תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב
וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם
לא על הוויכוח בין מתחסנים ללא-מתחסנים אני מבקשת להתעכב ביחס לדבריה של פרופ' שרון עינב מ'שערי צדק', אלא על השאלה החשובה של חמלה ברפואה. לפני זמן מה כתבתי רשימה שכותרתה למה צריך חמלה בספרות. לא שיערתי שיש צורך ברשימה שכותרתה "למה צריך חמלה ברפואה". החיים מלאי הפתעות.
עינב פותחת את הפוסט שלה בכך שלא תהיה פוליטיקלי קורקט. אבל הבעיה שלה איננה חוסר PC, אלא אמירת דברים שמעמידים בסימן שאלה את כשירותה לתפקד כרופאה. לא כשירותה הטכנית אלא זאת האנושית. אין שאלה שעינב תטפל בכל מי שיגיעו למחלקתה, אבל חמלה, היא מצהירה, היא לא תעניק למי שבחרו לא להתחסן. זאת ועוד, מאחורי "הדלתיים הסגורות", היא מגלה לנו, מתחולל קרב: "הצוותים הרפואיים מתמרדים על עצם המחשבה שיצטרכו שוב לחרף את נפשם בשביל אלו שלא טרחו לעשות את המינימום עבור עצמם ועבור החברה".
עם חלקים גדולים ממה שכתבה עינב על התנאים הקשים שבהם עובדים הרופאים והרופאות מזה שנה וחצי – אפשר להזדהות. לא עם שני המרכיבים האלה בדבריה. למעשה, נדרשת מאתנו חמלה כלפי עינב עצמה: היא מתארת לא רק את היותה שחוקה לחלוטין, אלא משתמשת במונחים של "הלם קרב". טראומה של ממש. התמונה שעולה היא של רופאה שהגיעה לקצה שלה. במצב כזה יש כל מיני דברים שאפשר וצריך לעשות. אף אחד מהם – אם את רופאה – לא כולל התבטאות פומבית על פציינטים כפי שהתבטאה עינב. דבריה אלה גובלים בחרפה.
חמלה היא התכונה האנושית הנעלה ביותר. אולי תמצית האנושיות שלנו. חמלה, compassion, משמעה להיות עם בסבל. לראות אותו במובן המלא אצל מי שמולך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר בלב פתוח, מהכוח לנחם. טיפול רפואי בלי חמלה – איננו טיפול טוב. אבל כשהרהרתי בדבריה של עינב, הבנתי שלא מדובר ברופאה אחת שהגיעה לקצה שלה ולכן לא מסוגלת יותר לחמול על מטופליה. אלא בפרקטיקה הרפואית כולה שנעדרת ברובה חמלה, על אף שזאת היתה צריכה להיות טבועה בה. ב-11 השנים האחרונות שבהן אני נפגשת באינטנסיביות עם המערכת הרפואית פגשתי רופאים (ואנשי צוות רפואי) בודדים שגילו חמלה. והם היו באופן ברור ומובהק היוצאים מן הכלל.
קל לייחס את הבעיה הזאת לשחיקה ולתנאי העבודה הקשים, אך האמת היא ששניהם אינם יכולים לתרץ חוסר חמלה אצל מי שבחרו להיות רופאים. יחס לא אנושי פוגשים לעיתים קרובות כבר אצל הסטודנטים לרפואה, שזה עתה החלו את דרכם. אולי הבעיה היא בקריטריונים שמפעילים בקבלה לבית הספר לרפואה? אולי הבעיה היא שאנשים מגיעים למקצוע הזה מהסיבות הלא נכונות? אולי הבעיה היא מקצוע ששכח את הצד ההומאני שלו ומתרכז היום בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים? (יותר ויותר רופאים מסתמכים על דימות ולא על בדיקה של החולה. בביקורים רפואיים רבים הרופאה אפילו לא מסתכלת על החולה, לא כל שכן בודקת אותה: עיניה נעוצות במסך המחשב). אולי הבעיה היא שאנשים רבים מדי בוחרים ברפואה כי זהו מקצוע עם יוקרה חברתית, ואחרי השנים הראשונות גם מכניס, ולא כי הם רוצים לעזור לבני אדם? לעיתים הם מגלים את הצורך בחמלה רק כשהם עצמם חולים. כבר כתבתי שהחינוך הרפואי דורש רוויזיה מעמיקה בעניין זה, מבית הספר לרפואה ועד שלב ההתמחות.
