כמה שווה באמת סולידריות
רוח בלהות מהלכת על פני הארץ. עוד מעט ולא נכיר את פניה. הצעת חוק אחרי הצעת חוק מפוררת את המרקם העדין, בסופו של דבר, של הדמוקרטיה. מקעקעת את עקרונות היסוד שלה. מערכת הבריאות קורסת אל מול פניו של ראש ממשלה אדיש, שבשבילו כולם ברגים בני החלפה.
הגל העכור הזה מביא לתחושת יאוש אצל אנשים שהמדינה והדמוקרטיה יקרות ללבם. אנשים שמוצגים – היום יותר מתמיד – כאויביה. רק כי הם מבקשים לשמור על עקרונות יסוד של שוויון, של הגנה על זכויות האדם של כולם, של תקשורת חופשית ושל רשות שופטת עצמאית.
אז הנה עולה, אולי לא פלא, גם גל של חצי בדיחות על זה שמה שנשאר לעשות זה לקום וללכת. "החברים שלי שואלים אותי למה אני עדיין כאן"; "שוקלת לייצא את עצמי" (למה לא, אם הכול אפשר לייבא…); "תזכירו לי מה מחזיק אותי פה"; "גם אני רוצה לדנמרק”.
לא צריך לתלות יותר מדי בבדיחות, כמובן. על אף פרויד קשישא וגו'. אפשר להבין שיש צורך בשסתום הזה כדי לפרוק את התחושות והתסכולים הגוברים. ובעצם, גם אם זה ברצינות, הרי זכותה של כל אחת להחליט היכן היא רוצה לחיות. It goes without saying. המדינה נועדה לאדם, לא להיפך.
ובכל זאת, יש כאן זרם מעמקים מתחת לזרם המתבדח. הלך רוח. לא שהוא חדש. כשהתחיל להתגבר השיח האנטי-ציוני באקדמיה ושמענו רבות על כך שמדינה יהודית היא מקור הרע ומה שצריך כאן זה בעצם שתי מדינות – אחת פלסטינית והשנייה דו-לאומית – אמר לי חבר ביקורתי מאוד בעצמו מהאקדמיה שהאנשים האלה לא יהיו כאן כשזה יקרה. הם ידאגו לעצמם למשרות בחו"ל. חלק מהשמות שדיברנו עליהם אז לא חיכו והם כבר שם, באוניברסיטאות בחו"ל. משם הם משקיפים וממשיכים להטיף לנו איך לנהל את חיינו..
זכותם, כאמור (לעבור. לגבי ההטפה משם אני פחות בטוחה). אבל קצת מחליש את העמדה. הרי יש תמיד ברירה. אפשר לנסות לעשות שינוי, איש איש בדרכו. אם אכן אנחנו חייים במדינה פאשיסטית, אין לנו חובה מסוימת להיאבק למען דמוקרטיה? אם באמת מדינה דו-לאומית תהיה הטובה שבמדינות האפשריות, מדינה משגשגת שזכויות האדם של כולם יוגנו כאן, אפילו של היהודים, כפרטים וכקולקטיב – אנחנו לא צריכים להיאבק כדי להקים אותה? הרי בכל זאת, למרות שישראל היא תמצית הרוע עלי אדמות, עוד לא שמעתי שמוציאים כאן להורג מתנגדי משטר. או שאולי המחויבות והאכפתיות לדמותה של המדינה, המוצהרות תדיר, הן קצת יותר חלשות.
אבל יש נקודה אחרת, חשובה הרבה יותר. היה והמצב יתדרדר עוד יותר מבחינה דמוקרטית; או לחילופין, היה וכבר אי אפשר יהיה לקיים כאן קיום קולקטיבי של העם היהודי, שהוא סיבה כבדת משקל לחיות כאן עבור אנשים לא מעטים, אולי אפילו חלק מזהותם; היה וחלום המדינה הדו-לאומית יתברר כעקוב מדם (אחרי שראיתי את רמת הסובלנות בכנס אקדמי מצד אלה שמטיפים לה אני קצת פחות אופטימית לגבי המציאות עצמה). מה יחזיק כאן אנשים שיכולים להסתדר יפה במקום אחר? (תתפלאו, לא רק הרופאים המאיימים להגר, יש עוד כמה). התשובה העיקרית של אותו חבר לשאלה למה הוא לא יעזוב היתה בעיני מכוננת. לא כולם יכולים לעזוב, הוא אמר. יש לי מחויבות כלפי בני העם שלי כאן. יש לי שותפות גורל איתם.
