קרוא וכתוב

השתיקות מאת יובל ירח. זמורה-ביתן 2016, 560 עמ'.

על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות.
אם אחת השאלות טורדות המנוחה בזמננו היא איך ישתמר זיכרון השואה אחרי שאחרוני שורדיה ילכו לעולמם, ולא נזכה עוד לעדויות מכלי ראשון – הספר הזה נותן לנו את אחת התשובות האפשריות. הנה, למשל כך.

יובל ירח כותב על חייה של סבתו – מניה פייגלין (גלזר) לבית וולפגנג. סיפור שהוא במידה רבה סיפורם של יהודי אירופה במאה ה-20. זה איננו רק סיפור שואה. הוא מתחיל בלידתה של סבתו בקרקוב שבפולין ב-1916 ומסתיים במותה בישראל ב-1998. אך סיפור השואה הוא מרכז הספר וכמובן המניע לכתיבתו. והפלא הוא יכולתו של ירח להעביר בפרטי פרטים כל רגע וכל נים בסיפור ההישרדות של סבתו. מגטו קרקוב למחנה העבודה פלשוב (שנהפך בהמשך למחנה ריכוז), אושוויץ, ומחנה העבודה ליפשטט בגרמניה (שרשמית היה תת-מחנה של בוכנוולד). ירח אמנם מסתמך על עבודת תיעוד מקיפה שביצע, אך כפי שהוא כותב בפתח הספר, "אף על פי שזהו רומן המתכתב עם אירועים שהיו ונסמך עליהם ככל יכולתי, זהו איננו מחקר היסטורי אלא ספרות". זוהי יצירת ספרות הממלאת את יומן הארועים ההיסטורי (ששזור בספר) בחיי היום יום במחנות, על כל הפכים הקטנים שלהם. כמעט כל הכתוב בספר אינם דברים ששמע המחבר מפי סבתו. שתיקתה של מניה נתנה לספר את שמו. השם ההולם שניתן לו באנגלית, אגב, הוא Subhistory.

בעיצומה של המלחמה יולדת מניה בת – את אמו של ירח – בגטו קרקוב. תינוקת שבכייה מאיים להסגיר את כל יושבי המחבוא שמסתתרים בו מפני אחת האקציות בגטו. בדרך לא דרך היא מצליחה להבריח את ללה התינוקת מהגטו אל משפחה פולנית בכפר, שגידלה אותה יחד עם שבעת ילדיה. עם סיום המלחמה היא חוזרת לאסוף את בתה, ילדה בת 4 שגדלה כנוצריה, ולמעשה נקרעת פעם שנייה בחייה הקטנים ממשפחתה. ללה לומדת להתרגל לאשה הזרה שלקחה אותה עימה ולבסוף אף לקרוא לה אמא. אבא כבר אין. מקס, בעלה הראשון של מניה ואביה של ללה, מת מטיפוס במאוטהאוזן יום לפני שחרור המחנה. במחנה העקורים בגרמניה תתחיל מניה לבנות את חייה מחדש. היא תינשא שם בשנית, תעלה לישראל ותקים משפחה חדשה.

איך שרדה? היא לא יודעת. "ובאותו יום מניה נשארת בחיים", כתוב. וכך קרה כל יום. היא נשארה בחיים. עד שנגמרה המלחמה ותמו הזוועות. ירח דבק בכתיבתו לא רק בשפתה השבורה של סבתו, אלא גם נצמד לתודעתה. ומצמיד אליה איתו את הקוראים. לרעב, לקור, לעינויים, לכינים, לפצעים, להיאחזותה של מניה בהישרדות יום אחר יום, מבלי שהיא תדע כמה זמן יימשך הגיהנום הזה. אבל אנחנו, כמובן, יודעים כמה זמן זה יימשך ואיך זה יסתיים. כך נוצר פער, או דיסוננס מסוים, באופן הקריאה שלנו. בין ידיעתנו, תמונת-העל ההיסטורית שלנו, לבין ההתבוססות שלנו יחד עם מניה, דף אחרי דף, בגיהנום עלי אדמות. וכוחה המיוחד של היצירה הזאת הוא ביכולת להעביר לנו את העולם המסופר כך שנרגיש כאילו אנו חווים אותו יחד עם גיבוריו. מזמן לא זכור לי ספר שכששקעתי בקריאתו הרגשתי שאני פשוט שם. בתוך העולם ההוא.

כל ביקורות הספרים