קרוא וכתוב

ראש הממשלה אהוד אולמרט הביע סיפוק מכך שנשיא מצרים מובראק עומד בהתחייבותו לישראל. ההקשר המספק הוא החזרתם של 50 מבקשי מקלט (רבים מהם מדרפור) למצרים בסוף השבוע בנוהל "החזרה חמה". מצרים אולי עומדת בהתחייבותה לישראל, אך מי שלא עומדת בהתחייבותה הבינלאומית היא ישראל. האמנה בדבר מעמדם של פליטים (שכבר נלאה הפה מספֵּר שישראל היתה פעילה במיוחד בניסוחה, על רקע השערים שנסגרו בפני הפליטים היהודים שנמלטו בזמן השואה, והחזרת חלקם לגרמניה הנאצית), ממסדת את העיקרון של אין להחזיר (non refoulement). עיקרון זה אוסר על מדינה להחזיר מגבולה או לגרש משטחה פליט למקום שנשקפת בו סכנה לחייו או לחירותו (או למדינה שתחזיר אותו למקום כזה). נפקותו של עיקרון זה היא כי המדינה חייבת לבדוק באופן אינדיבידואלי את מצבו של כל פליט המגיע לשטחה ומבקש בה מקלט. שאחרת לא תדע אם היא מחזירה אותו למקום שבו נשקפת לו סכנה. בדיקה כזאת לא נערכה, ולא ניתנו ערבויות מספיקות כי מצרים לא תחזיר את פליטי דארפור לסודאן.

בעניין הערבויות נקבע כבר תקדים בינלאומי מעניין בהקשר של עינויים דווקא. עיקרון אי-ההחזרה החל אמנם את דרכו באמנת הפליטים, אך לימים התרחב ונכנס גם לאמנה נגד עינויים, האוסרת בסעיף 3 על החזרת אדם למדינה שיש יסוד מהותי להאמין כי הוא יהיה נתון בה לעינויים. עיקרון זה נחשב כיום לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי. גם החזרת אדם למדינה שבה הוא צפוי לעונש מוות היא פרקטיקה אסורה. בזמנו, החזירה שוודיה מבקש מקלט מצרי למצרים וקיבלה ממנה ערבויות בכתב כי האיש יועמד למשפט הוגן ולא יעונה. למרות ביקורים של השגריר השוודי בכלא, התברר לאחר מעשה כי האיש עבר עינויים. ועדת האו"ם המנטרת את האמנה הבינ"ל נגד עינויים (CAT) קבעה כי בהחזרתו למצרים, שוודיה הפרה את האמנה. מכאן אנו למדים כי עצם קבלת ערבויות אין בה די. לא רק שיש לקבל ערבויות ממשיות שניתן לבטוח בהן ולפקח עליהן, אלא שכאשר יש מידע בדוק שעל-פיו במדינה מסוימת נהוגים עינויים (או לחילופין, שהן מחזירות מבקשי מקלט למקום סכנה) –  אין להחזיר אליהן.

קישורים:
אמנה בדבר מעמדם של פליטים (אנגלית)
אמנה נגד עינויים ונגד עונש ויחס אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים 
החלטת הוועדה נגד עינויים בעניין שוודיה (אנגלית)

Read Full Post »

תמונות קשות מעזה. קרבות רחוב, בתי-חולים שהיו לזירות קרב כשפצועים מוצאים בהם להורג. מי שקולם אינו נשמע הם ארגוני זכויות האדם הישראלים. אכן, ארגונים אלו פועלים אל מול השלטון הישראלי, מעשיו ומחדליו. הוא זה הפועל בשמנו והוא החב לנו דין וחשבון על הפרת זכויות אדם, בין השאר; לא הפלגים הפלסטינים.