שותפות גורל. במלה אחרת אפשר לקרוא לזה סולידריות. ואותי מטריד, איך זה שרק כמה חודשים אחרי שהם יצאו לרחוב בשם המִלה הזאת, אנשים הופכים אותה לקליפה ריקה כשהם מצהירים, ולו בבדיחות הדעת או בחציה, שלא נשאר מה שיחזיק אותם פה. מה עם אותם אנשים רבים שלא יכולים להרשות זאת לעצמם? יחד אִתם, מחוסרי הברירה, תישאר מאחור גם סיסמת הסולידריות.
תחפש כל אחת את תשובתה. החיים בעברית, שקשה לי לראות את עולמי התרבותי בלעדיה; המקום שבו מתקיימת ריבונות יהודית ומתאפשר ליהודים לחיות לא כמיעוט נרדף, לא תחת שלטון הגויים (כדברי ליבוביץ); הרצון לעשות שינוי חברתי, להפוך את המדינה הזאת לטובה וראויה יותר; והסולידריות עם אלה שאין להם לאן ללכת. זה מה שמחזיק אותי פה.
עד שתפקח את עיניה:
קרוא וכתוב 
אין לנו ארץ אחרת גם אם הדמוקרטיה נרמסת
צר לי על כך שהכותבת חשה מדוכדכת כל כך מצב רוחי אינו טוב יותר אבל מהסיבות ההפוכות.תחושתי היא תחושת חרון נוראי לנוכח מסע מאורגן של סילוף משמעות יזמות החקיקה שכל כולו נועד לשמור על עליונות אליטה גוועת. חרון לנוכח מה שאני רואה כנטישת ערכי יסוד ללאומיים שפעם נחשבו מובנים מאליהם. אני יכול להתייחס נקודה נקודה ולהראות שנבואות הזעם על קץ הדמוקרטיה,על הצעות חוק פשיסטיות וכיו"ב אין להן בסיס. אני יכול גם להראות שהאנטי דמוקרטיים האמיתיים משתייכים דווקא למחנה המקונן אבל חוששני גם זה לא יועיל. יש משהו רע באוויר ואולי איבדנו בכלל את היכולת להידבר.
סולידריות לא יכולה להיות חד צדדית. כשהרוב שב ואומר לי בכל הזדמנות "אתה נטע זר, הדעות שלך לא לגיטימיות, מקומם של אנשים כמוך לא כאן (אלא במדינות אוייב או על עמוד התליה)", עם מי אני אמור לחוש סולידריות?
חלק ניכר מרחשי ליבי כתובים בפוסט הזה.
[…] ונעמה כרמי על כמה מהר הצליחו להרוג לנו את הסולידריות. […]
יפה כתבת.
ובכלל אני אוהב לקרוא את הבלוג שלך, גם אם לא תמיד מסכים. אפשר לומר שהבלוג שלך הוא כמים קרים על נפש עייפה, בתוך הרעש הנוראי של כל אלה שצודקים תמיד ויודעים לחנך את כולם מרחשי ליבם בלי שמץ של ביקורת עצמית.
דברייך כתובים בצורה מאוד מרגשת ויפה, אך גם העציבו אותי מאוד לשמוע על דעותיהם של רבים מאיתנו. השיר אותו בחרת להוסיף נכתב ב-1982, אהוד מנור כתב אותו כאות מחאה בזמנו על מותם של חיילים במלחמת ההתשה, בינהם גם אחיו. בכל תקופה שהיא, ישנם דברים ששוברים את רוחנו. למרות התחושות הדומות החלטתי לא לתת למהלכים מסביב לשבור את רוחי, אלא להפך להאמין שאנו מתקדמים לעבר חברה טובה יותר, עצם העובדה כי השיח החברתי נפרע, אחרי שנים שהיה רדום זה לא מעט, אולי לא יחול שינוי עם הממשלה כעת, אבל מי יודע, שינויים לא מתרחשים בין ליל, אולי ציפינו מהר מידי שיתחולל מהפך, ולמען האמת אחרי שנים שהמדינה הולכת בכיוון אחד, זה אולי אף תמים מצידנו להאמין שבמהלך אחד החברה שלנו תתוקן. אולי כדאי לנו להיות סבלניים ולהאמין, כי סך הזמן הרב ומהלכים קטנים וגדולים שהביאו אותנו למצב הקיים היום, כך גם הזמן שנצטרך להחזיר את הסדר לכנו ?
