Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ICCPR’

התכוונתי להעלות הבוקר רשימה על בדידות בחג המולד ובכלל, שנכתבה אתמול בעקבות מאמר בגרדיאן. בינתיים הגיע אימייל מהקורא א', שביקש הבהרות לגבי צו ההגבלה שהוצא לשייח ראאד סלאח. אז פוסט הבדידות יידחה לכריסטמס עצמו, אם עוד תנוח עלי הרוח. וכאן ננסה לעזור לתהיותיו של א', שבתחילה חשב שזוהי הפעם הראשונה שבה הוגבל כך אזרח ישראלי בגבולות הקו הירוק [ממש ממש לא – נ"כ] ועכשיו שוב אינו בטוח שזה תקדים; שמבקש לדעת מדוע הצבא הוא שמוציא את הצו (במקרה זה אלוף פיקוד העורף) ולא בית המשפט? ומדוע אין הד בתקשורת לעניין זה, שמעורר אי-נוחות רבה?

התשובה לשאלה האחרונה תהיה הכי קצרה, והיא שאין לי מושג. אני לא אחראית על האג'נדה של "התקשורת"…  לעומת זאת ארחיב מעט על תקנות הגנה (שעת חירום) שמכוחן הוצא צו ההגבלה, ועל מצב חירום בכלל ותקנות החירום המותקנות מכוחו, ונפקויותיו. המשך…

Read Full Post »

לא עניין של פרטיות

עיתון הארץ דיווח ביום שישי כי הנשיא ומשרד המשפטים מסרבים למסור לעיתון רשימה של מקבלי חנינות "מטעמי פרטיות".  תסלח לי היועצת המשפטית של בית הנשיא, שכתבה לעיתון כי "משום ההגנה על הפרטיות אנו מנועים מלפרסם שמותיהם של מקבלי החנינות"; יסלח לי גם הגורם במשרד המשפטים שסירב באותו נימוק: אין כאן שום פגיעה בפרטיות.

"הכל שווים לפני בתי המשפט ובתי הדין. כל אדם זכאי לכך, כי טיעונו יישמע כיאות, בפומבי, בפני בית משפט מוסמך, בלתי תלוי וחסר פניות, שהוקם לפי החוק, אשר יחליט בין בדבר כל אשמה בעלת אופי פלילי נגדו ובין בדבר זכויותיו וחובותיו בתובענה אזרחית. ניתן להחליט כי המשפט, כולו או מקצתו, יתנהל בדלתיים סגורות בשל טעמים של מוסר, הסדר הציבורי (תקנת הציבור) או ביטחון לאומי בחברה דמוקרטית, או בשעה שטובת חייהם הפרטיים של בעלי הדין תובעת זאת, או במידה שלדעת בית המשפט נחוץ הדבר בהחלט, מקום שלרגל נסיבותיו המיוחדות של המשפט תפגע הפומביות בעניין הצדק. אף על פי כן כל פסק דין שיוצא במשפט פלילי או אזרחי יפורסם ברבים, למעט מקום שטובתו של קטין תובעת כי ייעשה אחרת, או מקום שהמשפט נסב על סכסוכים בענייני אישות או על אפוטרופסות על ילדים". (סעיף 14.1 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות)

הליך פלילי הוא במהותו הליך פומבי. הזכות לפומביות הדיון המשפטי היא אחת מזכויות ההליך ההוגן ומהווה את אחת מהערובות לצדק ולשמירת זכויות הנאשם בהליך הפלילי. על-כן, זכותו של כל אדם המועמד לדין הוא כי משפטו יתקיים באופן פומבי, להוציא מקרים מוגדרים היטב שבהם מתיר החוק לקיים משפט בדלתיים סגורות. גם תוצאות ההליך – הרשעה או זיכוי – אינן חסויות ואדם לא יכול לטעון כנגד פרסומן בשם הפרטיות. חנינה, או שחרור מוקדם במקרים אחרים, הן תוצאות מאוחרות של אותו הליך עצמו, ועל-כן אף הן אינן יכולות לחסות תחת הגנת הפרטיות.