יש רק שתי בעיות בעמדה הזאת. האחת כללית, ושמה האוניברסליות של זכויות אדם. פגיעות בהן צריכות לעניין אותנו מעצם היותנו בני-אדם; לאומם של המעורבים איננו רלוונטי. השנייה נוגעת למעמדה של עזה. על פי עמדתם של רוב הארגונים האלה, הכיבוש הישראלי בעזה לא הסתיים עם הנסיגה; בעיקר משום שישראל שולטת בגבולות הרצועה, ביבשה בים ובאוויר. השאלה המשפטית בעניין שנויה במחלוקת: לא ברור אם אכן לישראל 'שליטה אפקטיבית' ברצועה, שהיא המבחן כדי לקבוע האם מדינה היא כוח כובש בשטח מסוים. דא עקא, שאם לשיטתם ישראל היא עדיין כוח כובש בעזה, הרי היא זאת שמוטלת עליה החובה להשליט שם סדר ולהגן על זכויות התושבים. היתכן כי נשמע מארגונים אלה קריאה לישראל להיכנס לעזה כדי להשליט שם את הסדר, כפי שהיא מחויבת לעשות על-פי תפיסתם? היתכן כי שבוע לאחר ציון 40 שנים לכיבוש תיקרא ישראל לשוב ולכבוש באופן פעיל את עזה? (הממ… בעיה: אם היא כבר כובשת איך אפשר לקרוא לה לכבוש?)

כמובן שמה שאחרים עושים או לא עושים, ופגיעות קשות בזכויות אדם שהם מבצעים, אינם בשום פנים צידוק למה שישראל עשתה ומוסיפה לעשות בשטחים הכבושים. אבל השתיקה הזאת  מצביעה על קושי יסודי יותר, השזור כחוט השני בעמדתם של גופים וגורמים "רדיקליים", עלק: הסלחנות כלפי ה"ילידים". עצימת עיניים כלפי פגיעות בזכויות אדם, לעיתים קרובות קשות הרבה יותר מאלו שמבצע המערב, עת מבצעים אותם שליטי או עמי העולם השלישי. לעמדה הזאת צריך לקרוא בשמה: גזענות. הפוכה, אם תרצו. מובלעת בה ההנחה שישנם עמים שלא ניתן או צריך לתבוע מהם את אותו סטנדרט מוסרי שאנו דורשים מעצמנו. אין מה לצפות מהם. את הזוועות שהם מבצעים מקבלים באנחה ותו לא. הצד השני של ההתנשאות, המגונה באותה מידה, הוא ההתבטלות. וגזענות היא גזענות גם כשהיא טובעת תחת מלל של דה-קונסטרוקציה. 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור  [הפעם זה אפילו קשור לפוסט: לו היו זוועות דארפור מבוצעות ע"י המערב, היתה שוועת הגורמים האלה עולה השמימה. מוסלמים טובחים במוסלמים? את מי זה מעניין?]

Read Full Post »

אין לי מושג מה יהיה גורלם של החשדות נגד בשארה (כלומר, במקרה שישוב לארץ להתמודד אִתם). בלא מעט מקרים ההר שבנה השב"כ התברר כעכבר די קטן. התמהמהותו של בשארה מלשוב, לעומת זאת, לא ממש יוצרת רושם טוב אצל מי שצופים מן הצד.

מה שאני כן יודעת הוא מה שאומר בשארה עצמו. Ynet הביא אתמול קטעים מתוך ראיון עִמו המתפרסם היום ב'ידיעות אחרונות'.  בין השאר בשארה מספר שמה שאמר לחיזבאללה בשיחה שהוקלטה הוא: "מה פתאום נופלים הטילים על כפרים ערביים? אנו מבינים מנקודת ראותו של חיזבאללה שהוא תוקף את חיפה, אז למה יורים על כפרים ערביים, מה קורה פה?". זה בוודאי לא הכוונת ירי החיזבאללה. לעומת זאת, וזה מה שמעניין אותי לצורך הרשימה הנוכחית, האמירה הזאת חושפת את פרצופו האמיתי של ה"ליברל" ו"שוחר זכויות האדם" עירום ועריה. את התארים האלה הוא הדביק לעצמו פעמים רבות. רק לאחרונה במכתב ההתפטרות שלו מהכנסת, שבו כתב, בין היתר: "בעבודתי בכנסת עשיתי כמיטב יכולתי לקדם את הערכים האוניוורסליים בהם אני מאמין, כמו שוויון ודימוקרטיה, זכויות אדם ושלום צודק בין העמים".
ערכים אוניוורסליים, כן? למשל, שום הסתייגות מתקיפתה של חיפה, רק מתקיפתם של כפרים ערביים. (התושבים הערבים של חיפה הם כנראה "נזק משני" בעיניו, בשפת דיני המלחמה, אבל לירות על כפרים על טהרת הערבים, בלי אף יהודי – זה כבר בלתי נסבל).  שוחר זכויות אדם שאיננו מגנה הפיכת אזרחים למטרה, פגיעה חמורה במשפט ההומניטרי הבינ"ל ולכן פשע מלחמה, אלא מבחין בין האזרחים שאותם הופכים למטרה – ללא ספק חידוש מרענן. שלא לדבר על האופן המקורי של קידום שלום בין העמים, אבל זה לפוסט אחר.
עזמי בשארה יכול לכנות את עצמו בהרבה שמות. מחויב לזכויות אדם ולערכים אוניוורסליים הוא לא. מה שיכול להבטיח לו קריירה שנייה במועצת זכויות האדם של האו"ם. 