אם תורשה לי פראפראזה על דבריו של סורן קירקגור, כשאת נמצאת בביתך – את לא צריכה תזכורת מה מחזיק אותך פה. את גם לא צריכה דבר שיחזיק אותך – את הרי בביתך.
ומדובר בבית של כולנו, גם של אלו שמסכימים עם דעותיך, וגם של אלו שחולקים עליהן.
ובנושאים לא מעטים, אני כנראה חלוק עלייך – כולל באלו שמרגיזים אותך כל כך.
הרי מעבר לרוגז שמעלות הצעות חוק שפוגעות, או נראות כפוגעות במעמדו של בית המשפט העליון, אי אפשר להתעלם מכך שהצעות אלו לא צמחו בלי סיבה.
כשאהרון ברק ניהל לובינג חסר בושה בכנסת, פעמים רבות, הוא בישל את התהליך הנוכחי.
כשמישאל חשין, ברגע של כנות, התוודה על השיקולים הלא-משפטיים שהינחו את מערכת המשפט בנושאים טעונים פוליטית – הוא קירב את התהליך הנוכחי.
ההתעקשות על המנעות מרישום פרוטוקולים וחוסר בשקיפות בהליכי בחירת השופטים – זירזו את הצעות החוק הללו.
כל מי שחושב שבית המשפט העליון אינו צבוע בצבע פוליטי מסוים מאד, נמצא באותו מחנה פוליטי. האם יתכן, רק יתכן, כי החרדים, הימין, הדתיים – כל אלו שחשים כי סולם הערכים שלהם זוכה להתעלמות בבית המשפט העליון – זכאים גם הם להשתתף במשחק הדמוקרטי?
=================
דוגמא מינורית לגמרי, זר אולי לא יבין אותה, אך לעניות דעתי – מאד מייצגת: בג"ץ 1514/01 – שדחה את תביעת תושבי מצפה כרמים נגד שידור בשבת של תכנית שכללה ראיונות איתם. כדאי לקרוא את דעת הרוב – שנכתבה על ידי ברק, ואת דעת המיעט שכתבה דורנר. וכדי לסייע למי שבא מבחוץ להבין – יהודי דתי שאינו צופה בשבת בטלויזיה, אינו יכול לדעת כי יש פרקטיקה מקובלת של שידור דתיים בשבת עם כיתובית "צולם ביום חול".
תודה, נעמה. תודה
אני לא רוצה לעזוב את הארץ, אני מרגישה שכאן הבית שלי. אני גם לא מאמינה לכל מי שמאיים לעזוב. כל אחד, עושה בחירה. כל אחת עושה בחירה. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב כבר, יפסיק לאיים, להאשים, ולהטיל עלי מורא ופחד. אני לא מפחדת.
אני לא מפחדת מהאיום האירני. אני לא מפחדת מהשמעת דיעות ואפילו מנסיון לסתימת פיות. אני לא מפחדת מהמצב הכלכלי. ולא, אני לא מלאת תיקוות לגבי המצב הבטחוני, לגבי החינוך, הדיור, הפלורליזם והמחאה החברתית. אני רק מאמינה שביכולתי וביכולת אלו שרוצים בכך – לשנות, לשפר, להתקדם.
אני לא מוכנה שיגרמו לי לחיות חיים של הישרדות, של פחד, של ריצוי. כל אחד יעשה את הבחירה שלו. כן, גם ד"ר יגאל הס, הרופא המיילד, שכתב כאן במדור דעות. גם ציפי שמילוביץ', אישה באמצע החיים שכתבה בבלייזר שהיא נוסעת לאמריקה. בלי כרטיס לחזור. אולי היא תחזור בעוד עשרים שנה, "כשישראל תגיד לה שאפשר לחזור".
אני רוצה לשאול כל אחד ואחת מכם, כפי ששאל בזמנו פלאטו שרון "ומה אתם עשיתם בשביל המדינה?"
