קרוא וכתוב

בתכנית 'רואים עולם' שודר במוצ"ש מסמך מדהים. הכתבה שהכין בוב סיימון ל-60 דקות של CBS סיפרה את סיפורה של אימקולה, ניצולה אחת מרצח-העם ברואנדה, שכתבה עכשיו את קורותיה בספר.

אימקולה איליבגיזה. ניצולה. (CBS)

במשך שלושה חודשים הסתתרו שש נשים בחדרון שירותים קטן בביתו של כומר משבט ההוטו שנתן להם מחסה, נחבאות אפילו מעיניהם של בני הבית האחרים. אל מול המצלמה שיחזרו הנשים את שהותן בקיטון הצר. כיצד "ישבו" הגבוהות יותר וגבן אל הקיר כשהקטנות יותר על ברכיהן. שלושה חודשים. רק אחת מהן יכולה היתה למתוח את איבריה בכל פעם. ללא בגדים להחלפה. ללא מקלחת. ללא משחת שיניים. עם מזון דל ומועט. היא איבדה שליש ממשקל גופה, ולמדה שנכון סיפרו המורים בשיעור ביולוגיה, שיש לנו שלד. שיעור אנטומיה מהלך. מדי פעם יכלו הנשים לצאת בלילה לחדר סמוך, אבל שם היה מסוכן יותר והן לא יכלו לעמוד או לדבר שכן בחוץ  ארבו להן הרוצחים. מאחר שהנשים נראו נכנסות לביתו של הכומר אך לא נראו יוצאות ממנו, נכנסו ההוטו לחפש אותן שם. הם שעטו בכל הבית. אחד קרא בשמה וצעק: "הרגתי 399 ג'וקים. אני רוצה שאת תהיי הג'וק ה-400". היא סיפרה שמעולם לא היתה מפוחדת כל-כך; שהרגישה שכל חייה פורחים מגופה, ופיה יבש באחת. פחד מוות היתה התחושה העיקרית שליוותה אותן כל הזמן, לצד מחשבות הזוועה על מה שיקרה להן כשייתפסו, בטרם ימותו. האם יאנסו אותן קודם? הן קיוו שימיתו אותן מיד ולא יענו אותן. אחת מהן ביקשה מהכומר לדאוג שגופתה לא תתגלגל ברחוב, טרף לכלבים. לא רק להן היה צפוי מוות. גם לכומר שהסתיר אותן. הוא סיפר כי הנוהג בקרב ההוטו במקרים כאלו היה לצווֹת על נותן המסתור לרצוח את אלו שהחביא בטרם הרגו אותו עצמו.  הכומר השאיר רדיו דולק בחדר הסמוך לשירותים כדי שהנשים יוכלו להתעדכן בחדשות. כששמעו שהחיילים הצרפתים נכנסו לרואנדה והתפרסו בסמוך שכנעה אימקולה את הכומר להבריח אותן באישון לילה אל עבר המחנה הצרפתי. ברגליים כושלות לאחר שלושה חודשים של ישיבה כמעט רצופה הצליחו הנשים להגיע לשם ולקבל מחסה. זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו חומל עלי מזה שלושה חודשים, מספרת אימקולה. עוד היה עליה לקבל את הבשורה כי משפחתה נרצחה וגופתו של אביה נתלתה על מחסום דרכים.

את הספר כתבה כדי שהעולם ילמד לקח. כדי שזה לא יקרה שוב. כמו שזה קורה עכשיו בדארפור, ציין סיימון בפתח הכתבה. אני תוהה אם באמת נלמד אי-פעם מה עלול לקרות כשמתחילים לכנות בני-אדם "ג'וקים", למרות שראינו זאת שוב ושוב.  הנה הקישור לכתבה המקורית ב-'60 דקות', "Surviving Genocide".

Read Full Post »

נשאלתי מה עמדתי לגבי קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא מדובר במצעד העולמי שתוכנן תחילה ולאחר מכן בוטל, אלא במצעד מקומי, כמו שכבר נערך בעיר כמה שנים, ובשנה שעברה הסתיים בארוע אלים שבו נדקר אחד המפגינים (התוקפים כבר ימצאו את ה"מצווה" המתאימה).

