קרוא וכתוב

שני תאריכים חשובים צוינו השבוע: 60 שנה לאמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, ב-9 בדצמבר, ו-60 שנה להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, ב-10 בדצמבר. (ההכרזה האוניוורסלית בקיצור, או הכרזה לכל באי עולם בשמה העברי; לא "האמנה לזכויות אדם" ולבטח לא "האמנה להכרזת זכויות האדם"…). שתיהן לקח ישיר מזוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, כמו כל המשפט הבינלאומי של זכויות האדם שהתפתח לאחר 1945.

אפשר להכביר מילים על ההיסטוריה של ההכרזה; על הפעמים שבהן חזינו שוב בג'נוסייד מאז שהופלל כפשע בינלאומי באמנת הג'נוסייד; על קוצר ידם של המנגנונים הבינלאומיים לאכוף זכויות ולמנוע זוועות.
אני מעדיפה להתרכז בארוע אחד, קטן יחסית, שהסעיר את קהילת זכויות האדם ואת הקהילה האקדמית בישראל השבוע; כדי להצביע באמצעותו עד כמה ארוכה עוד הדרך שלפנינו, 60 שנה אחרי שהתקבלה ההכרזה. עד כמה המאבק איננו חד-פעמי אלא מתמשך.

הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מפעילות קליניקות משפטיות, כחלק מהחינוך המשפטי שמקבלים הסטודנטים שלהן. במסגרת הקליניקות מתנסים הסטודנטים בעבודה משפטית מעשית המסייעת לקהילה, והאוניברסיטאות מממשות גם תפקיד חברתי. באוניברסיטת ת"א פועלת במסגרת זו הקליניקה למשפט ורווחה, שבין השאר מלווה עובדים במקומות שונים המנסים להתארגן כדי לממש את זכויותיהם. פעולתה זאת ביחס לעובדי גן המדע הקשור למכון ויצמן לא נשאה חן בעיני הנהלת המכון, שפנתה בעניין לאוניברסיטת ת"א. הלחץ נשא פרי ורקטור האוניברסיטה הורה לקליניקה להפסיק לייצג את עובדי גן המדע. לזכותה של הפקולטה ודיקנה ייאמר כי הם נעמדו על הרגליים האחוריות. אך מאחר שהמאבק סביב הנושא חרג מטעמו המקורי, ייצוג וארגון עובדים, בחרה הקליניקה להעביר את ייצוגם של העובדים במקרה זה לעורכת-דין חיצונית, כדי שמאבקם לא ייפגע בגלל המאבק המשני שהחל להתחולל באוניברסיטה. ואז הגיעה דרישה דומה מהאוניברסיטה הפתוחה, שגם את עובדיה מייצגת הקליניקה… סוף דבר הוא שנשיא האוניברסיטה, לאחר שקיבל פניות אינספור מהקהילה האקדמית בארץ ובחו"ל, הורה לקליניקה להמשיך לייצג את עובדי האוניברסיטה הפתוחה והקים ועדה לבחינת הקריטריונים לייצוג ע”י הקליניקות.