תחושת השייכות נרכשת מעשייה משותפת. מאחווה. מסולידריות חברתית. מתמיכה זה בזה, מקשב ומהכלה של הכאב של האחר, ושמחה בשמחתו. די לעשות לביתנו. צריך לצאת החוצה ולעשות גם לחצרות, גם לכבישים, גם למרחבים. צריך לפתוח את הלב, ולהרגיש שלא מוותרים, ולא מקטרים, ולא מתלוננים, ולא רק דורשים.
אנחנו צריכים לשנס מותניים לחרוק שיניים ולעבוד קשה בשביל כולם. בשביל הדור שמעלינו, הדור שלנו, והדור של ילדינו. אי אפשר להיות אזרח על תנאי. כשקשה – נוסעים למולדת (לדנמרק אצל ד"ר הס), או לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (לאמריקה אצל גב' שמילוביץ'), ומחכים עד יעבור זעם ואז אולי מחליטים לחזור. זה לא פועל ככה. לא בזוגיות, לא בגידול ילדים, לא במקום עבודה, לא ביצירה וגם לא במדינה.
בשביל שיהיה לנו טוב כאן, חייבים להפסיק להוציא דרכונים זרים. צריך להפסיק לאיים בנטישה. מתוך בחירה צריך שיהיה ברור שאם אני כאן, אז אני עושה כמיטב יכולתי להיטיב. עם עצמי, עם משפחתי ועם הקהילה הקרובה והרחבה כאחד.
אז תפסיקו לאיים. תבחרו. אם תלכו, באווירה שאתם זורעים סביבכם, בייאוש, בטענות ובדרישות שאתם מפיצים, אולי עדיף כבר בלעדיכם. אנחנו נסתדר. אם תחליטו להישאר, נשמח. נוכל לשנס מותניים יחד, ולנסות לבנות כאן חברה צודקת, מועילה יצרנית יצירתית ונעימה.
אני בכל אופן, נשארת כאן.
בימים האחרונים הרביתי לחשוב על הדילמה/ות שהעלית כאן .
כמו בכל דמוקרטיה מערבית, גם כאן ניתן להחליף את השלטון אחת לכמה זמן.
זה אפשרי.
לכו על זה.
את לא בוכה על הדמוקרטיה.
את בוכה על זכויות היתר שבני מינך גזלו במשך שנים מהעם.
את בוכה על הדיקטטורה המנוונת של העשירון הנאור שמתחילה להתערער.
את מיללת בגלל שהפוליטיקאים מתחילים להבין איך קבוצה קטנה וצווחנית חומסת את השלטון מהממשלה הנבחרת.
לא מוצא חן בעינייך?
סעי לשלום.
גם אני עוד לא שמעתי שמוציאים כאן להורג מתנגדי משטר.
אבל זו לא נחמה גדולה בעיני.
לא צריך לחכות עד אז כדי להכיר בכך שישראל לא רק מידרדרת, אלא שנקודת ההתחלה שלה לא מזהירה ושיעד ההידרדרות שלה מחריד ממש.
אני שותפה לדעתך שמחויבות לשינוי היא עמדה מוסרית יותר מייאוש,
אבל גם סבורה שבשביל מי שלא קורץ מחומר אקטיביסטי (זה לגיטימי. אנחנו שונים) מוטב לעזוב את המדינה הזאת, כי החיים הפסיביים במדינה כמו ישראל הם בגדר הסכמה למעשים המתועבים שנעשים בה.
ומי שיודע שמה שנותר לו לעשות הוא לפחות לא להיות חלק מהבעיה – עושה את הדבר הנכון.
גם זאת סולידריות.
בתור סטודנט שנמצא בחילופים בחו"ל לשנה, אני קם עם המחשבות האלה כל בוקר, אך אם מסקנה שונה. (אם כי גם בראש שלי אני לא מתנסח בבהירות כמוך).
אני חושב שיותר מהכל, מדובר בעניין של אופי ונטיית לב. יישאר מי שזיקתו חזקה יותר מפחדיו (ואולי גם סולידריותו חזקה משלי. יפה כתב המגיב שטען כי קשה לגלות סולידריות כשאתה מרגיש חבוט ושדואגים להזכיר לך כל יום שמקומך בפינלנד). אשר לי – אני גדלתי יותר מדי על סיפורי המשפחה שחייה נהרסו כי לא קמה וברחה בזמן, כדי שלא לפחד ואברח.
