Posted in זכויות אדם, tagged TOronto Star, אקדמיה, כנס on 1 ביולי 2009|
מאמר שלי על הכנס באוניברסיטת יורק התפרסם אתמול ב-Toronto Star. זהו מאמר מקוצר ורזה בהשוואה לגרסה שפרסמתי כאן בעברית על רשמי מהכנס. מכיוון שלעתים קרובות מבקשים ממני גרסאות באנגלית לרשימות שלי, ולגבי הרשימה הזאת במיוחד קיבלתי כמה בקשות, אני מצרפת קישור. ומה מתאים יותר מלעשות זאת היום, האחד ביולי, שהוא "יום קנדה"…
Posted in זכויות אדם, tagged אקדמיה, זכויות אדם, ישראל, כנס, מדינה דו לאומית, פלסטין on 29 ביוני 2009|
ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.
מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…
Posted in זכויות אדם, tagged זכות השיבה, ישראל, כנס, מדינה דו לאומית, פלסטין on 20 ביוני 2009|
מחר אני נוסעת לכנס באוניברסיטת יורק שבטורונטו, בנושא של המודלים האפשריים לפתרון הסכסוך, שתי מדינות או מדינה אחת? התבקשתי, מאד מאוחר, לדבר בכנס על הנושא של הפליטים הפלסטינים.
התלבטתי קשות אם להיענות לבקשה, והאמת שאינני יודעת אם טוב עשיתי שהחלטתי בחיוב. מדובר בכנס בעייתי מאד. בתחילת דרכו הנושא שלו הוגדר כמדינה אחת כדרך לפתרון הסכסוך, ורק לאחר מכן בעקבות input של ישראלים מרכזיים שאליהם פנו להשתתף בוועדת ההיגוי, כבחינת מודלים אפשריים. אני מעריכה שהפנייה המאוחרת אלי באה כדי לנסות לאזן את התכנית: התבקשתי במפורש להציג את הגישה הישראלית לתביעת השיבה, על סמך דברים שכתבתי. למרות מאמציהם של מארגני הכנס, עדיין התרשמתי שהתכנית איננה מאוזנת וגם היתה לי התכתבות אתם בנושא.
מנסיוני, כנסים כאלה, גם כשהם מאורגנים בתום לב ועם כל הרצון הטוב, "נחטפים" לעיתים קרובות על-ידי חלק מהמשתתפים או אפילו הקהל. הפזורה הפלסטינית, ממש כמו היהודית, מתאפיינת בכך שהיא עוד יותר קיצונית מהקולקטיב החי בישראל. הדבר נכון במיוחד לגבי תביעת השיבה, שהוא הנושא של הפאנל שלי, הטעון במיוחד. חששתי, אפוא, שהכנס יהיה מעין "דרבן" אקדמי. המשך…
Posted in זכויות אדם on 16 ביוני 2009|
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ סייר בתחנה המרכזית בת"א ובין השאר פגש בסוכנים משטרתיים בפעולה. אחד הסוכנים התנצל על כך שהוא קצת מלוכלך. השר בחיוך רחב: "מה מלוכלך? אתה נראה כמו ערבוש אמיתי". (ראיתי בחדשות 10, אפשר לקרוא כאן).
בתגובה נמסר מלשכת השר כי מדובר בשימוש בסלנג.
אכן סלנג. כמו יהודון. או ז'יד.
וגם מלמד איך נראה ערבי אמיתי (בסלנג או לא), בעיניו של השר לביטחון פנים.
Posted in זכויות אדם, tagged זכויות בעלי חיים, חופש הדת, שחיטה כשרה on 17 במאי 2009|
לאחרונה התיר האיחוד האירופי שחיטה כשרה, למרות התנגדותם של ארגונים למען בעלי-חיים. הרצון לאסור על שחיטה כשרה נובע מכך שיש בה התאכזרות לבעלי-חיים (שצריכים לדמם למוות לשם כך). הנושא נמצא על סדר-יומן של מדינות אירופה מזה שנים, ויש מדינות שבהן נאסרה השחיטה הכשרה מטעמים אלה, למורת רוחם של חוגים דתיים באותן מדינות. נכון שלבעלי חיים לא יכולות להיות זכויות אדם, משום שאינם בני-אדם, אך בהחלט יכולות להיות להם זכויות של בעלי-חיים. שיח הזכויות מורחב כיום, גם בחקיקה, כדי לכלול בעלי-חיים בתחומים מסוימים; כשאמת המידה היא היכולת לחוש כאב, ולאו דווקא היות סובייקט בעל תבונה ומודעות. מי שהמושג זכויות של בעלי-חיים איננו מדבר אליו יכול לפנות למושג הקיים גם בהלכה היהודית, של צער בעלי-חיים. (פרדוקסלית, יש המשתמשים בו כדי להצדיק מניעת עיקור וסירוס של בעלי-חיים, אך שחיטתם המכאיבה לא מפריעה להם).