הזכות להתאגדות מקצועית מוגנת בסעיף כג' להכרזה האוניוורסלית שבה פתחנו, העוסק בזכות לעבודה ולשכר הוגן. סעיף קטן 4 קובע: “כל אדם זכאי לאגד אגודות מקצועיות ולהצטרף לאגודות כדי להגן על ענייניו".
כלת פרס ישראל למשפטים, המומחית לדיני עבודה פרופ' רות בן ישראל, כתבה דברים כדרבנות לרקטור האוניברסיטה, פרופ' דן לויתן.
שאלת החופש האקדמי לבטח קיימת כאן, אבל אל לה להסתיר מפנינו את השאלה המהותית יותר, והיא זכותם של עובדים להתארגן. הזכות להתאגד בכלל היא זכות יסוד, וזכות חשובה במיוחד על שום היותה גם אמצעי יעיל למימוש מלא של זכויות קיימות ואף השגת זכויות נוספות. הזכויות הסוציאליות של עובדים – הגבלת שעות העבודה, הזכות לפנאי ומנוחה, הזכות לפיצויי פיטורין, הזכות לשבות ועוד ועוד – הושגו לאחר מאבקים רבים. כמעט ראש וראשון בהם היה המאבק על זכותם להתארגן כדי לשאת ולתת ביעילות על זכויות אלה. זכות ההתארגנות חשובה במיוחד לעובדים שעל-פי הגדרה נמצאים בעמדת חולשה מול המעסיק. חוזים פרטיים אולי קורצים למי שיכול בעזרתם להשיג משכורות גבוהות ובונוסים מפתים. אבל בעת משבר, כשהודעת הפיטורין תרצד על צג המחשב, כנהוג היכן שרק הכסף מדבר, יתברר לו שכמעט בלתי-אפשרי להשיג תנאי עבודה נאותים ללא כוח מאורגן. שבירת העבודה המאורגנת היא רק צעד ראשון, שבעקבותיו באה הנסיגה בכל ההישגים שהושגו, באמצעות הטקטיקה הידועה של 'הפרד ומשול'. בשוק של מעבידים העובד שוב אינו אדם בעל זכויות שיש לכבד, אלא חפץ שאפשר לזרוק לאחר השימוש. כשזכותם של עובדים להתאגד איננה מוגנת, אל נתפלא אם נמצא כולנו את עצמנו בחזרה במאה ה-19; ללא כל זכויות סוציאליות, קניינו של המעביד שיכול לעשות בנו ככל שיחפוץ.

עוד בנושא: הפרולטריון של האוניברסיטאות

Read Full Post »

מדכדך שהנושא הזה דורש שידורים חוזרים. אפילו שניים. את הרשימה ירושלים של אלימות כתבתי לפני שנתיים, כשעל הפרק היו איומים שהביאו, בסופו של דבר, למצעד דרדלה (ראו בַּמסגרת מה שכתבתי אחריו). השנה לא מאיימים באלימות (באמת תודה!), אבל הניסיון לסכל את המצעד מכעיס ומקומם. הוא מחייב כל אדם שזכויות הפרט והמיעוט חשובות לו אם לא לצעוד אז להשמיע את קולו בעד המצעד; גם אם לא כל תג ותו בפרטיו ובסגנונו נושאים חן בעיניו. כדאי לשים לב שבין המתנגדים לא רק חרדים אלא גם דתיים-לאומיים, כפי שהם מכוּנים.

אני ממליצה לקרוא את רשימתה של ענת פרי שמסבירה יפה מדוע מצעד הגאווה בירושלים כל-כך חשוב. מדוע הפומביות חשובה. ואני מוסיפה: כן, בחברה "מתוקנת", כמו שאומרים אצלנו, נטייתו המינית של אדם איננה אישיו. אלא שאנחנו עדיין לא שם. וכשיש הכחשה, הרחקה וגם דיכוי – יש חשיבות להצהרה הפומבית ולהכרה שהיא מביאה אתה. ולכן כולנו הומוסקסואלים.

כולנו הומוסקסואלים
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
מתוך הטור שלי "עבר שבוע" (נ"ג), 12.11.2006

Read Full Post »

ב-20 ביוני מדי שנה, מצוין ברחבי העולם יום הפליט הבינלאומי. גם בישראל יציינו ארגונים יום זה (ראו כאן). אבל ממשלת ישראל מכינה למבקשי מקלט חגיגה מסוג אחר לגמרי. בדמות הצעת החוק למניעת הסתננות 2008 (שנודעת באופן פופולרי בשמה "חוק וילנאי"), שכבר עברה בקריאה ראשונה בכנסת; ובדמות המכרז שפתחה, לכל המפחית במחיר, לקליטת מבקשי המקלט ואחרים הנמצאים בישראל.

הצעת החוק למניעת הסתננות (PDF) נועדה להחליף את החוק הקיים משנת 1954. היא קובעת, בין השאר, אפשרות של "החזרה חמה" של מבקשי מקלט, תוך 72 שעות מהיתפסם; החזקה במעצר זמן ממושך ללא ביקורת שיפוטית; מאסר של חמש שנים למסתנן ומאסר של שבע שנים למסתנן ממדינת אויב.
בדברי ההסבר להוראת החוק לגבי "החזרה חמה", סעיף 11א' להצעת החוק, נאמר:

"החזרה בסמוך להסתננות, תיעשה באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל באמנות בין-לאומיות ובכלל זה לעקרון אי-ההחזרה (non-refoulement) המעוגן באמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951(…) עיקרון זה, המעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים, קובע כי אין לגרש אדם (טעות! אין לגרש פליט – נ"כ) למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה, על רקע גזעו, דתו, לאומיותו, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית".

