Henry Marsh, Do No Harm: Stories of Life, Death and Brain Surgery. Weidenfeld & Nicolson 2014, 289 pp.
הנוירוכירורג הבריטי הנרי מארש כתב ספר המבוסס על הפרקטיקה שלו. סיפורי מקרים: 25 פרקים וקודה מסיימת. כל אחד מהפרקים נקרא על שם הבעיה הרפואית העומדת במרכזו, שבה הוא נקרא לטפל. שזורים בהם פה ושם גם סיפורים על נסיונו מהצד של החולים. דומני שהחריג היחיד לכותרות הפרקים הוא הפרק הנקרא היבריס (Hubris). מה שניתן לתרגם, מן היוונית, כ"יוהרה"; בפרט זו הנובעת מאי-ידיעת מקומו של האדם בעולם. זו כמובן אינה בעיה רפואית אלא אנושית, ובהקשר של הספר – בעייתו של הרופא ולא של החולה.
זהו ספר מרתק, הכתוב בשפה קולחת, שזכה בפרסים והיה מועמד לשורה של פרסים אחרים. מארש חולק עם קוראיו לא רק את הידע שהוא מנגיש, ההצלחות, ההליכה על חוט השערה בין חיים למוות או שיתוק שניתוחים כמו אלה שהוא מבצע יכולים לגרום, אלא גם את הקשיים, הטעויות והכשלונות. ממרומי הקריירה בת עשרות השנים שלו, הוא יכול להרשות לעצמו להודות, כבר במבוא, ש"לדעת מתי לא לנתח חשוב לא פחות מלדעת איך לנתח" – תובנה שכירורגים רבים בראשית דרכם, ולעתים קרובות גם בהמשך, חסרים לחלוטין.
כך גם הפרק הראשון בספר נפתח בווידוי שעל פיו "לעתים קרובות עלי לחתוך אל תוך המוח וזה משהו שאני שונא לעשות". וידוי שיחד עם ההערכה שהוא מעורר, במבט ראשון יכול להיראות משונה כשהוא בא מפי מי שבחר בנוירוכירורגיה כמקצוע לחיים. אך אל תטעו: מארש מספר לנו הרבה יותר על "הריגוש האינטנסיבי, הריכוז והשמחה האכזרית שאני מרגיש כשאני מבצע ניתוחים מסוכנים כאלה", כדבריו.
במבוא כותב מארש על כך שרופאים הם בני אדם, שהרבה ממה שקורה בבתי החולים הוא עניין של מזל, טוב ורע כאחד, וכי ההצלחה והכישלון הם לעתים קרובות לא בשליטת הרופא. דמותו כאדם, כפי שהיא עולה מדפי הספר, אינה נלבבת במיוחד, עלי לומר. כך האופן הבוטה שבו הוא מדבר אל רופאים זוטרים ומתמחים בישיבות הצוות לא מוסיף לכבודו. והסגנון המזעזע שבו הוא ועמיתיו מדברים בישיבות אלה על חולים – בלעג נטול רחמים, התבדחויות שאינן במקומן וחוסר חמלה מוחלט – כיווץ אותי ממש. לזכותו של מארש יש לזקוף את הכנות הרבה שבה הוא כותב וחולק אתנו את כל אלה ללא כחל וסרק, ואת האירוניה העצמית שלו. אף שכלל אינני בטוחה שכשהוא מספר הוא תמיד מודע לחלוטין לבעייתיות שביחסו, בעיקר כלפי חולים.
מארש מודה בכך שפרקטיקות רבות נובעות שהתקבעו ברפואה (למשל הגילוח המלא של הגולגולת שהיה נהוג בעבר בתחום שלו), נובעות לא מצורך רפואי אלא מצורך לעשות דה-הומניזציה של הפציינטים, מה שמקל על הכירורגים לנתח. ושצורת הרבים שהוא עובר אליה בדיבור עם חולים היא הלשון "האהובה על שוטרים, ביורוקרטים ורופאים, אשר מזכה אותנו מאחריות אישית ומשחררת אותנו מהנטל הנורא של גוף ראשון יחיד". הוא אינו מסתיר את האמת הכואבת שבמקצועו רוכשים את הניסיון במקרים הקשים באמת רק על-ידי עשיית טעויות רבות בהתחלה, מה שאומר שאתה "משאיר שובל של פציינטים פגועים מאחוריך". הוא מודע לכך שהכוח של הרופאים משחית. חשוב במיוחד לשיח ההומני וההומניסטי החסר ברפואה, הוא גילויו שרופאים מעדיפים חולים המגיבים למצבם ולבשורות הרעות "בשקט ובאופן סטואי". אולי כדאי שיטפלו במכונות, אם כן: הן לעולם אינן סובלות ובכל אופן לא מתלוננות על כאב, אבוי!
אחד הקשיים האתיים שמעוררים ספרים כגון זה, כפי שכבר כתבתי בעבר, היא השאלה עד כמה ראוי לפרסם את סיפוריהם של פציינטים, גם אם משנים את הפרטים (כפי שעשה מארש), בלי לבקש את רשותם. מכך שהוא מתנצל בפני חוליו ועמיתיו על כתיבת הספר בהקשר זה, נראה כי מארש לא עשה זאת. אבל התוספת שלו, "כאשר אנחנו חולים הסבל הוא שלנו ושל משפחותינו, אך עבור הרופאים המטפלים בנו זהו רק סיפור אחד מני סיפורים דומים רבים" – כבר בעייתית ממש.
כותרת הספר – Do No Harm – לקוחה כמובן מהאמרה המיוחסת לרוב להיפוקרטס, ונחשבת לעיקרון הראשון והמרכזי באתיקה רפואית: ראשית כל אל תזיק/י. על אף שבמבוא לספר מדבר מארש על נסיונותיו, שלא תמיד צלחו, למצוא איזון בין הריחוק הנדרש לבין החמלה, התרשמתי שבריחוק הוא הרבה יותר מוצלח. כך הוא כותב לגבי האמת הידועה שסטודנטים לרפואה "מגלים" בהתחלה את כל המחלות אצלם עצמם: "עד שהם לומדים, כעניין של שמירה על עצמם, שמחלה היא דבר שקורה רק לפציינטים, לא לרופאים". חבל על הציניות, כי אולי הדבר העיקרי שעליהם ללמוד הוא שאיש אינו חסין. שגם הם שבירים בדיוק כמונו. אחרת לעולם לא יוכלו לגלות אנושיות וחמלה אמיתית. לא סתם כשרופאים חולים בעצמם במחלות קשות הם מתחילים לראות אחרת לגמרי את המערכת הרפואית.
לא בגלל העובדה המעניינת בפני עצמה שהמלה "חמלה" מופיעה בספר, מלבד אותה פעם שהזכרתי במבוא, פעמיים בלבד (בקינדל קל למצוא); אלא בעיקר מגישתו כפי שהיא באה לידי ביטוי במה ובעיקר איך שהוא מספר, התרשמתי שמה שחסר למארש באינטראקציות עם חולים ובני משפחותיהם היא אכן חמלה.
מילא, לפחות השתדל לא להזיק. גם זה משהו שלא כל הרופאים תמיד זוכרים.
עוד בנושא:
אוויר שפעם היה נשימה
קרוא וכתוב 