האם איסור על שחיטה כשרה פוגע בחופש הדת? לדעתי לא. ולחילופין, גם אם יש בכך משום פגיעה בחופש הדת הרי היא פגיעה מוצדקת. שכן ניתן להגביל זכויות כאשר הן מתנגשות בזכויות של אחרים או באינטרס ציבורי כבד-משקל. המשך…
Posted in זכויות אדם on 4 במאי 2009|
הארגון להגנת עיתונאים (CPJ) מדרג את המדינות הדכאניות ביותר באופן מקוון. ברשימת "10 המדינות שבהן פחות כדאי להיות בלוגר/ית" מככבת במקום הראשון בורמה. שם רשויות המדינה מסננות וחוסמות את הרשת, וכשכל האמצעים לא עוזרים פשוט כולאות את הבלוגרים, כדי להפחיד את שאר הקהילה המקוונת ולגרום לה לצנזר את עצמה.
הבאות בתור הן אירן, סוריה, קובה, ערב הסעודית, ויטנאם, תוניס, סין, טורקמניסטן ומצרים.
השאלות ששימשו להערכת התנאים שבהם פועלים הבלוגרים היו:
* האם המדינה כולאת בלוגרים?
* האם בלוגרים מוטרדים, מותקפים ברשת, מאוימים, נפגעים או סובלים מפעולות תגמול אחרות?
* האם בלוגרים מפעילים צנזורה עצמית כדי להגן על עצמם?
* האם הממשלה מגבילה חיבור או גישה לאינטרנט?
* האם בלוגרים נדרשים להירשם בממשלה או אצל הספק עם שם וכתובת ממשיים לפני שהם מתחילים לבלוג?
* האם יש למדינה תקנות או חוקים שיכולים לשמש כדי לצנזר בלוגרים?
* האם הממשלה מפקחת על אזרחים המשתמשים באינטרנט?
* האם הממשלה משתמשת בטכנולוגיית סינון כדי לחסום את האינטרנט או לצנזר אותה?
התוצאות המלאות כאן:
Posted in זכויות אדם on 10 באפריל 2009|
מי שעומד בראש ועדת החקירה מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם להפרות של זכויות אדם ושל הדין הבינ"ל במבצע האחרון בעזה, הוא לא אחר מריצ'רד גולדסטון.
גולדסטון היה התובע הראשון בבית הדין הפלילי הבינ"ל ליוגוסלוויה לשעבר, ואחר-כך גם לרואנדה. ושופט בבית הדין החוקתי של דרום-אפריקה.
סוף סוף פועל האו"ם בתבונה, אמר הפרשן שלי. ולא מעמיד בראש הוועדה מישהו שנוי במחלוקת, כמו ריצ'רד פאלק, נניח; כזה שקל לתקוף. אלא אדם משכמו ומעלה כמו גולדסטון.
נכון. על גולדסטון ודאי לא תוכל ישראל לומר שהוא אנטישמי. או self hating Jew. ואפילו לא שונא ישראל. יש שיגידו אפילו במיטב הז'רגון שהוא "יהודי חם"; כזה שלבו "במקום הנכון". גולדסטון עמד בזמנו בראש שוחרי האוניברסיטה העברית בדרום-אפריקה.
מעניין איך משרד החוץ יגיב, הוסיף הפרשן ואמר.
האמת, לא ממש מעניין מה משרד החוץ יאמר. תסמכו על ליברמן שגם אותו הוא יהפוך לאנטישמי. אם הממצאים יצדיקו את התואר.
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, אמנת רומא, מועצת הביטחון, סודאן on 6 במרץ 2009|
התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) הוציא צו מעצר בינ"ל כנגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר. זוהי הפעם הראשונה שמבקשים להעמיד לדין בינ"ל נשיא מכהן. אמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין, קובעת במפורש כי לראשי מדינה אין חסינות משיפוט. זאת שלא כמו החסינות שהם נהנים ממנה תחת סמכות השיפוט האוניוורסלית, שהיא הסמכות שמפעילות מדינות בבתי המשפט הפנימיים שלהם בגין פשעים בינ"ל מסוג זה. (על-פי קביעתו של בית הדין הבינלאומי (ICJ) בעניין קונגו נגד בלגיה, נהנים מחסינות כזאת בבתי דין פנימיים גם שרי חוץ מכהנים).
משמעותו של צו המעצר הוא שמדינות שהן צד לאמנת רומא חייבות להסגיר את אל-באשיר לבית-הדין בהאג אם יגיע לשטחן. באופן מעשי, יהיה אל-באשיר כמעט כלוא בארצו.
