משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.
יסורים, או בין כאב לסבל: שלג עדיין לא הגיעה לשלב הרמת הידיים. היא עדיין חיונית: רוצה לאכול וגם אוכלת (על אף הקושי הנובע ממיקום הגידול), ומטיילת טיולים אפילו בים. היא מגלה עניין בסובב אותה ובעולם בחוץ. היא עדיין לא ויתרה. הסבל שלה הוא מקומי וקשה לראות אותו. הסוף אולי קרוב, אבל הסבל של הבנת המשמעות של מצבה, ידיעת הצפוי, מה עומד לקרות, אותו סבל של המודעות – נחסך ממנה. יש המבחינים לעניין זה בין כאב לסבל, כאשר כאב נלווה לחיים וקשייהם באופן טבעי, בעוד סבל נגרם מהמאבק בכאב, או מחוסר יכולת להרפות מהיאחזות בדברים שאיננו יכולים לשנות. ממנו אפשר, אולי, להשתחרר באמצעות עבודת המודעות.
נקרא לזה כאשר נקרא. על שלג, אני מנסה – יחד עם לורה, הווטרינרית הנפלאה – להקל ככל האפשר, ולתת לה איכות חיים מרבית בסוף חייה. עם בחינה מחודשת של המצב בכל פעם, ויד על הדופק לראות מתי מגיע הרגע. על הייסורים שלי בינתיים אינני מצליחה להקל. רק מנסה להתנחם בכך שחייה היו טובים. ולהודות על מה שעדיין מתאפשר, כל יום מחדש: עוד יום ששלג אכלה בתיאבון. עוד יום שטיילה בו בשמש, ונהנתה. ולשמוח, בתוך הבכי הגדול, בכך שאני יכולה עדיין לאפשר לה זאת.
חסד אחרון: הסבל הרב שנגרם לי מלעבור עם שלג את השלב הנורא הזה, של מחלה איומה שמקרבת את חייה לסופם, מבהיר לי את מה שידעתי וכתבתי עליו לא אחת בהקשר האנושי: כשאנחנו מעורבבים עם הכאב או הסבל של אהובינו, קשה להפריד בין סבלם לסבלנו. לעיתים כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת, הכרחי. אנו מצווים לנסות להוציא את עצמנו ממאזן השיקולים, ככל שזה אפשרי (ולא תמיד אפשרי עד הסוף). את החסד, במקרה של בעלי חיים, אנחנו עושים איתם. לא עם עצמנו, כי אנחנו לא יכולים לראות זאת יותר. הם אמנם לא יכולים לקבל החלטות או לומר מה הם רוצים, או איך הם מרגישים, ואנחנו נושאים בנטל ההחלטות עבורם, מה שמקשה מאוד. מצד שני, לא רק שרואים מתי בעלי חיים סובלים, אלא הם מסמנים לנו בדרכם מתי מגיע הזמן. כאשר הם עצמם מוותרים. מפסיקים לאכול, להתנקות, לרצות לצאת. העניין בעולם ובחיים פוסק, והם מרימים ידיים ומחכים לסוף. להמית אותם לפני כן יהיה להרוג אותם. לעשות חסד עם עצמנו, לא איתם.
כבוד: גם את זאת כתבתי לא אחת, ועכשיו אני נוכחת בכך שוב באופן בלתי אמצעי. אין דבר כזה מוות “בלי כבוד”. ודאי וודאי שאנשים לא מאבדים את צלמם האנושי כשהם נוטים למות. כשאני מסתכלת בשלג, מטפלת בה, מדברת אליה, מלטפת ומחבקת אותה, אני רואה שוב שאין במצבה דבר חסר כבוד. מכוער, מדמם ומסריח ככל שיהיה. רק אהבה. אהבה אינסופית. והחיים בסיומם.
בתמונות: שלג בבוסטון, 2006,
ובאחת מתמונותיה הרבות בים בשנים האחרונות
קרוא וכתוב 