בעלי המקצועות הטיפוליים המתוחכמים יותר משתמשים במושג "תשישות חמלה" כדי להסביר את חוסר יכולתם להפגין אותה. זאת הזדמנות לומר ש"תשישות חמלה" היא מונח יפה ומכובס לתופעה מכוערת שזקוקה לטיפול יסודי, שיחזיר את החמלה למקצוע שהיא אמורה להיות מיסודותיו. רופאה שאת הכעס המוצדק שלה על המערכת מוציאה על הפציינטים ומדברת על מרד של רופאים נגדם – אני לא בטוחה שנמצאת במקצוע הנכון.
יש חולים מכל מיני סוגים. והם עשו כל מיני בחירות כבני אדם. כשהם מגיעים אל הרופאה – הם סובלים. המלה "פציינט" עצמה נגזרת מסבל. את זה שוכחים רופאים רבים מדי, והמערכת גם מנסה להשכיח שהם פציינטים או מטופלים, בהשרישה בשיח הממוסחר את המונח הנתעב "קליינטים". כאילו באנו לקנות שוקולד. הדיון בהתחסנות הוא חשוב, על אף שהוא כבר מזמן ירד מהפסים, ויש לי בו עמדה ברורה. גידוף ובוודאי ובוודאי שאיומים על רופאים הקוראים להתחסן הם פסולים ודורשים לא רק גינוי אלא טיפול מצד הרשויות! אבל חובתם האתית של רופאים היא לטפל בכל אדם סובל המגיע אליהם. המוטו לרשימה לקוח מ"תפילת הרופא" אך חובתם זאת, עוד מימי היפוקרטס, מעוגנת בשבועת הרופא שהם נשבעים, בהצהרת ז'נבה של ההסתדרות הרפואית העולמית ובמסמכים נוספים. בשבועת הרופא מופיעים בין השאר הציוויים “ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה (…)”, “והשכלתם להבין לנפש החולה לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש”, ו”אל תמהרו להוציא משפט (…)”.
באופן פרטי יכולה פרופ' עינב לומר את אשר עולה על רוחה; לא בהתבטאויות פומביות כרופאה על פציינטים, יהיו אשר יהיו.
בממלכת החולים
הרקמה מסביב לצלקת (ב)
שבועת הרופא העברי
הצהרת ז'נבה (WMA)
לא יפורסמו תגובות שעוסקות בשאלה חיסונים כן או לא. זה לא נושא הרשימה.
תודה לך.
קראתי את דבריה של פרופ' שרון עינב ונעצבתי.
תודה על הדרך המכבדת שאמרת את הדברים.
בריאות וברכה לכולנו
הדס רן
אני חושב שלהגיד שיש בה פחות חמלה כלפי לא מחוסנים זו אמירה אמיצה, כל עוד היא לא מפלה בטיפול בין האנשים. כמובן שאם יש הפליה בטיפול אז מקומה לא כרופאה בשרות הציבורי. אבל להגיד שיש לה פחות חמלה? אני מאמין שלכל אחד יש רחמים, אדיבות, יחס עזרה וכל מה שמכונה חמלה במדרג יותר גבוה ככול שההכרות האישית גבוהה יותר. אנחנו חומלים יותר על קרוב משפחה מאשר על אדם עלום שם ממדינה נידחת שקרה לו משהו רע. ולחמלה שלנו יש קשר למידת האחריות של האדם מעשיו. אנחנו יותר חומלים על אדם שאיתרע מזלו להיקלע למצב מצוקה, מאשר על פושע שנכנס לכלא לשנים רבות. אז לאמירה של פרופ' שרון עינב, שמקשרת בין האחריות של אדם למצבו, כלומר מי שבחר לא להתחסן ונידבק, ולמידת החמלה שהיא רוחשת לאדם כזה יש הגיון, לפחות בעניי.
