבגדים ורק מתנחם שתכונות אלו לא עברו בירושה לדור הבא
אחת הטענות שלה היא שכשזורקים את כל מה ש(לא) צריך, ע"פ השיטה שלה, ואח"כ גם מסדרים לפיה, מתברר שחללי האחסון הקיימים מספיקים לגמרי לכל מה שיש. ולמען האמת עוד מתפנה המון מקום. (שבין השאר מאפשר לאחסן עוד ביתר חוכמה). זה מתגלה כנכון, אני חייבת לומר.