כך כתוב, כאמור. השאלה היא איך סבור מאן דהוא כי ניתן לבדוק ולוודא שלא קיימת סכנה כאמור תוך 72 שעות, על-ידי קצין המוכשר לכך בקורס קצר, במקרה הטוב. בדיקה כאמור נעשית כיום על-ידי הנציגות בארץ של נציבות האו"ם לפליטים. היא נמשכת חודשים רבים. זוהי בדיקה רצינית ויסודית, הכרוכה בשליחת מסמכים למטה בז'נווה, הצלבת מידע ובדיקה דיסקרטית של מידע בארץ המוצא (דיסקרטית ע"מ לא לסכן את מבקש המקלט). אין שום דרך לבצע בדיקה רצינית כזאת על הגבול, תוך 72 שעות, שאכן תוודא שלא נשקפת סכנה למבקש המקלט במקום שאליו מחזירים אותו, ולקבל ערבויות לכך במידת הצורך. פשוט אין. על-פי הצעת החוק פליטים שהגיעו מסודאן, למשל, צפויים למאסר בן 7 שנים, רק כי המשטר – הרודף אותם ושממנו נמלטו – הוא של מדינת אויב. ממש כפי שפליטים יהודים מגרמניה הנאצית נעצרו בתחילה בבריטניה, בהיותם נתיני מדינת אויב…

לא כל מי שהגיעו לישראל בשנים האחרונות דרך מצרים הם פליטים. אבל כדי לבדוק ולוודא זאת צריך הליך מסודר. רצוי מאד שההליך הזה ייעשה על-ידי גוף שתקים ישראל מכוח חוק (גוף סטטוטורי). העובדה שזה נעשה על-ידי נציגות של נציבות האו"ם אינה ממש לכבודנו. לכן כדאי גם לתקן תגובות היסטריות של אנשים מאד אכפתיים, אך שאינם מבינים בנושא הפליטים דבר וחצי דבר, הטוענים כי החלפת הנציגות הנ"ל בגוף ישראלי כמוה כ"ביטול" האו"ם (מה זה?), נטילת סמכויותיו או "גירוש" של הנציבות מישראל, ועוד דברי הבל כגון אלה. בסדנה בינלאומית בנושא הענקת מקלט בישראל, היתה תמימות דעים בין המשתתפים – משפטנים ואחרים העוסקים בדיני פליטים – שישראל צריכה להקים גוף כזה שיחליף את נציבות האו"ם (ראו רשימתי יציאת מצרים התשס"ח). השאלה היא רק איזה גוף, איך יקום, מה יהיו סמכויותיו, מי יהיו האנשים שיישבו בו ומה תהיה הכשרתם. העברת הסמכות הזאת למינהל האוכלוסין במשרד הפנים אינה מבשרת טובות, בלשון המעטה.

"פליט" הוא מעמד זמני. שלוש הדרכים המרכזיות לפתרון הבעיה של פליטים הן (א) חזרתם למדינתם אם וכאשר מסתיים שם הסכסוך או שוב לא נשקפת להם סכנה; או (ב) קליטתם במדינה שבה קיבלו מקלט זמני; או (ג) קליטתם במדינה שלישית. מעמד של "פליט" מעניקות המדינות למבקשי מקלט. חובתן היחידה היא לא להחזיר פליטים למקום שנשקפת להם סכנה, כאמור, ולהעניק זכויות מסוימות למי שהעניקו לו מעמד של פליט. לגבי אנשים שנמצא כי אינם עונים להגדרה של "פליט", אין מניעה משפטית להחזירם, לאחר בדיקה שלא נשקפת להם סכנה (גם על פי האמנה נגד עינויים). יש, לעומת זאת, טעם לפגם במין מכרז המוני שמוציאה ממשלת ישראל למדינות אפריקה, ובהופכה, למעשה, אנשים לסחורה. במקביל להקמת מנגנון בדיקה כנ"ל, על ישראל להכריז על מכסה של פליטים שתקבל בכל שנה כמדינה שלישית, כנהוג במדינות רבות. בנוסף לחובה המוסרית האוניוורסלית, חובה מוסרית מיוחדת מוטלת על ישראל, כמדינת הלאום של עם פליטים, ששעריהן של מדינות העולם נסגרו בפניהם.