תביעה מעין זאת מעלה פעמים רבות את הוויכוח בין שלום לצדק. תביעות, כך נטען, מקשות על השגת שלום בכך שהן מסכנות הסכמים שאפשר להגיע אליהם, הסכמים שיסיימו את המצב שבגינו מוגשות אותן תביעות. מנגד נטען כי הצדק מחייב כי פושעים יתנו את הדין על מעשיהם. מעבר לטיעון העקרוני, האם המקרה של סודאן אכן מתאים לטענה הראשונה, של סיכון השלום? השיקול להעדיף את השלום על-פני הצדק יכול לעלות במקרה שבו כבר מתקיים משא-ומתן, ותביעות יסכנו אותו שכן הן ידחפו את הצדדים להתבצר בעמדתם ולא לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת. הליך משפטי הוא הרי תמיד אדברסרי באופיו. או, במקרה כמו דרום-אפריקה, ששם העמדה לדין סיטונאית היתה מסכנת את יכולתה של המדינה לבסס משטר חדש ואווירה חדשה. לכן, בין השאר, הועדפה שם האפשרות של ועדות האמת והפיוס.
בית הדין הפלילי הבינ"ל יכול להפעיל את סמכותו באחת משלוש דרכים: (1) כלפי אזרחיה של מדינה שהיא צד לבית-הדין או שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה שהיא צד לבית-הדין; (2) כלפי אזרחיה של מדינה שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה לא-חתומה, אך שמסכימה אד-הוק לסמכותו של בית-הדין; (3) באמצעות מועצת הביטחון.
מכיוון שהמקרה של סודאן הגיע לבית הדין הפלילי הבינלאומי באמצעות מועצת הביטחון, סבורים המצדדים בשלום לפני צדק, כי יהיה זה נבון לפנות למועצת הביטחון ולבקש כי תפעיל את סמכותה להשהות את ההליכים למשך שנה. זאת כדי לאפשר לסודאן להשיג שלום. תגובתה הראשונה של סודאן להוצאת צו המעצר הבינ"ל היתה גירוש ארגוני הסיוע משטחה. בכך נתונים העקורים לסכנה מחודשת. גם ההסכם השביר שסיים את מלחמת האזרחים בדרום (ולא בדארפור) יעמוד בסכנה. זוהי, למשל, דעתו של פרנקלין גרהאם שעומד בראש ארגון סיוע.
מנגד, כתב דזמונד טוטו באותו גיליון של הניו-יורק טיימס, שזהו מבחן למדינות אפריקה קבוצת ה-77, המורכבת מ-130 מדינות מתפתחות ובהן רוב מדינות אפריקה, בחרה לאחרונה את סודאן ליו"ר הארגון. (בזמנו נבחרה סודאן מחדש כחברה בנציבות לזכויות אדם של האו"ם, בזמן שהטבח בדארפור התחולל. ומדינות אפריקה ניסו בזמנו לסכל את את התערבותה של מועצת הביטחון שם – נ"כ). האישום נגד נשיא סודאן, כותב טוטו, מצית בהן את התחושה כי מערכת הצדק, ובמיוחד ה-ICC, מוטה כנגד אפריקה. אבל צדק הוא אינטרס של הקורבנות ואלו אפריקנים, מדגיש טוטו. העובדה שארבע החקירות המתנהלות בבית-הדין מאז הקמתו (נגד אוגנדה, קונגו, הרפובליקה המרכז-אפריקנית וסודאן – נ"כ) נוגעות למדינות אפריקניות, אינה נובעת מדעה קדומה. בשלושת המקרים הראשונים המדינות המעורבות עצמן ביקשו שהתובע יתערב. רק עניין סודאן הועבר לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון, כאמור. טוטו מסכם כי לא יהיו לא שלום ולא ביטחון עד שתושבי האזור לא ייהנו מצדק. למעשה, אין שלום משום שאין צדק.
כדאי לקרוא גם את מאמרו של ניקולס קריסטוף, שזכה בפוליצר על סיקורו את דארפור: נשיא, ילד ורצח-עם.
עוד בנושא: האם יועמד נשיא סודאן לדין?
Posted in זכויות אדם on 26 בינואר 2009|
בעקבות הכתבה על הייעוץ המשפטי שקיבל צה"ל במבצע בעזה, שקישרתי אליה בפוסט הקודם, התפרסם היום כי מרצים באוניברסיטת ת"א מנסים למנוע את העסקתה של ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, אל"מ פנינה שרביט-ברוך, כמרצה למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים (לאחר שחרורה, כמובן).
כי ככה זה בשמאל המתקדם, אתם יודעים. כשמנסים לחסום אותם – זאת פגיעה בלתי נסלחת בחופש הביטוי; כשהם מנסים לחסום אחרים – זאת פעולה מוצדקת נגד הפאשיזם. כשמפקחים על מה שהם אומרים בכיתה – זאת פגיעה אנושה בחופש האקדמי. כשהם מבקשים לפסול מינוי אקדמי – זה קידום ערכים ראויים.