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

כן, אני יודעת, דוח וינוגרד וכל זה. אבל אני בעניין ארוע שהייתי עדה לו ביום ראשון בערב. בשובי מעצרת המחאה בעניין דרפור נכנסתי לאיקאה. בדרך מהמכונית לכניסה קונן אדם על כסא גלגלים על כך שמישהו החנה לידו כך שלא היה לאֵל ידו להיכנס לרכבו. אמרתי לו שאגש לאנשי הביטחון ואבקש מהם שיטפלו בעניין. הוא אמר שאחת מן המטפלות שלו כבר תעשה זאת, אבל סייעתי לה שכן היא איננה דוברת עברית והעובד שהיא ניגשה אליו התקשה להבין את רצונה. בתוך ה"היכל" אכן שמעתי במערכת הכריזה שנהג הטיוטה הלבנה שמספרה זה וזה מתבקש לפנות וכן הלאה. אבל כשיצאתי מהחנות, בדיוק לאחר שעה, האיש עדיין ישב שם, חסר אונים, עם שתי המטפלות. נדהמת ניגשתי אליו והתברר שדבר לא קרה מאז והוא עדיין חסום. ניגשתי שוב לעובד שהיה בחוץ ושטחתי שוב את העניין בפניו. הוא אמר שהחניון איננו באחריות החנות אלא באחריות העירייה ומלבד לקרוא במערכת כריזה אין באפשרותם לעשות דבר. לעיתים חונים שם אנשים שבכלל הולכים למקום אחר. אמרתי לו שאולי כדאי שלפחות יביאו לאיש משהו לשתות או לאכול. חברו התלווה אלי למכונית החסומה. בדרכנו אמר לי עובד אחר שטילפן לעירייה וביקש שישלחו פקח. אולי יגררו את הרכב. החלטנו להתקשר גם למשטרה. נדלג עכשיו על כמה זמן חיכינו שב-100 יענו לנו. בסופו של דבר המוקדנית רשמה את הפנייה והבטיחה כי היא תטופל. בינתיים הגיע הפקח. חוץ מלהציע לו ולמלוות שלו מים ולאחל לו שהסיוט יסתיים במהרה הייתי חסרת אונים.

ואם זה לא היה ברור: המכונית שחנתה ליד הוואן המדובר לא נשאה תו של נכה. השעה היתה אחרי שמונה בערב, ובמקום היו מאות מקומות חניה פנויים. אבל נהגה (כן, חבל שלא רשמתי את המספר לצורך הפוסט) היה חייב לחנות כך דווקא בחניית הנכים. 

נזכרתי בכך שוב כשצפיתי, אמש נדמה לי, בכתבה בחדשות ערוץ 10 על תלאותיו של עיוור עם כלב נחיה בתחבורה הציבורית של ת"א: אוטובוסים רבים לא עוצרים לו למרות שהוא עומד בתחנה, כי הוא לא מסמן להם בידו (איך יסמן כשהוא אינו רואה שהאוטובוס מגיע ולא איזה מספר הוא); ומוניות אינספור חולפות על פניו כי נהגיהן לא מעוניינים להסיע כלב, למרות שהם מחויבים על פי חוק להסיע כלבי נחיה של עיוורים.

