קרוא וכתוב

When Breath Becomes Air by Paul Kalanithi. Forward by Abraham Berghese. Random House 2016, 256 pp.

'כאשר הנשימה נהפכת לאוויר' הוא ממואר שכתב פול קלניתי, רופא שבעיצומה של ההתמחות בנוירוכירורגיה, והוא בן 36, התגלה אצלו סרטן ריאות קטלני. בפרולוג מספר קלניתי על האבחנה ששינתה את חייו. חלקו הראשון של הספר מתאר את הפיכתו לרופא, ואילו חלקו השני – את הפיכתו לפציינט. החלק הראשון את התמודדותו עם שאלות של חיים ומוות דרך המקצוע שבחר לו, החלק השני – את התמודדותו עם השאלות הללו דרך מותו הקרב.

זהו ספר אלגי ונוגע ללב. אך המעבר הזה בין שני התפקידים, בין שתי הפרסונות – רופא וחולה, רופא הנהפך לחולה הנוטה למות – הוא ההופך אותו למעניין במיוחד. מרגע שאובחן בסרטן סופני, הוא כותב, התחיל לראות את העולם דרך שתי פרספקטיבות; לראות את המוות כרופא וכחולה. עצוב, בעיני, שרופא צריך לחלות בעצמו על-מנת להבין באמת את נקודת המבט של הפציינט; ועד כמה היא שונה מזאת של הרופא המטפל בו. (וגם אז, עדיין, הוא פציינט שהוא גם רופא). "כרופא, יש לך מושג מה זה להיות חולה, אך עד שאינך עובר זאת בעצמך, אינך באמת יודע". אחת המשמעויות המוקדמות של המלה 'פציינט', הוא כותב, היא "מי שנושא את הסבל בלי תלונה". ואילו בפילוסופיה של המאה ה-14, משמעותה של המלה פציינט היתה "האובייקט של פעולה", וכך הוא חש. כרופא, היה פועל (agent), סיבה; ואילו כפציינט, היה רק משהו שקרו לו דברים, מי שפעלו עליו. אובייקט ולא סובייקט. לו רק אפשר היה שרופאים לא יחלו וימותו על-מנת לראות זאת.

יחסיו עם הסטטיסטיקה, למשל, השתנו מרגע שהוא עצמו נהפך לחלק ממנה. לחרדת המוות אין תרופה בהסתברות. האונקולוגית המטפלת שלו מסרבת לתת לו פרוגנוזה של תוחלת חיים. כשהוא מבקש ממנה, מיד בפגישתם הראשונה, לדבר על עקומות ההישרדות של קפלן-מאייר היא עונה: "לא. בשום פנים ואופן לא". "איך היא מעיזה?" הוא חושב לעצמו. "זאת הדרך שבה רופאים – רופאים כמוני – מבינים פרוגנוזה. יש לי זכות לדעת".
המקום שבו מצא את עצמו בעקבות סירובה לדבר אִתו במספרים בהקשר זה, היה אחד הדברים הקשים ביותר עבורו. כי בעוד שהיא דחקה בו למצוא מה באמת חשוב לו, כפי שביקש הוא להבין מחוליו, היה זה עבורו קשור קשר בל ינתק לשאלה כמה זמן נותר לו. אם נותרו לו שלושה חודשים – יקדיש אותם למשפחה. אם שנה – יכתוב. אם עשר שנים – יחזור לרפואה ולמדע. האמת של לחיות יום אחר יום לא סייעה: מה הוא אמור לעשות ביום הזה? – תהה. כשהרופאה שלו תפלוט בסופו של דבר, לאחר תהפוכות המחלה, "נשארו לך חמש שנים טובות", יהיו אלו מילים שיותר משנאמרו לו נאמרו כתחינה, כך הרגיש. ואכן, נשארו לו הרבה פחות מכך. אבל האונקולוגית שלו עשתה מה שהוא ניסה לעשות כרופא שנים קודם לכן, הוא כותב: לקבל אחריות מוסרית על הנפש שלו ואז להחזיר אותו לנקודה שבה יוכל לחזור לעצמו.

