הדיווחים על עוד ועוד רופאים שעוזבים את הארץ, שוקלים לעזוב, או לא חוזרים אחרי fellowship – בעיקר מעציבים. אנחנו צריכים רופאים טובים ורפואה טובה.
אבל האמת ניתנת להיאמר שאצלי מתעורר לא רק עצב, אלא גם אכזבה ואפילו כעס.
כל אדם רשאי כמובן לעשות כרצונו בחייו, ואפשר להבין שנוכח המציאות הקשה אנשים מחליטים לעזוב. אבל זאת גם החלטה שמצביעה על אפס סולידריות עם אחרים שלא יכולים לעזוב, כולל רבים מהפציינטים שלכם. ובעיקר מצביעה על חוסר נכונות להיאבק על המקום הזה. לא להרים ידיים ולעוף מכאן אלא להישאר ולנסות ולעשות שינוי. מה היה קורה בכל המדינות שבעברן היה משטר פאשיסטי, שלטון צבאי, דיקטטורה – אם רוב האנשים שם פשוט היו בורחים מהן במקום להישאר ולהילחם?
יש משהו מאד פריווילגי בכך שרופאים יכולים לעזוב. לא סתם הם תמיד בין הקבוצות הראשונות שאנחנו שומעים עליה בהקשר הזה. הגירה היא לא צעד קל אבל יש להם מקצוע מבוקש בעולם כולו, ופוטנציאל השתכרות גבוה מזה שהם מקבלים כאן. אלא שממי שבחרו במקצוע הזה אני עדיין מצפה לקצת יותר. לקצת מחויבות.
הזמירות האלה לא חדשות. ב-2011 כתבתי על כמה שווה סולידריות, כשכמה חודשים אחרי שיצאו בשמה לרחובות במחאה החברתית, אנשים רבים אמרו שלא נשאר מה שיחזיק אותם פה. גם זה היה בעקבות איומי הגירה, מצד רופאים אך לא רק. אפס שותפות גורל עם בני עמם.
הנקודה שבה מגיעים לייאוש והרמת ידיים משתנה מאדם לאדם. לי נראה שאנחנו עדיין לא קרובים אליה.
תישארו כאן – אנחנו צריכים אתכם איתנו. אין לנו ארץ אחרת ועל בית נלחמים.
עוד בנושא:
תזכירו לי מה מחזיק אותי פה
קרוא וכתוב 
אולי זה רילוקיישן כלכלי שנעטף בציפוי פסבדו-אידיאולוגי?
אולי זה כלי יעיל לצורך קידום מקצועי?
ואולי המספרים מוגזמים לצרכים פוליטיים?
מסכימה מאוד. גם אני חשה אכזבה ואפילו כעס על הבחירה הקלה הזו להתייאש ולעשות מה שטוב לי. כל אדם בעל כישורים שמרים ידיים ועוזב, משאיר כאן לרוב הורים זקנים, אחים, מטופלים, חברים, כשהם חלשים ומדולדלים יותר, בוגד בערכי הסולידריות והאחריות ההדדית לארץ הזאת, לחזון שהקים אותה, לקהילה שגדלו וגידלה אותם. אנחנו בעידן ליברלי ואינדיבידואליסטי, ובכל זאת זו בחירה אנוכית, פחדנית, קלה, לא ראויה.
תודה על הפוסט,
קראתי כאן שיפוט, הערכה מוסרית של מעשה שהוא לטעמך בתחום החברתי.
אז הנה העניין: חברה אנושית היא פֶטיש – היא חייבת את קיומה למשהו שבתודעה של בני האדם המרכיבים אותה. זאת, בניגוד להגדרות שמתבססות על מונחים משפטיים, שגם הם מצידם פֶטיש: כמו שטר כסף, ערכם נגזר מהערך שבני אדם מייחסים להם. כל קיומם תלוי במה שבני אדם מייחסים להם.
האם ייתכן מצב שבו הדילמה המוסרית של אדם – רופא לצורך העניין, היא בין להציל את היקרים לו, לבין להישאר ולהילחם כדברייך בשם סולידריות – ערך נאצל ללא ספק – כאשר אותה סולידריות היא משחק שמשחקים מעט מדי אנשים? לא הייתי רוצה לרדד את הדיון עד כדי דילמת אסיר, אבל זה מה שעולה לי בראש כרגע.
מה דעתך?
המחויבות של רופאים היא לא רק ליקרים להם אלא גם למטופליהם. (זאת לא רק דעתי אלא גם דעתה של שבועת הרופאים, למשל).
לטעמי אלה מהם שעוזבים נוטשים את חוליהם ואת מחויבותם מהר מדי.
וממילא ככל שיעזבו יותר אנשים, יישארו כאן פחות ל"שחק" את "משחק" הסולידריות.
מסכימה עם כל מילה, לצערי הרב. זו ממש בגידה בלתי נסלחת בעם שמחזיק את המדינה בציפורניים מאז ימי טרום המדינה.
