זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.
היום אני מבינה.
זוהי חכמת הטבע. יש לטבע "טריק". לאט לאט הולך ומצטמצם עולמו של האדם. הפרידה הדרגתית: האפשרויות נסגרות; הקושי גובר ובמקביל העניין יורד; קשה לתחזק רצון, שלא לדבר על חיות ולהט, כאשר כל-כך קשה לנוע, לבצע את מטלות היומיום. בסוף החיים כבר לא נראים כזה גליק גדול. ואם הסבל ממש גדול מייחלים לסיומם. או שפשוט מרגישים שדי, מספיק לי.
אבל מה אם כל זה קורה הרבה לפני גיל הזקנה? בגיל שאת עדיין מצפה בו להיות פעילה, מתעניינת, ערנית, תורמת? מה קורה אם אז משתלט כאב לא יתואר על כל עצם, ממלא את כל נימי הגוף, ובעקבותיו משליט יאוש על הנפש? קורה בדיוק אותו תהליך: לאט לאט האפשרויות נסגרות, הקושי גובר ובמקביל העניין יורד. בהתחלה את נפרדת מדברים שאהבת לעשות ושוב, את מבינה, לא תוכלי. שלום ליוגה. שמילאה שנים רבות חלק חשוב בחייך. מוקדם יחסית בתהליך הבנת שהיא יצאה מחייך ללא שוב. והסכנת. נסיעות, שלא לדבר על חו"ל, ירדו מהפרק. הזמנות להרצאות את משיבה ריקם, דוחה משנה לשנה. מיופיו של חוף הים את לא מצליחה ליהנות כי כל כולך בכיבוש דמעות הכאב שמסב לך כל צעד. כתיבה, אפילו קטע קצר לבלוג, היא משימה כאובה שדורשת לחשוק שיניים. ופחות ופחות דברים נראים לך מצדיקים את המאמץ. מטלות היומיום, של תחזוקת הבית והחיים – היו לקשות ומכאיבות. ואת היום כולו, גם בבית, אי אפשר לצלוח בלי הפסקות של מנוחה ממושכת בשכיבה. ויש עוד משהו: בדידות מצמיתה. מהר מאד את מגלה שאנשים לא אוהבים לשמוע את מה שעכשיו הוא כל עולמך, וכמה זה קשה. הם מתרחקים. המאמצים המתמשכים לא להראות את הכאב כלפי חוץ ולא לדבר עליו, לפטפט על דברים אחרים – קשים בעצמם ומכפילים את הכאב. כלפי חוץ את מציגה, וברגע שאת מגיפה את הדלת מאחוריך את נשארת בבדידות מוחלטת בתופת הזאת של הכאב, שעליך להחזיק לבד לגמרי. עולם הולך ומצטמצם. עד שניטל ממך כל מי שאת, שהיית.
בסוף, את הולכת ומאבדת את האחיזה בחיים. את אותו פתיל שמחבר אותך למקור של חיות, של רצון. החיים הופכים לנטל של סבל קשה מנשוא. נגדשת סאת יסורייך. ואת מבקשת את נפשך למות.
קורה אותו תהליך, אבל קשה הרבה יותר לקבל אותו. לאבד את העולם באמצע החיים. לא יתואר.
Photo by Cristian Newman on Unsplash
קרוא וכתוב 