ישראל לא התירה לדווח המיוחד של האו"ם לענייני השטחים, פרופ' ריצ'רד פאלק, להיכנס לשטחה, והעלתה אותו על המטוס בחזרה. אפשר להתמלא בושה על שאנו מצטרפים למדינות שלא מתירות את כניסתם של נציגי האו"ם. אפשר לקבוע בפשטות שזה טמטום. או להציע בבדיחות הדעת שכל שפאלק צריך לעשות הוא לממש את זכותו לעלות לארץ על-פי חוק השבות…
עם הדווח הקודם, פרופ' ג'ון דוגארד, שפאלק הוא מחליפו, יצא לי להיפגש מספר פעמים. לא תמיד הסכמתי עם האופן שבו הציג את הדברים ועם הניתוח המשפטי שלו, בלשון המעטה. אבל עם אלה אפשר וצריך להתווכח ולהתמודד באותו מישור: של הבאת עובדות, ניתוחן והסקת מסקנות. גם עם דוגארד בחר משרד החוץ שלא לשתף פעולה, מתוך העמדה שעצם המנדט שלו הינו חד-צדדי, שכן הוא כולל אך ורק מעקב אחרי הפרות של זכויות אדם מצד ישראל ולא אחרי ההפרות של הצד השני. דוגארד דווקא היה מעוניין לשמוע את עמדות הממשל הישראלי, ולו באופן לא-רשמי. אינני יודעת אם ההחלטה של משרד החוץ לא לשתף אתו פעולה באופן רשמי היתה חכמה. לעומת זאת אני בטוחה שההחלטה למנוע את כניסתו של מחליפו היא שגויה. אולי בכלל מה שהעלה את חמתו של משרד החוץ הוא שפאלק, בניגוד לדוגארד, יהודי? מילא ביקורת מגויים, אבל ממישהו "משלנו"?…
הטיה באו"ם נגד ישראל בהחלט קיימת, אבל לא זאת הדרך להתמודד אִתה. יש לעשות זאת בתבונה, לא בכוח. הסברה תמיד תהיה מוצלחת יותר אם תיעשה לא על-ידי הכחשת העובדות אלא על-ידי הצגה של מורכבות הבעיות; ותוך הכרה בכך שנעשו טעויות. הבעיה של ישראל איננה הדווח אלא ההפרות שהוא ידווח אודותיהן. ואלה לא ייעלמו אם יגרשו את השליח.