האמת ניתנת להיאמר שבירושלים יש "מסורת" של הגבלות חמורות יותר על חופש הביטוי וההפגנה, מטעמי רגישות זו או אחרת, או לפחות היתלות בה כעילה המאפשרת בקלות להגביל זכויות יסוד. כך, היו הפגנות שמאל שלא קיבלו רישיון; נאסרת תפילת יהודים בהר-הבית מחשש לתבערה בעולם המוסלמי; ומנשות הכותל נמנע להתפלל ולקיים את חופש הדת שלהן, שוב בשל אלימות קשה מצד קהל חרדי. כל זה מחזק את אלו הטוענים כי מדובר בפרובוקציה לשמה, וכי "לא חייבים להפגין דווקא שם". נכון, לא חייבים להפגין דווקא שם. גם לא חייבים לממש את חופש התנועה על-ידי נסיעה מת"א לירושלים, דווקא. אפשר לנסוע לאילת. כשם שלא חייבים לממש את חופש הביטוי על-ידי ביטויים מרגיזים ומקוממים: אפשר לקלוע לדעת הרוב ולנסוך שמן בעצמותיה על-ידי אמירת מה שהיא מבקשת לשמוע. הארגומנטציה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, מתעלמת מהיבט מהותי בהגבלת זכויות-אדם, הגבלה שללא ספק נדרשת לא פעם שכן זכויות אינן עניין מוחלט. והוא, שבעל הזכות איננו נדרש לבסס מדוע הוא חפץ במימושה. אלא, על מי שחפץ להגבילה מוטל נטל הראיה להצדיק מדוע יש להגביל את הזכות.  זאת משמעותה של זכות כחזקה (presumption).

עכשיו נשאלת השאלה האם "פגיעה ברגשות" היא בסיס מוצדק להגבלת זכויות. הבסיסים המקובלים להגבלה כזאת הם זכויותיהם של אחרים, או אינטרס ציבורי כבד-משקל. לעומתם פגיעה ברגשות היא עניין עמום, שאיננה שקולה לפגיעה בזכות מוקנית או לאינטרס כזה. באופן מעניין גם נשקלים בדרך-כלל רגשותיו של ציבור מסוים ולא של אחר. מדועו רגשותיו של הציבור החרדי או המוסלמי חשובים יותר מרגשותיו של ציבור ההומו-לסביות? המצעד איננו אמור לעבור בשכונות דתיות. הוא בא לבטא קבוצה מופלית בחברה ולקרוא תגר על אפליה זאת, כמו גם לנסוך בחבריה תחושה של ערך וביטחון עצמי, והכרה בלגיטימיות שלהם. כן, ירושלים היא עיר רגישה ונפיצה; אבל המרחב הציבורי – גם בירושלים – איננו שייך רק לציבור מסוים. בירושלים חיים גם הומוסקסואלים ולסביות, לא רק חרדים מדתות שונות (ומספרים שגם ביניהם יש כמה כאלו, אבל שישאר בינינו…). אמונתם של האחרונים איננה גוברת על זכותם של אזרחים לצעוד בעיר הבירה שלהם. איש אינו אומר להם במה להאמין. יתכבדו ולא יאמרו לאחרים איך לחיות או יאסרו עליהם לצעוד ברחובות עירם.

ומה לגבי האינטרס של הסדר הציבורי? על-פי רוב מונעים קיומן של הפגנות מטעם זה כאשר נשקפת סכנת אלימות מצד המפגינים עצמם. איום באלימות כלפי המפגינים כבסיס להגבלת זכותם להפגין הוא בעייתי במיוחד. כשהמשטרה מצהירה שאלימות כזאת תהווה שיקול בהחלטתה לא לתת רישיון, היא מזמינה איומים באלימות ואת האלימות עצמה כ"מקדמה", כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים. הרושם המצטייר הוא שהמשטרה מחפשת את העילה לאיסור. ככל שגובר השימוש באלימות או האיום בה, צריך להתחזק הטעם לא רק לא למנוע את קיום ההפגנה, אלא גם לא להימנע מקיום ההפגנה אצל מי מבין המפגינים הפוטנציאליים אשר מתלבט/ת בשאלה אם ראוי לממש את הזכות דווקא במקום ובזמן המסוימים האלו. ההתלבטות קיימת שכן עובדת קיומה של זכות איננה מהווה כשלעצמה טעם לממש אותה, והשאלה האם קיימת זכות מסוימת נפרדת מן השאלה האם ראוי לממש אותה בנסיבות מסוימות. אלא שהימנעות מרצון של בעל הזכות לחוד והפעלת אלימות כלפיו כדי שיימנע לחוד. אין להשלים עם אלימות כדרך להגביל זכויות. אם אכן לא יינתן הרישיון המבוקש, יש לקוות כי העניין יובא בפני בג"צ.