יסולח לי, אני מקווה, שבה במידה שאני מזדעזעת לראות בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה מודעה המפנה לאתר הפועל נגד מרצים "אנטי-ישראליים" באקדמיה הישראלית, כך נפשי נוקעת מהתארגנויות דוגמת זאת, ומטיהורים אקדמיים נוסח סטלין.
החינוך האקדמי שאני קיבלתי, ומנסה גם להעביר לתלמידי, הוא שכאשר עמדות מסוימות נראות כבלתי-קבילות, הדרך להתמודד אתן היא להציב מולן טיעונים נגדיים, מנומקים. לבסס את עמדתך ולהצביע על פרצות וחולשות בעמדה המבוקרת; לא למנוע כניסה או ביטוי ממי שדעתו שונה. הידע האקדמי נצבר ומתפתח על-ידי דיון. דיון בין דעות שונות. לא רק עם מי שחושב כמוני. הדבר נכון גם לגבי עמדות במשפט הבינלאומי.
גם למי שאינם מבינים את הנקודה העקרונית, כדאי להיזהר כמו מאש מפסילת מינויים אקדמיים. זוהי חרב פיפיות מסוכנת, שלא עוצרת היכן שמתאים להם. היא תפעל נגדם באותה מידה. מי יאייש את הוועדות שיקים השמאל כדי לבחון את ראויותם של המינויים? מי תהיה הסמכות שתאשר את חברי הוועדה? ומי יחבר את המבחנים שיעביר השמאל כדי לבדוק את כשירותם של המועמדים להעביר חינוך משפטי (או אחר) לסטודנטים? הבולשביזם חי ובועט באוניברסיטת תל-אביב.
כי ככה זה בשמאל המתקדם. השאלה לעולם איננה עקרונית אלא רק במי מדובר. כשזה מופנה נגדם זה מקרתיזם בזוי. כשהם מפנים את זה כלפי אחרים זאת רדיקליות מבורכת. ואנחנו, לנו לא נותר להתיירא אלא מהצבועים.
Posted in זכויות אדם on 18 בינואר 2009|
א"ב יהושע וגדעון לוי התכתבו מעל דפי עיתון הארץ. אפשר להזדהות ולהסכים עם חלקים במה שכותב כל אחד מהם. התמונה הרי איננה שחור-לבן, למרות מאמציהם של רבים משני הצדדים לוויכוח להציגה ככזאת.
ובכל זאת, משפט אחד של לוי הוציא את המרצע מהשק:
"אתה גוזר גזירה שווה בין עם חסר ישע ומשולל מדינה וצבא – שיש לו תנועה פונדמנטליסטית שנלחמת באמצעים פסולים למען מטרה צודקת, קץ הכיבוש – ובין מעצמה אזורית, שמחשיבה את עצמה לדמוקרטית והומנית, אבל בעצם התגלתה כמדינה כובשת, ברוטלית ואכזרית."
נחזור, נדגיש: "תנועה פונדמנטליסטית שנלחמת באמצעים פסולים למען מטרה צודקת, קץ הכיבוש". כך מתאר לוי את מאבקו של החמאס. על כך שהאמצעים פסולים אין מחלוקת. על כך שקץ הכיבוש הוא מטרה צודקת גם אין מחלוקת. אבל העובדה שלוי בוחר לתאר את מטרתו של חמאס כקץ הכיבוש היא היתממות במקרה הטוב ואחיזת עיניים במקרה הרע.
כדאי ללוי לפנות לאמנת החאמס (PDF) כדי להכיר את ובמטרותיה האמיתיות של תנועה זאת. אבל למה שיתבלבל מהעובדות?
אינני יודעת אם לוי שותף למטרותיו הפוליטיות של החמאס, או רק החליט לעצום עיניים מולן ולקבוע שמדובר במטרות אחרות, אלה שהוא ואני שותפים להן. (קץ הכיבוש הוא מטרה ראויה ומתחייבת, למרות שאינני מהסבורים שקץ הכיבוש יסיים את הסכסוך). אם מי שמבצע את הפשעים האלה היו בני לאום אחר, הם היו ודאי מקבלים אצל לוי גם את המינוח המדויק המתאים להם במקום "אמצעים פסולים". מה שכן, לשמוע מלוי שמדובר באמצעים פסולים גם זאת התקדמות. בהזדמנויות אחרות הוא טען דווקא כי הדרך איננה חשובה, וכי "אין כל קשר בין זכויות לדרך המאבק". (הקישור הוא לרשימה שלי על כך).
ללוי זכויות רבות. מה חבל שיושרה איננה אחת מהתכונות המאפיינות אותו.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.