פרטיות היא אחת הזכויות היקרות ביותר לליבי; לדעתי היא איננה מוערכת דיה בכלל ובחברה הישראלית בפרט. דווקא משום כך, חשוב בעיני להבחין בין מה שחוסה תחת הגנת הפרטיות לבין מה שמבקש בתואנות שווא את מטרייתה על-מנת להגן על אינטרסים שונים בתכלית. אינטרסים שלא ממש קשה לזהות במקרה הנדון, שבו מועלות האשמות כנגד הנשיא בדבר עירוב גורמים זרים בתהליך החנינה.
שימוש לרעה בפרטיות, כמו כאן, מוזיל את ערכה ומפחית מחשיבותה האמיתית. אז הניחו לפרטיות במקרה זה. אל תורידו אותה לזנות.

Read Full Post »

באופן מסורתי מתנגדות המפלגות הדתיות לחוקה משני טעמים עקרוניים: ראשית, חוקה כבר קיימת, לדידם, הלא היא התורה, ולא תיתכן חוקה עליונה עליה. שנית, חוקה חייבת לעגן את הזכות לשוויון, ושוויון בין יהודים ללא-יהודים או בין נשים לגברים איננו בדיוק מעמודי התווך של הדת היהודית (והדת בכלל). עיון בידיעה לגבי הצעת החוקה המתגבשת במכון לדמוקרטיה ("חוקה בהסכמה"), מלמד כי באופן לא מפתיע ולא חדש שוב מוותרים על זכויות הנשים בדרך לפשרה הנכספת.

המשמעותי מבין הנושאים שיהיו "חסיני חוקה" על-פי ההצעה הוא החוק הקובע את סמכויות בתי הדין הדתיים בענייני נישואין וגירושין ומעמד אישי. השני הוא חקיקה הקשורה להצטרפות לדת, השתייכות אליה או פרישה ממנה, המשליכה על מעמדם של זרמים לא-אורתודוקסיים ביהדות. שני הסעיפים האחרים – צביון יהודי של השבת בפרהסיה ושמירת כשרות במוסדות ממלכתיים – אינם כרוכים בפגיעה בזכויות אדם אינידווידואליות, בהינתן שתורשה תחבורה ציבורית בשבת, על-פי ההצעה.

ההצעה להעביר חוקה שתותיר על כנם את חוקי המעמד האישי הקיימים איננה חדשה. בזמנו הציע ח"כ דדי צוקר את 'חוק יסוד: זכויות האדם' במתכונת זאת, עד שהתקפל עקב הביקורת החריפה שזכה לה במפלגתו. כל כמה שנים מבקש מישהו אחר לרשום את ההישג הציבורי של חוקה על שמו ובדרך לשלם את האתנן של זכויות הנשים. ההיתממות הרגילה המתרצת זאת היא כי ממילא זה קיים. לא יהיה שינוי לרעה. אך לא רק שלחוקה יש גם ערך חינוכי-הצהרתי ולא רק משפטי; גם שינויה לאחר מעשה יהיה קשה הרבה יותר. אין שום משמעות ל"ויתור" של נציגי החרדים על כך ששוויון יהיה חלק ממגילת זכויות שתעוגן בחוקה, כאשר לא יוּתרו נישואים בין יהודים ללא-יהודים וכאשר מותירים על תִלו חוק המסמיך מוסדות שאינם נוהגים באשה בשוויון. הדין הדתי המחייב מוסדות אלו מקים משפחה על-פי מבנה פטריארכלי, ותפיסת הזכויות והחובות של בני הזוג לפי דין זה איננה עולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון.