יש לזכור כי אמנת הפליטים היא מוגבלת ומצומצמת בתחולתה. היא אינה חלה על "פליטים כלכליים", המבקשים סיכויי חיים טובים יותר להם ולמשפחתם, כמו שיש לאלה שנתמזל מזלם להיוולד במדינות הצפון והמערב. היא אינה חלה על אנשים הנמלטים מרעב או מאסונות טבע, ולא ממלחמות. וכשאנשים נואשים הם מוכנים לעשות מעשים נואשים. כמעט לא עובר יום בלי ידיעה על מהגרים הטובעים, מתייבשים או גוועים ברעב בדרכם על סירות רעועות מאפריקה לאירופה. וכפי שנכתב בזמנו באקונומיסט, נדמה לי, כל עוד הים בין אפריקה לספרד מייצג פער כזה בהכנסות, תהיה הגירה סוגייה קריטית ומתמשכת. על השאלה הזאת, הרחבה יותר משאלת הפליטים, צריך העולם לתת את דעתו. "פתחו את הארנקים שלכן או פתחו את הגבולות שלכן", כותב Weit Bader. אם מדינות העולם אינן מעניקות סיוע לתושבי המדינות האלה היכן שהם, יהיה עליהן להעניק להם סיוע בדמות קליטתם אצלן.

עוד בנושא בבלוג:
מה לנו ולהם
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
נא לא להחזיר

לקריאה נוספת:
הכחשת שואה נוסח ישראל (בראדלי בורסטון בהארץ)
הפליטים כפסולת אנושית (עו"ד יונתן ברמן בבלוג Laissez Passer)

Read Full Post »

חבר הכנסת מולה מציע (סוג של) הגנה תרבותית בפלילים. כאשר נאשמים בעבירה פעלו בהתאם לנורמות התרבותיות בחברת המוצא שלהם,  ייחשב הדבר לנסיבות מקלות בעת גזירת העונש. כך תאילנדים שאוכלים חתולים וכך אתיופים שנישאים לבנות 12 או מכים את ילדיהם. שכן אליבא דמולה, שיטת החינוך באתיופיה רואה זאת בחיוב.

מולה מצביע על בעיה, אך ספק אם הפתרון שהוא מציע קביל. שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים. סוזן אוקין דנה בדוגמאות מהספרות המראות כי רוב התביעות שמציבים חברי קבוצות כאלו ליחס משפטי מיוחד על בסיס השוני התרבותי שלהם, נוגעות לאי-שוויון מגדרי. נישואי ילדות, נישואים כפויים, מערכות גירושין המוטות נגד נשים, פוליגמיה ומילת נשים. מקרים שבהם זכויות הפרט של נשים וילדות נפגעות ומופרות על-ידי הפרקטיקות של הקבוצות התרבותיות שלהן עצמן. אוקין מצביעה על כך כי אותה זיקה בין תרבות למגדר מתרחשת למעשה בזירה הבינלאומית, היכן שזכויות-האדם של נשים נדחות לעתים קרובות על-ידי מנהיגי מדינות או קבוצות של מדינות כבלתי-מתיישבות עם התרבויות שלהן.

מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם". (קופי אנאן)

הגנה על תרבויות פוגעת במיוחד בנשים בשל שתי סיבות. ראשית, בכל התרבויות הזירה של חיים אישיים, חיי מין ופוריות מתפקדת כמוקד מרכזי. הגנה על "פרקטיקות תרבותיות" נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על חיי הנשים והנערות שכן ברוב התרבויות מצופה מהן יותר בזירה זאת מאשר מגברים. שנית, ברוב התרבויות אחת המטרות העקרוניות היא שליטת הגברים על הנשים."הגנה תרבותית" משמרת שליטה זאת.