אתה באמת חושב שחוסר חמלה כלפי מאושפזים לא משפיעה ולא תשפיע על הטיפול לה בהם?? נראה כאילו היא חשה שאט נפש ממש כלפי לא מחוסנים. כשאתה חש שאט נפש כלפי מישהו, ספק אם תיתן את כל כולך כדי להציל את חייו ולתת לו טיפול מכל הלב.
הפוסט שלך מעניין כרגיל ומעורר מחשבה, כמה הערות:
1. הייתי רוצה להאמין שבכל רופא יש איזושהי חמלה כלפי מטופליו. העובדה שכפי שאת מציינת יש מעט מדי רופאים כאלו היא מעציבה ומטרידה. אבל האם באמת אפשר לדרוש מרופא שיחוש חמלה כלפי כל מטופליו? אפשר לדרוש מרופא שיפעל בצורה מסויימת: שיתן טיפול מסור, שיכבד את החולה, שיהיה קשוב אליו, ושינהג כך כלפי כל חולה באשר הוא, אבל האם באמת אפשר לדרוש ממנו שיחוש רגש מסויים? (עובדה גם שכל שבועות הרופא ואמנת ז’נבה מדברים על מעשים ולא על רגשות).
2. גם כשאני שמעתי את דבריה של הרופאה חשתי אי נחת. אני חושב שיש אצלה (וכנראה אצל רופאים רבים אחרים במצבה) תחושה חזקה של כעס כלפי החולים הבלתי מחוסנים. אני חושב שהתחושה הזו מוצדקת בהחלט, והיה טוב יותר לו היתה מתבטאת במונחים של כעס ולא של היעדר חמלה. האם את מסכימה שהכעס של הרופאים כלפי חולים לא מחוסנים הוא מוצדק?
3. דבר נוסף שיש לומר לזכות של פרופ’ עינב, מעבר לכנות הבוטה שלה, הוא שאם בחרה לדבר על חמלה אז אולי היא דווקא מאותם רופאים שיש בהם רגש כזה, או לפחות יש בה מודעות לכך שרופא אמור להרגיש רגש כזה, לא?
תודה, יובל.
יובל –
1. אני חושבת שחמלה זה עניין יותר מורכב מרק רגש, ובעיקר חושבת שאפשר לטפח חמלה אצל בני אדם. ומצפה שטיפוח כזה ייעשה במסגרת החינוך הרפואי וההכשרה של מטפלים.ות בכלל.
2. אני חושבת שכעס של כל אדם, גם של רופאים, כלפי מי שלא מתחסנים מבחירה (להבדיל מבגלל מצב רפואי) בזמן של מגפה מסוכנת לבריאות הציבור, כשיש חיסון זמין – הוא מוצדק. גם אני כועסת עליהם. אני רק לא בטוחה שכעס הוא הדרך לשנות את ההתנהגות שלהם. ובעיקר אני חושבת שלהבדיל מכל אדם פרטי, לא ראוי שרופאים יתרגמו את הכעס שלהם להתבטאויות פומביות כמו זאת של פרופ' עינב לגבי החמלה, שכללה גם רמזים לאפשרות של אי מתן טיפול. במה שכתבתי הבחנתי בין מה שהיא רשאית לעשות באופן פרטי לבין מה שהיא לא רשאית – על פי הניתוח שלי – לעשות בפומבי אם היא רופאה.
3. לדעתי היא בחרה לדבר על חוסר חמלה. אין לי מושג, ולא יכולת להסיק מכך, האם יש בה ברגיל חמלה או מודעות אליה.