ענייני המעמד האישי מסוּרים במדינת ישראל על-פי חוק לבתי הדין של העדה הדתית – המילֵט העות'מני. 12 עדות דתיות מוכרות בישראל. כל אדם נולד אל תוך עדה ומשׁוּרתה ישחרר רק המוות. מי ששייך לעדה לא מוכרת – לא יכול להינשא; נישואים בין-דתיים – אינם אפשריים; ומי שאינו דתי – מחויב להינשא ולהתגרש בטקס דתי. בכך מתוספת לפגיעה בשוויון פגיעה בחופש מדת, שהוא חלק מחופש הדת. לגבי יהודים חוּזק השיוך הדתי בחוק מיוחד: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953. הוסיפו למרקחת שלעיל, אם כן, הגבלות על הכושר המוחלט להינשא – כמו עגונות, 'ממזרים' ו'ספק יהודים', והגבלות על הכושר היחסי להינשא – כמו נישואי כהן וגרושה, זקוקת חליצה ('יבמה'), אשה שנאסרה ל'בעל ול'בועל', וכיוצא באלו איסורים.

מדינת ישראל יודעת היטב כי בכך נפגעת הזכות המוכרת להינשא ולהקים משפחה שהיא מחויבת להבטיח ללא אפליה. כאשר אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ב-1991, היא צירפה (על-פי הנוהל המתיר זאת) הסתייגות שעל-פיה "תוך התייחסות לסעיף 23 של האמנה, וכל סעיף אחר שלה שייתכן כי ההסתייגות הנוכחית נוגעת לו, ענייני מעמד אישי כפופים בישראל לדין הדתי של הצדדים הנוגעים בדבר. במידה וחוק כזה אינו עולה בקנה אחד עם התחייבויותיה לפי האמנה, ישראל שומרת לעצמה את הזכות להחיל את החוק".

נראה כי כינון חוקה ראויה בישראל של היום הוא בלתי אפשרי. חוקה כזאת תהיה תוצאה של קונסטלציה פוליטית ומאבקי כוח בין אינטרסים מפלגתיים וסקטוריאליים; זאת בניגוד להיגיון העומד בבסיסה של מגילת זכויות, שהוא להבטיח את זכויותיהם של כולם, גם של חסרי הכוח. יתכן שהמועד היחיד שבו אפשר היה לכונן לישראל חוקה ראויה הוחמץ עם הקמת המדינה. במצב הקיים, עדיפה פסיקת בג"ץ ברוח מגילת העצמאות – בכל הקשור לזכויות האדם – על פני חוקה פגומה שתשמש כמסמך-העל של המדינה.

ולהבדיל:
מגילת הזכויות של החוקה האמריקאית
מגילת הזכויות והחירויות הקנדית
מגילת הזכויות של חוקת דרום-אפריקה
חוק היסוד הגרמני

Read Full Post »

היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כים בוים וחזן מהליכוד בשל התבטאויותיהם על רצחנות הערבים. בוים נשא דברים באזכרה לנפגעי טרור ותהה, בהקשר של הטרור הרצחני, האם מדובר בפגם גנטי באיסלאם בכלל ובפלסטינים בפרט. בעקבות הסערה שפרצה אמר חזן כי ערבים רוצחים יהודים כמעשה הטבוע אצלם בדם. אין ספק כי מדובר בדברים מחליאים וגזעניים, הראויים לכל גינוי וסלידה.