קלניתי תמיד התעניין בשאלות של משמעות. לפני שפנה ללימודי רפואה השלים תואר ראשון ושני בספרות, שבה ראה את המצע העשיר ביותר לרפלקסיה מוסרית. אך המילים, כך יגלה, משמשות אותו גם ככירורג: "כאשר אין מקום לאזמל, המילים הן המכשיר היחיד של המנתח". בנוירוכירורגיה בחר שכן היא הציגה בפניו את מה שנראה לו העימות המאתגר והישיר ביותר בין משמעות, זהות ומוות. ההבנה מה חשוב לפציינט שלו בחייו, ולאילו חיים יוכל להחזיר אותו, היתה מכרעת להחלטותיו כנוירוכירורג. אך הספרות תתברר כמי שהחזירה אותו עצמו לחיים בתקופות הקשות של המחלה. וגם סייעה לו להבין את משמעותה. בעוד שמתקופת הנאורות היחיד עומד במרכז, הוא כותב, הרי המחלה הביאה אותו לחיות בעולם שונה, עתיק יותר, "שבו הפעולה האנושית החווירה אל מול הכוחות העל-אנושיים, עולם שדמה יותר לטרגדיה יוונית מאשר למחזה של שייקספיר".

המגע הקרוב עם היותו בן תמותה, לדבריו, לא שינה דבר ושינה הכול בו זמנית: "לפני שהסרטן שלי אובחן, ידעתי כי יום אחד אמות, אך לא ידעתי מתי. אחרי האבחנה, ידעתי כי יום אחד אמות, אך לא ידעתי מתי. אלא שכעת ידעתי זאת בחריפות. הבעיה לא היתה באמת מדעית. עובדת המוות מערערת. אך אין דרך אחרת לחיות". מחלות קשות אמורות להיות מבהירות חיים. במקום זאת, הוא מוצא שהוא יודע שהוא עומד למות – אך את זה ידע גם קודם. האין מחלה סופנית המתנה המושלמת לאדם הצעיר שרצה להבין את המוות? תוהה קלניתי. איזו דרך טובה יותר להבין אותו יותר מאשר לחיות אותו? אך הוא לא תיאר לעצמו עד כמה קשה זה יהיה, הוא מודה.
אל מול מותו שלו, הוא נאבק לבנות מחדש את חייו הישנים, או אולי למצוא חיים חדשים. זהו הצומת הקשה שבו מוצאים עצמם חולים קשים רבים, שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. האם לנסות לחזור לחיים שלהם, שדומה כי אבדו, האם זה אפשרי בכלל? או אולי, בעקבות הטלטלה שריסקה אותם, ליצור לעצמם חיים אחרים, שונים? באופן דומה הוא לומד כי החלק הערמומי במחלה הוא כי שככל שמתקדמים בה, הערכים שלך משתנים. אתה מנסה להבין מה חשוב לך, ואז ממשיך לחפש להבין. המוות הוא אולי ארוע חד-פעמי, הוא כותב, אך חיים עם מחלה סופנית הם תהליך.

פול לא סיים לכתוב את הספר. הסוף הגיע קודם. הוא מת במרץ 2015, מותיר אחריו תינוקת שנולדה 8 חודשים קודם לכן. בין מיטת בית החולים שעליה מת לבין חדר הלידה שבו הגיחה קיידי לאוויר העולם מפרידים 200 יארד. באפילוג היפה כותבת אשתו לוסי, רופאה אף היא, כי זה ספר בלתי גמור, אך זהו רכיב מהותי באמת שלו, במציאות שעמה התמודד פול. הספר נושא אִתו את הדחיפות של המירוץ כנגד הזמן, היא כותבת.

בסופו של דבר מצא פול את המשמעות שחיפש. או נכון יותר יצק אותה לחייו. ולמותו. חייו היו חדורים במשמעות. ואף מותו, שהביא לעולם את הספר הזה. "אלו היו החיים שניתנו לו, וזה מה שהוא עשה מהם. 'כשהנשימה נהפכת לאוויר' הוא שלם, בדיוק כפי שהוא", כותבת לוסי קלניתי.

אכן, לו הייתי צריכה אני הקוראת לדמיין מה היה אומר פול קלניתי החי על העובדה שספרו על מותו הקרב לא הושלם (אך ראה אור אחרי מותו), היה זה ודאי כי הספר לא הושלם ממש כמו חייו הקצרים עד כאב. ובה בעת שניהם שלמים מכל שלם.

שם הספר לקוח משירו של Baron Brooke Fulke Greville המשמש כמוטו לספר. ושתי השורות הראשונות שלו:

You that seek what life is in death,
Now find it air that once was breath.

עוד בנושא:
לשחות בים של מוות
המה ינחמוני
מבט ישיר במוות

כל ביקורות הספרים