לעומת זאת, המושג של זכויות אדם הוא אוניוורסלי. הוא איננו אדיש לתרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות והוא אינו מקבל פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה. על-פי התפיסה של זכויות אדם, לכל אדם יש זכויות מסוימות ללא קשר לשאלה לאיזו קבוצה הוא או היא משתייכים או עם איזו תרבות הם מזדהים. הרעיון הוא כי האינטרסים שעליהם מגינות נורמות של זכויות אדם הם האינטרסים של כל אדם ואדם, ללא קשר להעדפותיו האישיות או לתכנית החיים שהיא מבקשת לקדם. אף אדם אינו רוצה להיות עבד או שיענו אותו, או להירצח על "כבוד" המשפחה.

כפי שמלמדת אותנו אוקין, כאשר מעניקים זכויות קבוצתיות בשם רב-תרבותיות, קיימת סכנה מוחשית של מתן יד לדיכוי החברים החלשים יותר בתוך אותה תרבות. בקיצור, נשים.

נדמה לי גם, ששופטי ישראל ממש לא זקוקים לנסיבות נוספות כדי להקל בעונשם של מורשעים בעבירות נגד נשים. הם הסתדרו מצוין בלי הטיעון מהתרבות עד כה, בגוזרם עונשים מגוחכים בקוּלתם.

הרוב הניצח של "הגנות תרבותיות" שמועלות בתיקים הפליליים בארה"ב אשר קשורים לחברי מיעוטים תרבותיים נוגעות למגדר – במיוחד לשליטה גברית על נשים וילדים. לעיתים, הגנות תרבותיות ניתנות כהסבר לאלימות נצפית בין גברים או להקרבת בעלי-חיים. אבל הרבה יותר שכיח הוא הטיעון כי בקבוצה התרבותית של הנאשם, נשים אינן בני-אנוש בעלי ערך שווה אלא יצורים נחותים שהפונקציה הראשונית (אם לא היחידה) שלהן היא לשרת גברים באופן מיני ובענייני הבית. למעשה, ארבעת סוגי המקרים שבהם השתמשו בהגנה תרבותית באופן המוצלח ביותר הם: (1) חטיפה ואונס על-ידי גברי 'המונג' שטוענים כי פעולותיהם הם חלק מפרקטיקה תרבותית של "נישואי חטיפה"; (2) רצח נשים ע"י מהגרים ממדינות אסיה והמזרח התיכון, שנשותיהם בגדו בהם או נהגו באופן בלתי-נאות אחר; (3) רצח ילדים ע"י אמהות יפניות או סיניות שניסו גם להרוג את עצמן אך נכשלו, וטוענות שבגלל הרקע התרבותי שלהם הבושה על חוסר הנאמנות של בעליהן הניעה אותם לפרקטיקה שמקבלת מחילה תרבותית, של התאבדות אמהות וילדים; ו-(4) בצרפת – למרות שעדיין לא בארה"ב, בחלקו משום שהפרקטיקה נהפכה לפלילית רק ב-1996 – מילת נשים. במספר מקרים כאלו, עדויות מומחים לגבי הרקע התרבותי של הנאשם הביאו להאשמות מופחתות, או לגזרי-דין מופחתים, שהתבססו באופן תרבותי על הערכות של הכוונה הפלילית.

כפי שמראות ארבע הדוגמאות לעיל, הנאשמים אינם תמיד גברים, והקורבנות אינן תמיד נשים. הן המהגר הסיני מניו-יורק שהיכה את אשתו למוות בגלל ניאוף והן המהגרת היפנית בקליפורניה שהטביעה את ילדיה וניסתה להטביע את עצמה בגלל ניאופו של בעלה, ביישו את המשפחה; וההגנה מהתרבות בה השתמשו הפחיתה מההאשמות (מרצח בדרגה ראשונה לרצח בדרגה שנייה או הריגה). נראה, אם כן, כי ההגנה התרבותית היתה מוטה לטובת הזכר במקרה הראשון ולטובת הנקבה בשני. אך למרות שמדובר בנאשמים משני מינים שונים, בשני המקרים המסר התרבותי הוא מוטה מבחינת מגדר: נשים (וילדים, במקרה השני) הן משניות לגברים וצריכות לשאת באשמה ובבושה על כל סטייה ממונוגמיה."  (סוזן מולר אוקין, מתוך "האם רב תרבותיות מזיקה לנשים?")