אבל האם מדובר גם בהסתה לגזענות, המהווה עבירה פלילית? האיסור בחוק על הסתה לגזענות (סעיף 144ב לחוק העונשין) עולה בקנה אחד עם חובתה הבינלאומית של ישראל, כשל כל המדינות שהן צד לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, הקובעת בסעיף 20.2: "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות תאסר על-ידי החוק". נשים לב כי סעיף זה בא מיד אחרי שנקבעת הזכות לחופש הביטוי, בסעיף 19. חופש הביטוי מוגבל בעצמו בס"ק 3, הקובע כי מדובר בזכות הנושאת עמה חובות מיוחדות ואחריות מיוחדת ולפיכך יכול שיהיה כפוף להגבלות מסוימות ובתנאי שייקבעו בחוק ויידרשו לשמירת זכויותיו או שמו הטוב של הזולת, הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי (תקנת הציבור), בריאות הציבור או מוסר הציבור. אבל האמנה מצאה לנכון לא להסתפק בכך שמותר בנסיבות מסוימות להגביל את חופש הביטוי אלא הקדישה סעיף נפרד לאיסור על הסתה לגזענות, שמסייג את חופש הביטוי. לא רק בשל החשיבות המיוחסת לזכותו של אדם לחיות בחברה חופשית מגזענות כלפיו, אלא גם בשל התוצאות הידועות של הסתה כזאת.

האיסור הפלילי, נשים לב, הוא על הסתה לגזענות, לא על ביטוי גזעני כשלעצמו. בישראל גם אין הפללה של מעשים גזעניים (אין איסור על בעל דירה לא להשכיר אותה לערבים, למשל. אך יש החמרה בעונש על עבירה שמניעה היה גזעני). כך שבמוקד החלטתו של היועמ"ש עמדה ההכרעה האם הביטוי הגזעני שהשמיעו הח"כים הוא בגדר הסתה לגזענות או שהוא חוסה תחת חופש הביטוי שניתן גם לביטויים גזעניים כמו לביטויים מסלידים ומקוממים אחרים. נדמה לי שהחלטתו של מזוז מוצדקת בנסיבות העניין. העברתה לוועדת האתיקה של הכנסת מבטאת שאין מדובר בהתנערות מכל שיפוט כלפי הביטוי אלא אמירה שלא מדובר בביטוי שיש להפליל.
השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא מה יעשה היועמ"ש בנסיבות הפוכות, שבהן יתבטאו ערבים באופן דומה כלפי יהודים, שכן מדיניות נבחנת לא רק בהחלטה נקודתית כלפי ביטוי או מעשה ספציפי, אלא גם בהחלת אותם סטנדרטים על מקרים דומים. בכך מבחנו של מזוז עדיין לפניו.

Read Full Post »

פרופ' יורם דינשטיין הוא אחד המשפטנים המוערכים עלי. דווקא בגלל זה קצת התפלאתי לקרוא היום בהארץ את הסתמכותו הגורפת על ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם בכל הקשור לזכות השנויה במחלוקת (בהקשר הנוכחי) של אדם "לחזור לארצו" (סעיף 13.2 להכרזה). דינשטיין טוען (ומנמק) כי הפרשנות המקובלת והמחייבת של "ארצו" היא ארץ אזרחותו.

הפליאה היא כפולה: ראשית בשל שאלת המעמד של ההכרזה ושנית בשל ההתעלמות מכך שזכות זאת מוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, ומן הפרשנות שקיבלה בוועדה לזכויות-אדם המופקדת על ביצועה והפרשנית המוסמכת של סעיפיה.

מעמדה של ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם

גישה אחת טוענת כי להכרזה (ככזו) תוקף נורמטיבי בלבד, ולא משפטי. היא איננה אמנה שהחותמים עליה נעשים צדדים שהיא מחייבת אותם וגם לא מנוסחת בלשון משפטית. אין ספק כי ההסכמה הרחבה שקיבלה ההכרזה מעניקה לה מעמד מיוחד וכי היא מהווה את האינוונטר של זכויות-האדם המוסכמות על אומות העולם, בסיס משותף להבנה מהם האינטרסים האנושיים הראויים להגנה, אך קשה לדבר על חיוב משפטי שהיא יוצרת.

גישה שנייה טוענת כי למעשה ההכרזה היתה לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי (*) וגם נחשבת בפועל לחלק מהשטר הבינלאומי של זכויות האדם (יחד עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות).