מעשה בלתי נסלח, בלשון המעטה.
נראה לי שזה קורה בימינו גם על רקע היעלמות הסטיגמה "יורדים".
אפשר לדון בשאלה רק מנקודת מבט מצפונית כאשר העיתוי לעזיבה הוא התקופה הקשה שאנחנו שרויים בה.
תודה על הפוסט הישיר והגלוי.
לפני מאה שנה עדיף היה להיות רופא יהודי בארץ ישראל ש’בגד’ במטופליו מאשר רופא יהודי בברלין שנלחם על דמות מדינתו לא?
לדעתי, בעידן הגלובלי שלנו היום, מדינה היא פלטפורמה, אמצעי ליצירת חיים טובים יותר עבור היחיד ותו לא. רגש הפטריוטיזם אבד עליו הכלח וטוב שכך. כבר בזמנו, טולסטוי דאג להסביר את כל מה שרע ברגש הזה ואת העובדה שהוא גורם לנו לחשוב באופן לא מוצדק שאדם אחד טוב יותר מחברו בגלל איזה קו גבול דמיוני שיצרנו לעצמנו. אין שום סיבה הגיונית לחוש סולידריות עם מדינה שהביאה עצמה לאבדון מוסרי וחברתי. בישראל, אדם לאדם – זאב. כפי שלא הייתי מצפה מיהודי להישאר בגרמניה בשנות ה30 מחמת הסולידריות שלו עם העם הגרמני, כך אני לא מצפה משום ישראלי להישאר במדינה שהופכת את חייו לגיהינום עלי אדמות ועושה בשמו ובאמצעות כספיו זוועות שלא ניתן לתאר. לא ידוע לי על עוד מדינה בעולם המערבי שמתייחסת כך לעניין ההגירה השלילית – בניו זילנד, למשל, יש משבר כלכלי שבעקבותיו יש הגירה שלילית מהמדינה. מה עושים שם? במקום להקניט ולשפוט את המהגרים החוצה – מנסים לשפר את המדיניות כדי שיחזרו. כך צריכה להיראות מדינה שפויה. פה אפילו את המינימום של לקיחת אחריות אישית אין. אז למה שנשאר? קצת אירוני שהמחשבות שלך מזכירות לי את המאמר של קלמן ליבסקינד במעריב באותו נושא…
אני מבקשת להקפיד על שם מלא בתגובות. עמדו מאחורי דבריכם. להבא לא יפורסם.
יש כמה וכמה טענות בפוסט הזה שאני לא מסכימה איתן.
קודם כל, הטענה שעוד לא הגיעה הנקודה לעזוב. רוב הציבור בישראל נמצא באופן מובהק בימין. לא כולם תומכים בשחיתות או הקמת התנחלויות בעזה, אבל ימין והמשך הכיבוש, באופן מובהק. גם מי שלא הצביע לסמוטריץ’ ובן-גביר, הצביע למפלגות שידע שיקימו איתם קואליציה. אפשרית הקריאה האופטימית שעוד לא הגיעה נקודת היאוש והנטישה. אבל גם סבירה לגמרי הקריאה שאומרת שהטוב שעוד אפשר לעשות בישראל זו טיפה בים ועברה נקודת האל-חזור.
מותר לאנשים, לא משנה מה המקצוע שלהם, להחליט שהם לא רוצים להיות חלק מטיהור אתני ופשעים נגד האנושות, לא רוצים למממן אותו באמצעות המסים שלהם, לא רוצים לתחזק אותו, לא רוצים לתמוך בו במשתמע, לא רוצים להנות מהפריווילגיות שלהם כאנשי מקצוע משכילים ונחוצים בחברה שרודפת קולגות (או פציינטים). מותר להם להחליט שהם לא רוצים להיות בחברה אוטוקרטית שמדכאת התאגדות וביקורת ואוטונומיה אישית ושהולכת לפגוע בתקציבי בריאות ורווחה וחינוך ולהפוך את העבודה שלהם לקשה מאי פעם.
מותר לאנשים גם להחליט שהם רוצים עתיד טוב יותר להם ולמשפחתם. מותר להגר. הגירה היא לא בגידה. המטפלות שהגיעו לישראל מהפיליפינים וגאורגיה והודו לא בגדו באף אחד כשהחליטו להשקיע את זמנן וכשרונן ויכולותיהן בטיפול באנשים מחוץ למדינת המוצא שלהן. גם הרופאים הישראלים באירלנד לא.
אין שום דבר הומניסטי בתביעה שאנשים יקריבו את עצמם לטובת החברה שבה נולדו. לא מקרה לדעתי שהמילים “נלחמים” ו”מלחמה” כ”כ משמעותיות בטיעון הזה. מותר לאנשים לראות איך נראית “מלחמה” בישראל, ולסרב לקחת בה חלק – סירוב מוצהר או סירוב אפור.