את צודקת. אין טיפה של סולידריות בדיבורים האלה. שום רצון להיאבק – רק בעצם העובדה שחיים כאן – על דמותה של הארץ הזאת. וזה מטריד ומעליב ומעצבן. ההרגשה בימים אלה באמת קשה – יותר ויותר אני מרגישה כמו גולה כאן בארץ הזאת בארץ שלי! אבל אין לי שום רצון לעזוב. ולא בראש שלי לשמוע אנשים מפטפטים ומתבדחים על כך שאין להם בשביל מה להישאר. מי שאין לו בשביל מה ומי שיכול להרשות לעצמו שיקום ויילך. יאללה, ביי
בפסקה האחרונה אני חותם על כל מלה. ידעתי זאת תמיד, אבל במיחד היום שאנ מרצה באנגלית באוניברסיטה אמריקנית (כבר חוזר, אל דאגה) ולכאורה עושה זאת בהצלחה, ברור לי עד כמה חסרה לי יכולת התמרון, הדיוק, הרמיזה והשליטה שלעד תהיה לי רק בעברית, ועד כמה החיים פשוטים יותר עם מי שהתקשורת איתם מתחילה כבר על רקע משותף מבוסס היטב. אבל – צריך לזכור שיכולה להיות נקודה בה המאזן יופר. יש שני קריטריונים לכך בעיניי – ראשית המחשבה שהמאבק חסר סיכוי, כלומר שבעתיד הנראה לעין, ביתרה משמעותית מתקופת החיים שלי, הישארות לא תאפשר ביטוי עצמי ומימוש עצמי ותהיה כרוכה באובדן משמעותי מדי של החירות (אנחנו רחוקים משם, אבל מתקדמים בקצב מטריד); שנית, המחשבה על הטווח הארוך יותר הקשורה בילדים, גם אם אני מחליט שבתקופת חיי זה עוד סביל אבל נראה שזה הולך ומדרדר, אני אולי דן אותם להתמודדות עם הדילמה בתנאים עתידיים הרבה יותר קשים. אכן דילמה.
הסיפא של דברייך נכונים גם לגבי.
השפה,
היהדות (כפי שאני תופס אותה)
הישראליות, שאני מוצא בה המון דברים מועילים ומעולים
המקום.
האנשים הקטנים שנוהגים לבקר ולזרוק הערות בידיים שלובות באותם עומדים מהצד נמצאים בכל מקום.
אם יש סיבה לדאגה ?
אני לא חושב שאנחנו על פי תהום, או יותר נכון קרובים אליה יותר ממדינות אחרות.
בטח שלא רואה איום מכיוון של חופש ביטוי או סתימת פיות.
תחושת החופש כאן עצם די חריפה, אבל אנחנו כל כך שרויים בה שלא מבחינים עד כמה אנחנו ליברלים ומכילים סתירות שאפילו שוויץ, צרפת גרמניה ושאר מעצמות הנאורות לא יכולות להכיל בעצמן.
תחשבו על חכי"ם ערבים שתומכים באויבי המדינה.
מצעדי הלהטבי"ם בירושלים.
לא חסר כאן חופש, וטוב שכך.
[…] הציבורית להגנת הפרטיות ובנשיאות מועצת העיתונות, לא מרוצה מהאנשים שמוכנים להרים ידיים, לקחת את הרגליים וללכת כי […]
[…] אודן היה גם משורר פוליטי מאוד. כאנשים פוליטיים אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. אבל לפעמים, רק לפעמים, מותר להתייאש לרגע. להתעצב ללבנו […]
[…] אני מזמינה אתכם להבין: שפיצול ושסעים הוא האיום האסטרטגי על עתיד מדינת ישראל, ולזכור שעדיין יש הרבה שמחזיק אותנו כאן […]
[…] תזכירו לי מה מחזיק אותי פה […]
[…] אני מזמינה אתכם להבין: שפיצול ושסעים הוא האיום האסטרטגי על עתיד מדינת ישראל, ולזכור שעדיין יש הרבה שמחזיק אותנו כאן […]