זכותו של אדם לחזור לארצו ב-ICCPR

לעומת זאת, אין כל ספק כי לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) יש תוקף מחייב וכי ישראל היא צד לה (חתמה ב-1966, אישררה ב-1991). סעיף 12.4 לאמנה קובע: "לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". בפרשנותה לסעיף קובעת הוועדה כי אין מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בארץ במובן הרחב יותר, שיש זיקה בין האדם לבינה כמו קשרים מיוחדים. בין השאר מתבססת הוועדה על כך שהנוסח איננו מבחין בין אזרחים לזרים (שכן הוא מדבר על "מאיש") ועל כך שבסעיף זה ננקט מפורשות המונח "ארץ" (his own country) ולא המונח "מדינה" (state).

זה עדיין אין משמעו כי בכל מקרה מוטלת על מדינה חובה לאפשר לאדם להיכנס ל"ארצו", שכן האיסור המפורש באמנה הוא רק על שלילה שרירותית של הזכות.(**)

קיימים גם קשיים בהסתמכות על ה-ICCPR בעניין זה. ראשית, טענה אפשרית כי הזכות במקרה של הפלסטינים נוצרה לפני היכנס האמנה לתוקף עבור ישראל (ואפילו לפני יצירת האמנה עצמה), ואי-אפשר להחילה רטרואקטיווית. שנית, במשפט הבינלאומי זכות שיבה נחשבת לזכות אינדיווידואלית. טענה זו תקפה גם לגבי הסתמכות על ההכרזה האוניברסלית, כמובן. מצד אחד דוחים המסתמכים על כך את התביעה הפלסטינית לזכות השיבה שכן כאן מדובר בהחלת זכות זו על המוני בני-אדם, בניגוד להקשר הרגיל של המשפט הבינלאומי. מצד שני, טוענים הפלסטינים שבדיוק בשל כך איש איננו מוסמך לוותר עבור הפליטים היחידים על זכותם. שלישית, יתכן כי ההבדל בניסוח בין "לחזור" (בהכרזה) לבין "להיכנס" (באמנה) מצביע גם על הבדל בתוכן הזכות.

* משפט בינלאומי מנהגי הוא משפט המחייב את כל מדינות העולם, ללא קשר לאמנות אלו או אחרות שעליהן הן חתומות. על השאלה כיצד נוצר מנהג כזה – האם רק דרך פעולה דה-פקטו של רוב המדינות על-פי עקרונותיו  או גם בדרכים נוספות – נטושה מחלוקת.

** הוועדה קובעת אמנם כי רק במקרים מעטים איסור כזה ייחשב ללא-שרירותי, לעומת זאת ברור כי ההקשר הרגיל של הדיון בזכות להיכנס לארץ נוגע לאיסור על מדינה לגרש את אזרחיה. בכל מקרה, השאלה מה נחשב לפעולה שרירותית היא שאלה משפטית סבוכה ושנויה במחלוקת.

עוד בנושא: רק הפליטים יכולים. להנציח את הסכסוך

Read Full Post »

ישראל: הערות מסכמות

כל מדינה שהיא צד לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, מחויבת להגיש אחת לארבע שנים דוח לוועדה לזכויות אדם של האו"ם, המפקחת מתוקף האמנה עצמה על יישומה (והפרשנית המוסמכת שלה). הוועדה מורכבת מ-18 מומחים בתחום זכויות-האדם, המשמשים בוועדה בזכות עצמם ואינם מייצגים בה את מדינתם. השנה הגישה ישראל את הדוח הארבע-שנתי. אלו הן ההערות המסכמות של הוועדה לגבי ישראל, שהיא מגישה לאחר שהיא בוחנת את הדוח הרשמי, מקבלת דוחות צללים של ארגוני זכויות-אדם ומנהלת דיאלוג עם נציגי המדינה המגישים את הדוח.

Read Full Post »