את חוזרת בלי הרף על המלה"מותר". אף אחד לא טען שאסור.
ואני מבקשת לכתוב תגובות עם שם מלא.
לקרוא לאנשים בוגדים כי הם מסרבים להשתתף ב”מלחמה” ואז לטעון “אף אחד לא טען שאסור” זו היתממות. הטקסט שלך כלל גינוי מוסרי, לא גינוי חוקי, ולגינוי המוסרי אני משיבה – לא ש”מותר” מבחינה חוקית, זו בבירור לא הייתה הטענה, אלא “מותר” במובנו ה”זו בחירה מוסרית ולגיטימית”. אפשר לעבור מהסמנטיקה למהות?
בעניין השם – לתגובות נדרש רישום, והאופציה הבולטת היא דרך וורדפרס, שכולל חיבור לאתר בוורדפרס בלי אופציה לשינוי שם. זו לא תגובה אנונימית – היא מפנה לאתר שכולל פרטים אישיים.
מעין נייזנה
אני לא קראתי לאף אחד בוגד. אל תכניסי מילים לפי והיזהרי בדברייך.
את צודקת, סליחה, אכן לא הופיעה כאן המילה “בוגדים” או מונח דומה.
לדעתי כל הפוסט הזה נמצא צעד אחד קטן מלקרוא לרופאים שבחרו לא לחיות בישראל “משתמטים” אבל בסדר. למען הסר ספק – אני גם לא טוענת שהמילה “משתמטים” מופיעה בפוסט. בכל מקרה, נראה לי שדיאלוג לא יהיה כאן מוחבל להמשיך.
בהחלט לא יהיה דיאלוג עם רמת התוקפנות שלך. כנראה שהפוסט לחץ לך על כפתור רגיש. המשך ערב טוב.
יש פה שני חלקים לתשובה שלי כי דין רופאים איננו כדין כלל המקצועות. גם יש פה את עניין האתי של נטישת מדינה ללא מערכת רפואה מתפקדת כאשר נכנסת לתחום כדי להציל חיים (נשים בצד רופאי שיניים שגילו שהם מרוויחים יותר מניתוחים פלסטיים ובוטוקס, נראה שכמו בכל תחום יש עקרונות ויש שוליים שמסתכלים רק על הכסף). במקביל יש את השאלה הכלכלית – המדינה סיבסדה לכם ביד מאוד מאוד נדיבה את הלימודים המאוד יקרים האלו, הקופה הציבורית שמה סכומים יפים מאוד על כל סטודנט לרפואה כדי שיתן לפחות 20-30 שנה חזרה למשלמי המיסים בעבודה בבתי חולים בארץ. בחו”ל או שאתה משלם שכ”ל ענק או שיש איזה הסדר, אני לא בטוח מה יהיה בעיני סביר לעשות עם אדם מבוגר שרוצה ללמוד רפואה אבל אי אפשר להכריח פה להשאר אחכ מועסק ברפואה לשארית חייו. יש פה שאלה ערכית ופילוסופית שאין לי עליה תשובה.
אבל עובד הייטק שלא הוכשר על חשבון הקופה הציבורית או ספר או עובד סוציאלי? לא יודע במצב הפסיכי שכרגע מתמוטטת המדינה כלכלית וחברתית אני מבין את הרצון לקום ולברוח. מי שבגילנו = 10-20 שנה מפנסיה, מפחד מהמצב הכלכלי פה שנראה כאילו לא יהיה גרוש בפנסיה עד שנגיע אליה. מי שצעיר יותר במצב דומה ועשוי למצוא את עצמו בשורה הראשונה של לוחמה באזרחים אחרים בצורה שנראה שהממשלה לוקחת את החברה הישראלית.
אז אפשר לדון אם צריך להשאר פה וללחום למען דמוקרטיה ושלטון חוק. השאלה הראשונה היא אם יש עם מי. השאלה השניה היא אם נשאר עבור מי. אם אנחנו כבר בפתחו של עידן שבו 50% מהאזרחים כבר לא מעוניינים בדמוקרטיה אלא בגרסא שמעצבים היום ביבי ובן-גביר, יהיה בלתי אפשרי לנצח במלחמת אזרחים ואין מספיק אנשים שילחמו על הצד של הדמוקרטיה. צה”ל מתמלא בקצונה ומילואימניקים שמאמינים שהם צבא האל ויום אחד זה יוכרע לכיוון מאוד מסוכן אם קוראים את המפה לפי הצייטגייסט הנוכחי. בשלב כלשהוא דמוקרטים ליברליים לא יראו פה עתיד ואם יש להם את האמצעים הם גם יעשו הכל כדי לברוח. אני לא יכול להאשים אותם, ובמיוחד אם לא תהיה פה מערכת רפואה מתפקדת או מערכת חינוך חילונית.
(עירא אברמוב)