ההבדלים המהותיים בין העניינים שעסקה בהם ועדת וינוגרד לבין שני הסיפורים הנ"ל ברורים וידועים. ובכל זאת הרגשתי כי התמונות האלה מטיחות בפני בעוצמה לא פחותה מעשרות העמודים עם הניתוח המאלף והמצמרר, למעשה באופן חד הרבה יותר, את מה שנהפכנו להיות. 

Read Full Post »

על מה שאינו ניתן לחלוקה

על-פי מחקר של פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, שעליו דיווח Ynet, כמחצית מהאזרחים הערבים בישראל (49.7%) מצדיקים את חטיפת החיילים, שהביאה למלחמת לבנון השנייה (שם רשמי). קרוב למחצית (48.2%) מצדיקים את ירי הקטיושות מצד חיזבאללה לעבר ישובים בישראל. לעומת זאת כ-90% רואים בהפגזות צה"ל בלבנון פשעי מלחמה.
עגום, מדכא ומפחיד. בעיקר מעגל הקסמים שנוצר כאן: כאשר מתייחסים במשך שנים אל אוכלוסייה אזרחית במדינה כאל אויב, מקפחים ומפלים אותה – אין פלא שחלקים גדולים ממנה מפתחים ניכור ועוינות עזה כלפי המדינה. מנגד, כאשר אזרחים מזדהים עם אויבי המדינה, המנסים להשמידה בכוח הזרוע, ומצדיקים פעולות לוחמתיות כלפיה ובעיקר כלפי אזרחיה – אין פלא שרבים אכן רואים בהם אויבים.

לאזרחי ישראל הערבים מגיע שוויון זכויות מוחלט. אפלייתם השיטתית היא אחת החרפות שיצרנו כאן. אין לי אשליות: גם כששוויון כזה יובטח, נראה שעוינותם של רבים מהם כלפי מדינת היהודים לא תגווע. עם זאת סבורני כי אין לְצַפּוֹת שהם יהפכו לציונים וזכותם של אזרחים לרצות שמדינתם לא תהיה מוגדרת כיהודית, כל עוד הם מקדמים שאיפה זאת בדרכים דמוקרטיות ולא-אלימות. לעומת זאת, הזדהות עם מי שמנסה לעשות זאת בכוח הזרוע כבר נמצאת על גבול הלא-לגיטימי.

אבל ההיבט המבהיל ביותר שחושפים הנתונים האלו, והפחות קביל מכול, הוא מתן ההצדקה לירי מכוּון על אזרחים. כלומר, תלוי אֵילו אזרחים. כשמדובר באזרחים ישראלים – זוהי פעולה מוצדקת לדידם של קרוב למחצית מהערבים אזרחי ישראל (במסגרת זאת הם מוכנים, כנראה, לקבל ירי גם עליהם עצמם). מה לעשות ובדיוק כפי שהדמוקרטיה איננה ניתנת לחלוקה כך גם לא ההגדרה לפשע מלחמה. האיסור על הפיכת אזרחים למטרה איננו תלוי בשייכותם הלאומית של אותם אזרחים. שום התפתלות, גם לא אלף אפליות, לא יהפכו את התועבה המוסרית הזאת, שלפיה מותר לירות על אזרחים רק כי הם ישראלים – לעמדה בת-הצדקה.

Read Full Post »

לפני כתשע שנים ערכתי בבצלם דוח שנקרא 'במורד הסיפוח'. אולי נכון היה יותר לכנותו בדרך לאפרטהייד, שכן הוא תיאר מצב שבו בעוד שרוב ההתנחלויות הוקמו על קרקעות שהוכרזו רכוש הציבור, הרי הציבור הפלסטיני, שקרקעות אלה אמורות להיות רכושו, סולק מהן. לא זו בלבד, אלא שנאסר על פלסטינים להיכנס לשטחן, כלומר לאדמותיהם, אלא אם ניתן לכך אישור מיוחד. מי שמותר לו להיכנס אל שטחי ההתנחלויות הוא "ישראלי", שהוגדר לצורך כך: "תושב ישראל, מי שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950, כפי תוקפו בישראל, וכן מי שאינו תושב האזור, ובידו אשרת כניסה בתוקף לישראל". 