קראו גם אצל החברים של ג'ורג'

Read Full Post »

ברחבי העולם מצוין היום היום למען דארפור. בירושלים יתקיים מצעד, ב-19:15 ליד המשביר מול המדרחוב, ואחריו תפילת מעריב למעוניינים. לפרטים נוספים: TalmidimAgainstGenocide בג'ימייל.  ואפשר גם לענוד צמיד; לחבוש כומתה; לשלוח כוח או"ם.

את הרשימה שמובאת כאן בשינויים קלים פירסמתי לפני כשבועיים במטרה להסביר לחברי הישוב שבו אני גרה למה חשוב – מה חשוב, מצווה ממש – לקבל אלינו כמה פליטים מדארפור. בכך יתאפשר, סוף סוף, שחרורם של אותם פליטים, שלמרבה הבושה עצורים עם חבריהם בבית-הכלא הישראלי מיום שחצו את הגבול לישראל.  המשך…

Read Full Post »

פקחית או"ם בפעולה

ב-17 בספטמבר יצוין היום למען דארפור. ההסכם שנחתם בתחילת מאי לא החזיק מעמד, ובחלקים מסוימים של דארפור האלימות אפילו החמירה מאז. המאמץ של הארגונים בקואליציה למען דארפור מופנה כרגע לדחוף את שליחת כוח האו"ם לשמירת השלום. כוח זה מזוהה על-ידי הכומתות הכחולות שלו, וכמה קמפיינים המתנהלים כרגע באינטרנט עושים שימוש בסמל הזה על-מנת להעלות את המודעות ולעורר את דעת הקהל. אחד מהם הוא "חבשו כומתה כחולה ב-17 בספטמבר". ואתם יכולים לחבוש אותה בינתיים לראשכם הוירטואלי (הדוגמא שלי משמאל). באתר של אמנסטי תוכלו לשלוח פקח או"ם בשמכם, שכומתתו הכחולה תתוסף למפה ותִתן תוקף לדרישה לשלוח את הכוח עכשיו! באמנסטי מבקשים להשיג 23,000 חתימות עבור 23,000 פקחים שיש לשלוח. אפשר גם לנסות לעשות רעש בדרכים אחרות, כדי להציל את אנשי דארפור. אם אתם במקרה בניו-יורק, תתקיים שם עצרת גדולה ב-17 בספטמבר. על המצב בדארפור אפשר לקרוא כאן. עוד על הנושא – בקרוב.

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף חדש שהחליף את נציבות זכויות האדם של האו"ם. זאת בניסיון נואש לשקם את אמינותו המתדרדרת של הארגון כולו בשל הפוליטיזציה שפשתה בגוף הקודם. כתבתי על כך כאן.  מי שתהו האם יתחדש משהו קיבלו תשובה נחרצת בדמות ההחלטה שהתקבלה בעניין לבנון. הנושא עלה לדיון בישיבה מיוחדת של המועצה שהתקיימה אתמול, ביוזמתה של תוניסיה בשם קבוצת המדינות הערביות, שנתמכה בידי 16 מדינות חברות. ההחלטה התקבלה ברוב של 27 מדינות מול 11 מתנגדות ושמונה נמנעות.

ההחלטה "מגנה בחריפות את הפגיעות הגסות של ישראל בזכויות אדם ואת ההפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בלבנון… היא קוראת לישראל לכבד את עיקרון המידתיות ולהימנע מפתיחה בכל התקפה שניתן לְצַפּוֹת כי תגרום באופן משני לאובדן של חיי אזרחים".
חד-צדדיות? מה פתאום. המועצה "קוראת לכל הצדדים המעורבים לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, להימנע מאלימות כלפי אזרחים ולהתייחס בכל הנסיבות ללוחמים עצורים ולאזרחים על-פי אמנות ג'נבה"; ומחליטה להקים ועדת חקירה שתחקור, בין היתר, "את ההפיכה השיטתית של אזרחים למטרה והריגתם בידי ישראל".

שני הצדדים "נקראים", רק צד אחד מגוּנה ומעשיו עומדים להיחקר. ישראל נדרשת לא לנקוט בשום פעולה שניתן לְצַפּוֹת כי תפגע באופן משני באזרחים (אין שום עיקרון כזה במשפט ההומניטרי הבינלאומי, אגב); פגיעתו המכוּונת של חיזבאללה באזרחים – לא מוזכרת ולא עומדת להיחקר. אז מה עוד חדש?

החלטה חשובה הרבה יותר שהתקבלה אתמול היא החלטתה של מועצת הביטחון על הפסקת אש. על מעמדן של החלטותיה של מועצת הביטחון ועל חשיבותן המיוחדת של החלטותיה על-פי פרק 7 למגילת האו"ם – בפוסט הבא.

Read Full Post »