Read Full Post »

גל של אלימות שוטף את דרום אפריקה. בפרעות שביצעו אזרחים דרום אפריקאים במהגרי עבודה שחורים כמותם, ממדינות שכנות, נרצחו עד כה לפחות 50 בני אדם. כ-20,000 נמלטו ונותרו ללא קורת גג.
דפוסי התנהגות כאלה כלפי מהגרים אינם ייחודיים, לצערנו. גם אם לא תמיד הם מגיעים לקיצוניות אכזרית כזאת. מהגרי עבודה הם כתובת קבועה לטענות שהם תופסים מקומות עבודה של עובדים מקומיים ומורידים את רמת השכר שלהם. מהגרים בכלל מנקזים אליהם שנאת זרים וגזענות, בעיקר כשהם שונים מאד בחזותם מהמקומיים. לא זה המקרה של דרום אפריקה. אבל כל חברה צריכה "אחר". וכל חלש יחפש לו חלש יותר להתעמר בו. זוהי שרשרת המזון המבעיתה של חוק הג'ונגל.

דרום אפריקה היא אכזבה. למרות המעבר החלק יחסית משלטון האפרטהייד לדמוקרטיה. מעבר שלמעשה טרם נאמרה בו המִלה האחרונה, כפי שיכולים לרמז המאורעות האחרונים. היא אכזבה משום שאנו מצפים מקבוצה שהיתה קורבן לגזענות ודיכוי לבער אותם גם מקרבה. לנהוג אחרת כשאצלה הכוח וגורלה (וגורל אחרים) בידה. דרום אפריקה כמובן לא חריגה בציפיות שיש ממנה, להיות קצת יותר מוסרית, או לפחות קצת יותר רגישה. גם כלפי מדינת היהודים מעמיד העולם סטנדרט גבוה בהרבה מזה שהוא מעמיד לעצמו. וגם כאן מדכא לראות את חוסר הרגישות לאחר, לזר, למבקש מקלט, לנרדף. גם כאן סומר השיער נוכח גילויי הגזענות נגד ערבים ואחרים; נוכח ביטויים הלקוחים ממיטב הספרות האנטישמית או הפאשיסטית.

נשיא דרום אפריקה גינה, מעט מדי ומאוחר מדי, את הפרעות. אבל מבקי נושא באחריות רבה לדמותו של המשטר הדרום-אפריקאי הנוכחי. שתיקתו המתמשכת עד שהואיל להתבטא במקרה זה, היא רק רפליקה חיוורת לשתיקה האמיתית, כלפי מה שמתרחש בשכנה האחות זימבבוואה. מבקי שותק כי שם רצחו לבנים. כי שם השתלטו על אדמות של לבנים. וכשמשטר האימים של מוגאבה החל להיות מופנה (כצפוי) כלפי כל הנתינים, גם השחורים, הוא שותק כי מדובר בשלטון שחור, שהחליף את השלטון העריץ הלבן. ונגדו אסור לצאת. כי הסולידאריות, הו הסולידאריות, כלומר השבטיות, מה יהיה אִתה. אותה שבטיות שגרמה למדינות אפריקה להתנגד להתערבות בדארפור ובזימבבוואה. השבטיות שמונעת מאתנו לצאת נגד מה שחובה עלינו לצאת נגדו רק בשל זהותם של המבצעים.

השיעור של דרום אפריקה הוא עצוב, כי שוב נכזבת תקוותנו שמי שחווה על בשרו את מכוות האש של הגזענות, יהיה רגיש אליה במיוחד. הוא מלמד אותנו שמוקדם מדי לקבוע שאכן הדגם הדרום אפריקאי של מעבר לדמוקרטיה היה הצלחה. קרוב לוודאי שגם כלפי לבנים עדיין לא נאמרה שם המִלה האחרונה. הוא מלמד אותנו שוב שכאשר יבואו לקחת אותי, לא יישאר איש להרים קול בשבילי. כי את כולם כבר לקחו, כשאני לא הרמתי את קולי.

עוד לקרוא: כרטיס לכיוון אחד לזימבבוואה

Read Full Post »