מלכתחילה חיו באותו אזור אוכלוסיות שהיו כפופים לדינים שונים. בינתיים המצב החמיר. כבישים לישראלים בלבד ואף איסור על ישראלים להסיע במכוניתם פלסטינים.
למרות זאת קמה צעקה גדולה כשג'ימי קארטר העז להשתמש במִלה אפרטהייד בהקשר של פלסטין בכותרת ספרו החדש.
השוואות היסטוריות הן תמיד בעייתיות. שום תופעה לא חוזרת על עצמה בדיוק כפי שהתרחשה בפעם הראשונה שבה עלתה על בימת ההיסטוריה. מלבד זאת, בכל השוואה בכלל יש צד שווה ויש צד שונה שעל שניהם צריך לעמוד, אחרת לא היה מקום להשוואה כי היה מדובר בזהות גמורה.
בשטחים הכבושים מונהג משטר של הפרדה תוך שלילת זכויות מצד אחד, הכפוף לדין אחר מזה שכפופה לו אוכלוסייה אחרת החיה באותו שטח. אם לא רוצים לקרוא לזה אפרטהייד אפשר לקרוא לזה שולה. העניין הוא המהות.

בהחלטה שניתנה בבג"צ אתמול, דחה בית המשפט את העתירה נגד איסור על סטודנט לרפואה באוניברסיטת אל-קודס לקבל היתר כניסה לישראל כדי לעשות את הסטאז' שלו בביה"ח אל מוקסאד. הסטודנט הוא תושב עזה במקור שכבר שנים מתגורר באבו-דיס. בית-החולים נמצא במזרח ירושלים (שטח שסופח לישראל), ואילו האוניברסיטה, שנמצאת אף היא במזרח ירושלים, נחשבת כבר לשטחים. המדינה טענה כי העותר חבר בחזית העממית ומהווה סיכון ביטחוני. אך מעניין במיוחד הגיוס של הפריבילגיה הידועה של מדינה מכוח ריבונותה, להחליט את מי להכניס לגבולותיה: "לעותר, שאינו אזרח ישראל, וככל זר אחר, אין זכות שבדין להיכנס לתחומי המדינה, שכן המדובר בפריבילגיה, אשר נתינתה ושלילתה מסורות לשיקול דעתה הרחב של מדינת ישראל". 

נעזוב לרגע את היחסים המיוחדים בין הנתינים הפלסטינים לבין ישראל מתוקף משטר הכיבוש של האחרונה (גם אם מקבלים את הטענה שבעזה הוא הסתיים, הרי יש השלכות לקיומו שם במשך שנים). החלטה זאת כמו החלטות רבות לפניה האוסרות על כניסה לישראל של פלסטינים מכוח השוואתם לנתינים זרים, מתעלמת באופן שיטתי מעניין אחד מהותי: בעוד שישראל אוסרת על כניסתם של פלסטינים לשטחה ומצדיקה זאת בכך שהם נתיני אויב (או למצער "נתינים זרים"), היא מתירה לאזרחיה להוסיף להתיישב באותם שטחים שהיא רואה בהם כמדינת אויב. גם הגדר מהווה מכשול חד-צדדי כזה, למנוע כניסה משם הנה, אך לא מכאן לשם. ליהודים אזרחי ישראל (ואף שאינם כאלו) מותר לעבור לשטחים הכבושים ולהתיישב שם. לנתיני השטחים הכבושים – אסור להיכנס לישראל, לא כדי להתאחד עם בני-זוגם, לא כדי ללמוד כאן, ולעיתים קרובות אף לא כדי לקבל טיפול רפואי או לשבת ליד בני משפחתם שנפגעו מירי צה"ל ואושפזו בארץ. יאיר את עינינו השופט רובינשטיין (שרק הלך בדרך שכבשו רבים וגדולים לפניו, אם כי הרטוריקה שלו מעצבנת במיוחד): איך לקרוא למדיניות כזאת?

Read Full Post »