אוסיף שבאופן כללי לדעתי הצדקה של עמדתה של עינב היא פתח להצדקה של היעדר חמלה – ויש הדורשים גם היעדר טיפול, או תיעדוף לתחתית – של אנשים שמצבם הבריאותי נובע מבחירה כזאת או אחרת (לא תחמלי על מי שמאושפזים אצלך אחרי ניסיון התאבדות? על מעשנים שחלו בסרטן ריאות? האחרונים יידחקו לתחתית סדר העדיפויות לטיפול? יש עוד דוגמאות כמובן). נראה לי שעדיף לדבוק בכך שטיפול רפואי ניתן על פי צורך רפואי ודחיפות רפואית. ולהמשיך לצפות מרופאינו לחמלה.
ואגב, יש גם אנשי צוות רפואי שלא שומרים על ההנחיות. שניגשים לטפל בך עם מסכה על הסנטר.
בצד החמלה שכחנו מושג אחר ששמו “אחריות אישית” -אני סבור שאי התחסנות היא גם הפרת עיקרון האחריות החברתית אבל אניח לכך. אם החלטת לא להתחסן ולקחת את הסיכון הכרוך,העדפתך תכובד,אבל הסיכון צריך לכלול גם עדיפות ברורה לחולים שכן התחסנו-אם המערכת הרפואית הגיעה לסף תפקודה עקב העומס. במילים אחרות העדיפות בטיפול צריכה להינתן לאלו שעשו מצדם את מה שנדרש לא לחלות. אני לא מוצא בכך הפרה של של עיקרון רפואי או מוסרי -להיפך.
הפוסט הותיר אותי בתחושת אי נוחות.
נתחיל ממה שכן התקבל בהבנה: אני מבין מפוסטים קודמים שיש לך (בעלת הבלוג) נגיעה אישית לנושא, טופלת בבתי חולים, ונתקלת בבעיות מערכתיות שלא ניתן לפטור אותן כתקלות מקומיות.
אלא שהביקורת כלפי פרןפסןר שרון עינב מצטיירת כסווג של התחסדות (מקווה שזה המונח המדוייק): מצב בו הופכים עקרון צודק לכלל קטיגורי שאין לחרוג ממנו, יהיו הנסיבות אשר יהיו, כדי לנזוף ולהיות “צודקים”.
למשל- מישהו מזדעק ואינו מוכן שתושמע ולו מילת ביקורת אחת כלפי בנימין נתניהו “כי עומדת לו חזקת החפות”. אז חזקת החפות היא עקרון חשוב, בעיקר במערכת המשפט, אבל לא סביר לסרס בשמה כל דיון ציבורי.
עד כאן המשל.
ולנמשל- ברמת העקרון כולם זכאים לטיפול רפואי נאות, ואין לאיש זכות להעדיף פלוני על אלמוני, וכולם שווים תרתי משמע: האשה שהוכתה קשות בידי בן זוגה, וגם בן הזוג שנפצע במהלך העימות עם השוטרים; המחבל המתאבד שניצל בנס וגם הפצועים מהפיגוע; ואפילו זה שקילל והרים יד על אנשי הצוות הרפואי כי לא היה שבע רצון מהטיפול שניתן לו.
כל זה ברמת העקרון.
אני משער שכשיש שעת חירום- אסון המוני והאמבולנסים בדרך, פרצה מלחמה, ואף פרצה מגיפה; אנשי הצוות הרפואי יעזבו את ארוחת הצהרים באמצע, יודיעו בבית שהתוכניות להערב מבוטלות, ויעבדו מבלי שיתבקשו מסביב לשעון (גם אם זה מנוגד לחוזה הקיבוצי או לתקנות לגבי שעות העבודה והמנוחה). פיקוח נפש כפשוטו!
אלא שעברה שנה וחצי, גם החירום הפך לשיגרה, מתברר שיש מי שאינם שומרים על עצמם, וגם אם החובה להעניק טיפול רפואי הולם בעינה עומדת, הנכונות להמשיך לעבוד מסביב לשעון פוחתת.
אם אני מבין נכון, ה”חמלה” שעליה הפרופסור הנ”ל מדברת אינה הדמעה בזווית העין של איש הרפואה ששנות עבודה ארוכות ומטופלים אינספור לא הקהו את רגישותו לאדם חולה שנזקק כעת לעזרתו; אלא הנכונות “להתאבד” על כל משימה.